בעל למופת - הצגה עם לקח מוסרי בצידה

יהושע סובול, מבכירי מחזאינו, מתאפיין בכמה דברים: בנגיעה היהודית, בנגיעה הפילוסופית, ובעיקר - בחוש הצדק החברתי. כל אלה - מתקיימים בקומדיה הלכאורה קלילה ומבדרת, שהטקסט שלה טובל בשלושת אלה.

כל הדמויות בהצגה כה עסיסיות, ומזכירות לנו דמויות הזכורות מההיסטוריה הקצרה מאז הוקמה המדינה, קצב הבימוי תוסס ולא מותיר לך דקה לנשום. את סגן השר המועמד לשר, עם יעד להפוך לראש הממשלה ממלא בחן ובקסם יפתח קליין. בחליפה מעוצבת על גוף ופנים כה נאים, הוא הדגם המושלם לתפקיד השר נקי הכפיים.

אך אבוי ואבוי, בערב קבלת פנים שהוא עורך לכל החשובים שיכולים לקדמו למטרה, כולל אילי הון, כמקובל במחוזותינו, מגיחה לפתע אשה יפהפיה ופתיינית, אלמנת אחד מתורמיו הגדולים האמריקנים (מיכל ינאי, בהופעה מוחצת וכובשת בכנותה ובשליטתה בקול, בתנועה ובמשחק המושלם). היא, טינה, בעלת מניות נכבדה בפרויקט הקמת כור גרעיני עתידי שהממשלה עומדת להקים, בעוד גיבורנו, רובי קור (יפתח קליין), רץ קדימה עם תוכניתו הירוקה, דהיינו, לסכל כל סיכון בריאותי כמו זה שנגרם לאחרונה ביפן.רובי אינו מאפיין מישהו מסוים, אלא את צמרת הפוליטיקאים ונספחיהם. היא מעמידה לפניו אולטימטום: אם לא יבטל את התנגדותו לבניית הכור - היא תחסל את הקריירה שלו בחשיפת סודות אפלים מעברו.

התפתחות העניינים מכופפת את כל אושיות המוסר, וסוחפת עמה את כל הסובבים אותו - את הרל"שית שלו הנאמנה ציקי (אסתי קוסוביצקי במשחק מקצועי ורהוט), את העיתונאי והצלם יובב ( יואב לוי הכה משכנע, שבונה תפקיד אופי בכמה זוויות), את תום, שומר ראשו, שהוא גם נהגו האישי ועושה דברו ככל שיצווה (אסף גולדשטיין המחונן והמקסים, שכמו כל אלה שהוזכרו - עושה את תפקידו בטבעיות ובכנות, וזורם עם המסר), ואף את אשתו האוהבת של רובי,יפית (תמר קינן, שמזכירה במראיה מאד דמות אשת רוה"מ בעבר שכבר שוכנת עפר), שכאן -נאלצת לשנות את עקרונות המוסר למען הצלחת בעלה.

שלמה ווישינסקי הוותיק משחק את זקן חברי הכנסת, שנתפס במיטתה של טינה, ע"י בנו,גור (שאביו קורא לו "גורנישט") שהוא עוזרו לעניני כלום של סגן השר - אקי אבני, שכמו בסידרה "יס מיניסטר" הוא המסובב את כל העלילה ומהווה את העוגן הראשי של ההצגה. משחקו של אבני הוא הנפלא ביותר. דמותו מזכירה גם את עוזרו של השר פולישוק בסידרה בשם זה, השחקן גיא לואל, שעל פיו יישק דבר.העלילה הסבוכה נדמית שתגיע לפיצוץ ואולי תסתיים בטרגדיה, כי איך אפשר להמשיך כך? אך בהתאם למסורת המחזות שכתב אז'ן סקריב בסוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתכונת בטוחה להצלחה שגדולי המחזאים, כולל וויילד השתמשו בה - כך גם סובול יצר מחזה שחייב להצליח. ואכן, הפתרון המפתיע גורם לקהל לצאת מההצגה מבסוט חאלס, ועם חיוך על השפתיים. סצינת הסיום היא גם שיאו של יפתח קליין, ואותה נשאיר לצופים שיחזו בה.

בימוי מבריק, עיצוב תלבושות עשיר ומושקע במיוחד של יהודית אהרון, בתוך תפאורה סופר-מינימליסטית (של כנרת קיש) שמותירה לדימיון הצופה לדמיין את הווילה המפוארת ללא משהו לצפות בו, אבל עם מוזיקה מתאימה כמו כפפה שערך טל בלכרוביץ' המצוין, ועיצוב תנועה משובח של עמית זמיר - כל אלה יוצרים ממחזהו של סובול הצגה שתמלא קופות ללא ספק בהנאה שהיא גורמת, וגם קצת לקח מוסרי בצידה..