השלדים יוצאים מהארון

החידוש המעניין בעיניי בפסק הדין האחרון של העליונים הוא בהתקרבות למסקנות של הדין העברי, אם כי מטעמים שונים לחלוטין. בבחינת "כוותיה ולא מטעמיה". רקע קצר: התלמוד הירושלמי במסכת נזיר [דף נה] קובע: "כי קבור תקברנו... תקברנו כולו ולא מקצתו. תקברנו, מכאן שאם שייר ממנו לא עשה כלום". ההלכה מחייבת לקבור את המת ואוסרת להלין את גופתו ללא קבורה. כמו-כן קיים איסור ליהנות מגופו של המת. ההלכה גם רואה בניוול הגופה פגיעה בכבוד הנפטר ומשפחתו. על-רקע זה ברור שהעמדה הבסיסית של ההלכה היא שניתוחי מתים הם בחזקת מעשה אסור אלא אם כן ישנה סיבה חשובה ומשמעותית להתיר אותם.

הדיון ההלכתי בשאלות אלה החל כבר במאה ה- 18 בתשובות של הנודע ביהודה [ח"ב יורה דעה ר"י] והחתם סופר [חת"ס יו"ד של"ו]. הפוסקים דנו בשאלה האם מותר לפגוע בכבוד המת כאשר הדבר יועיל להצלת נפשות. עוד שאלו האם ניתוח גופה מותר לשם הצלת חולה בעתיד. ניתוח לשם הצלת חולה עתידי משמעו שהניתוח נדרש לצורך מחקר רפואי על-מנת לעמוד על סיבת הפטירה מתוך הנחה שהמידע שיתקבל מהניתוח יסייע להצלת חולים אחרים.

העמדה המקובלת הייתה שאין להתיר ניתוחי מתים אלא לצורך חולה שנמצא כעת לפני הרופאים, אולם אחרוני זמננו [החזון איש יו"ד רח, ז; ציץ אליעזר ד, יד; הרב וינברג תחומין י"ב, 382] חידשו שיש להתיר ניתוחים מחקריים. הטענה הייתה שאם מדובר במחלה מצויה הרי שבדרך כלל ישנו חולה במחלה זו שמאושפז באיזשהו בית חולים בארץ. הרב שלמה גורן הסביר שהאוסרים בעבר עסקו ברופא פרטי, אך במערכת רפואית גדולה שאחראית לחייהם של רבים מותר לנתח גופה על-מנת לחקור מחלה שכיחה, גם כאשר אין חולה מסוים שנמצא בבית החולים.

הוסיף הרב עוזיאל ונימק את ההיתר בכך ש"בוודאי שתמיד נמצאים כמה וכמה בני אדם שחולים באותה המחלה. ואם לא ידוע לנו ברגע זה, היום או למחר ייוודע לנו... במקרה כזה אם לא יעשו הניתוח בגוף זה משום האיסור שבו לא יעשו לעולם, ותמיד תהיה ידיעה זו נעלמה מעינינו, וגורמת לוודאי מיתה של כמה נפשות" [משפטי עוזיאל ח"א, כח]. גם הרב עוזיאל וגם הרב גורן הדגישו את המימד של האחריות הציבורית להתמודדות עם מחלות ולפיתוח היכולת לרפא אותן בעוד מועד.

סיבה נוספת להתיר ניתוחי מתים היא במקרה של רצח, כדי להפליל את הרוצח [אמרי-שפר, סי' פב], מתוך הנחה שהנפטר מוחל על כבודו כדי לאפשר את גילוי הרוצח.

כך או כך, מעולם לא ניתן בהלכה היתר גורף לניתוחי מתים, אלא רק היתרים ספציפיים כאשר התעורר צורך ברור ומובהק. יתרה מזו, גם כאשר ישנו היתר הלכתי יש צורך בהסכמת בני המשפחה, כיון שניוול המת פוגע גם בכבודם. חשוב לציין שגם פוסקי ההלכה המתירים מציינים שהחובה לקבור את המת כוללת את קבורת כל איבריו, ואין היתר להשאיר את מקצת האיברים ללא קבורה. כך כותב הרב עוזיאל [משפטי עוזיאל ח"א, כח]: "במקום שמותר לנתח המת לצורך לימוד משום פיקוח נפש צריך שניתוח זה ייעשה בכבוד הראוי ולא בזלזול וקלות ראש, וצריך גם להיזהר שאחרי הניתוח יושב המת למקום קבורתו בכבוד הראוי ושלא יישאר ממנו שום חלק אפילו היותר קטן בלי קבורה".

שבע שנים לאחר מכן מקבלת ליה-עטרה בן צבי טלפון ממשרד הבריאות. הדוברת מהעבר השני מבשרת לה שלאחר ביצוע הנתיחה בגופתו של אביה נותרו באבו כביר חלקי גולגולת ואיברים שנלקחו מהגופה, וכי אותם חלקים הועברו על-ידי המרכז למערת קבורה בבית העלמין שבקריית שאול בתל אביב. עוד נאמר לה שהיא רשאית להותיר את חלקי הגולגולת במקום הימצאותם הנוכחי, או להעבירם לקבורה בבית העלמין בחיפה שבו קבור אביה.

בן צבי מגיעה לבית העלמין בקריית שאול, שם נגלה לעיניה מחזה מזעזע. היא מגלה שבבית העלמין ישנה מערת קבורה מלאה בכדים ומיכלים המכילים שרידים שונים של גופות נפטרים. עובדי המקום הסבירו לה ששרידי הגולגולת של אביה יחד עם חלקי גוף נוספים שלו נמצאים ב"כד מספר 5", ושהיא יכולה לפתוח את הכד ולזהות את החלקים דרך דסקית עם פרטים אישיים שאמורה להימצא בתוכו. היא פותחת את הכד ולצד חלקי הגופה מזהה לוחית מטושטשת עם רישום לא ברור.

בן צבי ההמומה חוקרת את נציג החברה קדישא בחיפה. הלה מספר לה לפי תומו שאביה בכלל נקבר ב'תשלומים', ושכבר בשנת 1997 שלח אליהם המכון חלקי גופה נוספים על-מנת שיכניסו אותם לקברו. בן צבי ומשפחתה הגישו באמצעות עו"ד שמואל ילינק תביעת פיצויים גדולה כנגד פרופ' יהודה היס והמכון לרפואה משפטית באבו כביר. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק למשפחה פיצויים בשווי של כחצי מיליון ש"ח. הצדדים ערערו, והסאגה הארוכה הגיעה לסופה רק בימים האחרונים עם פרסומו של פסק הדין של ביהמ"ש העליון. בדעת רוב, קיבלו השופטים ריבלין ודנציגר (בניגוד לדעתו של השופט עמית) את ערעורה של המשפחה והעלו את הפיצויים לסך כולל של קרוב ל-900 אלף ש"ח [ע"א 4576/08].

פסק הדין התקדימי הזה אינו מובן מאליו. היחס לגופות הנפטרים עמד מאז ומתמיד בליבה הגועשת של השסע החרדי-חילוני בישראל. מכביש 6, דרך שכונת אנדרומדה ביפו ועד לחדר המיון באשדוד, הזירה תמיד הייתה מלאה ביס"מניקים, אלות, גפיים שבורות, זעקות 'גוועלד' ופשקוולים לוהטים. המתח החברתי היה בלתי נמנע: מצד אחד, יהודים המאמינים בהישארות הנפש ובזיקה שלה אל הגוף כעובדת חיים יסודית, ובחובת השמירה והזהירות בקדושת הגוף הנגזרת מכך. מולם, מערכת משפט מערבית-חילונית שעבורה המוות הוא חידלון, ועל כן גופת הכושי שעשה את שלו יכולה לשמש כמוצג בידורי בתערוכות ('עולמות הגוף') או כאובייקט מחקרי לסטודנטים (יחד עם העכברים הלבנים).

שינוי כלשהו במצב החל להסתמן עם חשיפתה של החצר האחורית של תעשיית הגופות בישראל. היה זה דוח סגלסון המפורסם שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של המכון לרפואה משפטית בראשותו של פרופ' יהודה היס. היס וחבריו, שכבר ראו הכול ואולי גם קצת יותר מדי, פיתחו סוג של קהות ואדישות ל'קליינטים' שלהם. ניתוחי גופות הפכו במכון לפרוצדורה כמעט אוטומטית גם כשלא היה בהם צורך ממשי. הניתוחים כללו לרוב גם פירוק חלקי גופות ושימורם לאורך תקופה ארוכה במכון. הדוח גילה שחלקי גופות נשמרו במקרר המזון ליד קופסאות אוכל, בסמיכות לאריזת חומוס של אחלה, ובארונות שונים. המכון אף סחר בחלקי גופות למטרות מחקר והציע לגורמים באקדמיה לרכוש ממנו מודלים חיים (או מתים ליתר דיוק) למחקר. הדוח גרם להידוק הפיקוח על פעילותו של המכון באבו כביר, ולבקרה משמעותית יותר על מעשיו.