|   15:07:40
דלג
  חגית ששר  
עיתונאית מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
לוחם בכל רמ"ח אבריו. דרור וינברג הי"ד

דרור בלי פוטושופ

מאז נפילתו של דרור וינברג, עת שימש כמח"ט חברון, חשו חבריו כי הם חייבים להפוך את דרכו המיוחדת לנחלת הדורות הבאים. אבל לא כמודל הערצה לקצין דתי, אלא כדמות שהבסיס הערכי-תורני הוא נר לרגליה. הדרך להנצחה עברה אצל הסופרת רונית לוינשטיין-מלץ, שמחוברת בעצמה לרוח הזאת דרך בעלה
24/08/2011  |   חגית ששר   |   כתבות   |   מקור ראשון   |   תגובות
"אף פעם הוא לא עשה דברים שהזיקו לאנשים, אבל הוא התחיל להיות רציני רק לפני הצבא. אז הרגשתי שחלים בו שינויים. כשהוא ידע שהוא הולך לסיירת מטכ"ל הוא הפסיק עם מעשי הקונדס. כשהתגייס, הוא בכלל הפך לרציני. אף על-פי שהוא היה מגיע מסמורטט ומגודל שיער, כך התנהלו אז החיים בסיירת, הוא היה מסודר מאוד מבחינת התנהגות"

בליל שבת, פרשת 'ויצא', י"א בכסלו תשס"ג, שהה אלוף משנה דרור וינברג מח"ט חברון במפקדת החטיבה, כשהתקבל המידע על חוליית מחבלים שפתחה בירי לעבר 'ציר המתפללים'. וינברג חש לאירוע, וכשיצא מהג'יפ כדי לאתר את מקורות הירי, נפגע ממכת אש, ונהרג. בתקרית נפלו עוד 11 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון.

וינברג, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדת אל-אקצה, סלל באישיותו המיוחדת את הדרך למאות לוחמים דתיים שבאו אחריו. הוא בחר להצטרף ליחידה מובחרת שעד אז עוד הייתה כמעט סגורה בפני דתיים, והמשיך לטפס במעלה שדירת הפיקוד כשהתורה והאמונה מהווים בסיס לכל פועלו.

מותו של וינברג הותיר חלל לא רק בקרב בני המשפחה והחברים הקרובים, אלא בחלקים נכבדים בחברה הדתית-לאומית שבה צמח. "אחרי שדרור נהרג, היה ברור שיש פה משימת הנצחה מיוחדת שאינה סביב הזיכרון המשפחתי והחברי, אלא מצד גודל אישיותו", אומר הרב מאיר כהן, ידידו של וינברג. "הרגשנו, המשפחה והחברים, שמוטלת עלינו חובה ערכית להפוך את דרכו של דרור לנחלת הדורות הבאים. אבל לא כמודל להערצה במובן המיליטנטי של קצין דתי עם כיפה וסיפורי גבורה; היה בו שיעור קומה שלא היה דומה לו מאז בר-כוכבא. ומאז, ברוך השם, אנחנו מתברכים בטיפוסים כאלה".

במשך תקופה ארוכה חיפשו בני משפחת וינברג וחבריו את הדרך המתאימה ביותר להנציח את דרור. המטרה שלהם, הם אומרים, הייתה "להעביר לדור הבא את המסע ה'דרורי' הזה, את תהליך החזרה לטבע הישראלי, דרך האישיות שלו". בסופו של דבר גויסה למשימה הסופרת רונית לוינשטיין-מלץ, ואת התוצאה אפשר למצוא בספר 'וקראתם דרור', שיצא לאחרונה ומתאר את קורות חייו של דרור ויינברג ז"ל, משהיה ילד ועד נפילתו בצבא.

"לאחים השכול קשה יותר"

דרור היה אחיהם הבכור של שי, שלומית ומתן. אובדנו לא היה היחיד במשפחה. במלחמת ששת הימים נהרגו שניים מארבעת אחיה של בת-שבע. דרור היה אז בן שלוש. "המלחמה פרצה ביום שני. אחי הגדול נהרג ביום הראשון למלחמה, ואחי השני נפצע באותו יום ונפטר ביום הרביעי". רק ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן התבשרה המשפחה שהבן הגדול נהרג ונקבר בחופזה בנהריה. על מותו של האח השני נודע לה ביום שלמחרת. שנה לאחר מותם, הובאו שני האחים לקבורה בחלקה הצבאית בכפר-סבא.

שי, אחיו של דרור, קבור גם הוא באותה חלקה. "שי היה צעיר מדרור בשנה וחצי ונפטר מסרטן שנה וחצי לאחר שדרור נהרג. הם היו מאוד דומים, מאוד שונים ומאוד קרובים זה לזה. יש לי עכשיו ארבעה קברים בחלקה הצבאית בכפר-סבא. של שני האחים שלי ושל שני הבנים שלי".

בת-שבע מספרת שכשדרור היה מגיע מהצבא ופצעים מוגלתיים כיסו את גופו והלבנים נדבקו אל הבשר הפצוע, שי היה זה שקילף אותם בעדינות מגופו. "אחר כך שי הלך למודיעין ופיקד על יחידה סודית. הוא ידע על דרור ודאג לו מאוד. דרור היה במבצע מחוץ לגבולות הארץ, וקיבל עליו אחר כך צל"ש. אני מאמינה ששי ידע על המבצע, כי הוא היה במתח כל התקופה ההיא. כשדרור היה בא, הם היו מדברים בקודים ולא יכולתי להבין את השפה שלהם. כשניסיתי להבין, הם צחקו ועשו מזה בדיחות. הם היו מאוד קשורים, במיוחד בתקופת הצבא".

את רואה קשר בין מותו של דרור לזה של שי?

"בוודאי! שי לא שרד את זה. היה לו קשה מאוד אחרי שדרור נהרג. הקשר ביניהם היה חזק. כשהאחים שלי נהרגו הייתי בת 26 וחשבתי שהיה לי קשה יותר מאשר להורים שלי. אני חושבת שלילדים יותר קשה כי הם גדלים יחד, בחדר אחד, מתחככים זה בזה וההורים בשלב מסוים משקיפים מהצד. כשמסגרתי את התמונה של דרור, שי אמר לי: 'מה, כבר מסגרת אותו?' וכשמסגרתי את התמונה של שי חשבתי שאולי הוא היה אומר: 'מה, כבר מסגרת אותי?'"

איך שורדים את הכאב הזה?

"נלחמים בו. כל השנים כשהייתי אחות שכולה, דרור שמר עליי מאוד מהשכול. כשרציתי ללכת לניחומי אבלים, הוא שאל אותי תמיד: 'בשביל מה?'. הוא לא רצה שאחווה שוב את השכול כשאני באה לנחם. שניהם, גם שי וגם דרור, מאוד שמרו עליי. הם לא אהבו שאני מתחברת אל השכול, אף על-פי שמגיל צעיר מאוד הם הלכו איתי לבתי קברות".

שני הילדים גדלו על הקרבה. איך הם התייחסו לקורבן האישי למען מטרה כללית?

"אם היית שואלת את דרור אם שווה להקריב למען המדינה הוא היה אומר שכן. שי היה אומר שלא. כל אחד ודרכו".

זיכרון מפוּנה

הרב מאיר כהן, חבר: "בדרך כלל אני לא מחזיק מפינות זיכרון. אבל אצלנו במשפחה זה פשוט קרה. דרור היה כמו דוד. אחרי מותו אחד הילדים לקח תמונה שלו ושם אותה באחת הפינות בסלון. אחר כך עוד ילד הניח שם מזכרת. וכשהיינו בטקס זיכרון של יחידת 'מגלן' קיבלנו תמונה ממוסגרת וגם אותה הנחנו שם, ואיכשהו נהייתה פינה"

כהן הכיר את וינברג לראשונה בכיתה י', כשהגיע לישיבת ירושלים לצעירים שליד מרכז הרב (ישל"ץ). "הוא היה מהכישרונות המיוחדים שנזרקו מהמדרשייה", אומר כהן בחיוך. "היינו די שונים באווירה של הישיבה. שנינו לא היינו בנים של רבנים. באנו מבתים רגילים, וזה חיבר אותנו די מהר". בימי הנסיגה מסיני למדו השניים בשמינית, ויחד החליטו לנסוע לישיבה שקמה בשארם-א-שייח'. "היינו היחידים מהישיבה לצעירים שהגיעו לשם, וזו הייתה נקודת חיבור חזקה נוספת. הייתה בינינו אהבה שאינה תלויה בדבר. חיבור פנימי חזק שהיה מיוסד על היסודות הפנימיים".

מהקשר בין השניים נולדה פינת זיכרון בביתו של כהן. "בדרך כלל אני לא מחזיק מפינות זיכרון או מתמונות על הקיר. במידה מסוימת אני אפילו מתנגד. אבל אצלנו במשפחה זה פשוט קרה. בשביל הילדים שלנו דרור היה דוֹד. כל ילד קיבל ממנו יחס מיוחד. הוא התעניין בכולם והשתולל עם כולם. אחרי מותו אחד הילדים לקח תמונה שלו ושם אותה באחת הפינות בסלון, בבית בעצמונה. ואם הילד שם, לא יכולתי להוריד לו אותה. אחר כך עוד ילד הניח שם מזכרת מדרור. וכשהיינו בטקס הזיכרון של 'מגלן' (היחידה עליה פיקד דרור. ח"ש), קיבלנו תמונה ממוסגרת וגם אותה הנחנו שם, ואיכשהו נהייתה פינה".

עשר שנים גרה משפחת כהן בעצמונה. בימים שקדמו לגירוש היה הבית מלא בשב"חים ובחברים. "לא יכולנו לארוז בעצמנו. לא היינו פנויים לזה נפשית. חברים טובים עזרו לנו. אבל בפינת הזיכרון של דרור אף אחד לא נגע", מספר מאיר. "אנשים פרקו וארזו לנו את הבית ואנחנו הסתובבנו שם כמו עב"מים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, ופתאום שמתי לב שהפינה עוד שם. אמרתי לאשתי, מעניין למי יהיה האומץ לפרק אותה". ואז, באחד הימים הגיעה הדסה, אלמנתו של דרור, יחד כל הילדים. "אף אחד לא אמר כלום, אבל היא הבינה, לקחה ארגז וארזה את כל הפינה. וזהו".

הסיטואציה הקשה הזאת, כמו גם רבות נוספות, מונצחת בספרה של לוינשטיין-מלץ. "חיפשנו דרך להעביר את רוח דרור, ורונית אכן מחוברת לרוח הזאת", אומר הרב כהן. רונית, הנשואה לרב יגאל לוינשטיין - סגן אלוף (ב(מיל.)) וממקימי המכינה הקדם צבאית הדתית 'בני-דוד' שבעלי - חיה את התפיסה של תורה המחוברת לעולם המעשה. לדברי כהן, לרונית היו כמה יתרונות נוספים. "ראשית, היא הכירה את דרור, ושנית היא בעלת ענווה גדולה. כל הכתיבה שלה הייתה בעצה אחת עם המשפחה והחברים. היא התייעצה ושאלה ושיתפה לאורך כל התהליך".

"עבדתי מול המשפחה בשיתוף פעולה מלא", מאשרת לוינשטיין. "לא העברתי את החומר להוצאה לפני שקיבלתי את אישורם כי אני לא הנושא. זה לא שלי. אני רק הכלי".

ארבעה ספרים לבני נעורים הוציאה לוינשטיין. כולם זכו להצלחה רבה. כשפנו אליה כהן וגיסו של וינברג ד"ר אבי הר-לב, הרגישה רונית שלא מדובר בעוד ספר לנוער, אלא במשהו שנושא מסר עמוק לדור הצעיר. כך קרה, שכתיבת הספר ארכה למעלה משנתיים - כמעט כפול מספריה הקודמים. "התחקיר ארך לפחות שנה", מספרת לוינשטיין. "קיבלתי הקלטות, ראיונות, חוברות זיכרון. ראיינתי אנשי צבא, בני משפחה וחברים. קראתי עשרות אלפי דפים. היה לי חשוב לדייק בעובדות". חבריו של דרור אף לקחו אותה לסיורים צבאיים. וכך, כשהיא מכירה את השטח ואף שולטת בסלנג, החלה לכתוב את הפרקים הצבאיים בספר. "ספגתי הרבה מאוד ולאורך זמן רב, וכשהגיע שלב הכתיבה היא פשוט פרצה מתוכי החוצה", היא נזכרת.

לא סתם גיבור

רונית לוינשטיין-מלץ: "הביני"שים כעסו על דרור יותר, כי הוא לא ויתר להם על מה שצריך לעשות בתרגול הצבאי, בנקודות שהם חשבו שהוא צריך לוותר. הוא תבע מדתיים יותר. הדת לא הייתה בשבילו מקום לזכויות או פינה לברוח אליה, אלא מקום תובעני, שדורש יותר וגורם ליותר רצינות ויותר דיוק"

הדסה ודרור התחתנו כשכבר היה קצין בסיירת. חמישה ילדים נולדו להם כשדרור היה בחיים. בנם השישי, דרור-נחמיה, נולד חודשים ספורים לאחר נפילתו.

דרור אומנם למד ב'מכון מאיר' רק במשך כמה חודשים לפני הגיוס, ולא ישב ועמל בתורה במסגרת מסודרת, אולם הייתה לו משיכה מיוחדת לרבנים ולגדולים בתורה. "כשנולדה יעל, הם עברו לגור בקריית-משה", מספרת בת-שבע. "דרור היה גאה

בשכונה וברחוב שבו הוא גר. הוא היה מראה לי בגאווה את הרב אליהו זצ"ל הולך וחוזר מבית הכנסת. היה לו קשר הדוק מאוד איתו, והוא העריך אותו מאוד, ואני חושבת שזה היה הדדי. כשהרב אליהו הספיד את דרור בשלושים, הוא דיבר עליו בהערכה גדולה מאוד". בשמחת תורה כשהיו יוצאים הרב אליהו והרב שפירא יחד עם תלמידיהם מבתי הכנסת אל הרחוב בקריית-משה, נפרסו מעל ראשיהם הטליתות. דרור, היה בין הבודדים שהוזמנו לרקוד במחיצתם של הרבנים הגדולים. "היה לו גם קשר הדוק עם הרב עודד וולנסקי, ממקימי ישיבת הר-המור, שהתמצא מאוד בענייני צבא. החיבור ביניהם היה עמוק ביותר".

"אני אומר לתלמידים שלי במכינה שדרור הוא לא דוגמה לתהליך הבניה", אומר הרב כהן. "היו שלושה גורמים שבנו את אישיותו: הישיבה לצעירים, אשתו הדסה והרב עודד. הייתה לו אינטואיציה רוחנית עמוקה וחזקה וכל אלו יחד הצמיחו את האישיות הזאת".

"כשדרור היה מגיע לשבתות הביתה, הוא היה הולך באופן קבוע לשיעורים ולומד אצל רבנים", אומרת לוינשטיין. "הוא הרגיש שהחידושים בעולם התורה מחיים את השירות שלו. המחויבות שלו הייתה לתורה ולא לערכים חברתיים כמו 'מה יגידו עליי?' או 'האם אני מספיק בברנז'ה הצבאית?'. וכשהתורה היא פלס החיים אצל אדם, נוצר בסיס עמוק שמאפשר לחשוב, ומה שיוצא ממנו הוא משהו נצחי ועמוק".

בתחקיר שערכת לקראת הספר פגשת מצבים שבהם דרור קיבל הכרעות שדילגו מעל אינטרסים פרטיים לטובת מחויבות תורנית?

"כן. אחת הדוגמאות המצמררות הייתה בתפקידו האחרון. דרור שימש כמפקד החטיבה בחברון. לפני שהוא קיבל את התפקיד מישהו אמר לו: 'בשביל מה אתה הולך לשם? זה מקום קשה ומורכב ומה שלא תעשה, מול הערבים או מול המתנחלים, לא יהיה בסדר. התפקיד הזה רק יעצור אותך בקידום'. דרור ענה לו שהוא הולך לעשות את התפקיד הזה הכי נכון והכי טוב, גם אם זה יהיה התפקיד האחרון שלו. האמירה הזאת קיבלה משמעויות עמוקות יותר אחרי שהוא נהרג. הוא לא עשה חשבונות לבני אדם אלא לריבונו של עולם. הייתה בו חרות פנימית שהשם שלו, דרור, מאוד הלם אותה".

"לפני שרונית התחילה במלאכה", אומר כהן, "אמרתי לה שאם בסופו של יום מי שיקרא את הספר יגיד 'איזה קצין גיבור!' - לא עשינו שום דבר, כי עם ישראל התברך בגיבורים. אבל אם אנחנו רוצים להעביר את הדגם, את האישיות ולהנציח את גודל אישיותו של דרור, המסר שצריך לעבור הוא שהתורה לא עומדת בסתירה. מדובר באנשים שהם מאחדי הקודש והחול, ושתורתם מחייה את העשייה הצבאית שלהם".

כשקראת את הספר, הרגשת שהמסר מצליח לעבור?

"יש בספר כמה פרקים שהמסר הזה מאוד בולט בהם. אחד מהם הוא הפרק שבו דרור מתווכח עם הסדרניקים בין יום הכיפורים לסוכות על גבול הצפון. החבר'ה שם מקטרים על כך שבמקום להיות בתפילה המלאה ברוממות רוח בישיבה, הם נמצאים על הגבול. הדברים שאומר להם דרור הם דוגמה קלאסית שמסבירה את המהות של 'שבתי בבית השם כל ימי חיי'. בית השם אינו רק בבית הכנסת או בבית המדרש. זה לא שיש שני עולמות, עולם של צבא ועולם של ישיבה, ואיכשהו מסתדרים ביניהם. אתה מחיה את חיי החולין וחיי המעשה בקדושה".

בפרק אחר שמספר על ביקורו של דרור בישיבה בעצמונה, אומר דרור למכיניסטים שמי שהולך להיות דתי שמחפף בצבא, אז לא צריך אותו שם במשבצת הזאת, כי הדת מחייבת להיות רציני גם בדת וגם בצבא. "הביני"שים כעסו על דרור יותר", מספרת לוינשטיין, "כי הוא לא ויתר להם על מה שצריך לעשות בתרגול הצבאי, בנקודות שהם חשבו שהוא צריך לוותר. אם היה צריך לתרגל מעבר מבצעי בין לילה ליום ובדיוק היה זמן תפילת שחרית, הוא לא ויתר לטובת התפילה, כי התרגול היה הכרחי. הוא תבע מדתיים יותר. הדת לא הייתה בשבילו מקום לזכויות או פינה לברוח אליה. להפך, הדת היא מקום תובעני, שדורש יותר וגורם ליותר רצינות ויותר דיוק".

"בסיירת הוא אף פעם לא התפלל על חשבון תרגיל", מוסיפה אמו. "תמיד בהפסקות ובמנוחה. שאלתי את החברים שלו, שרובם היו קיבוצניקים, איך הוא שומר כשרות? והם סיפרו לי שהוא עושה קומזיצים ואוכל תפוחי אדמה. הוא לא החצין את ההבדל בינו לבינם ולא הבליט את הדתיות שלו, כי הוא אמר שצבא זה צבא".

כשאת רואה את הפער בין החברים של דרור הפקודים שלו לבין ההנהגה המדינית שלנו, מה את מרגישה?

"כואב לי כמו לכולם. מבחינה רגשית, האנשים שיש לי איתם קשר בצבא הם חברים של דרור, ואני מאוד מרוצה מהדרך שהם מנהלים את הצבא. אני רואה גם המשכיות לדרכו של דרור. אבל דרור אף פעם לא דיבר על פוליטיקה. הפעם היחידה שכן דיבר הייתה כשפואד אמר 'חברון תחילה'. האמירה הזאת הכעיסה אותו. הוא חשב שהיא לא נכונה וסופה שתוביל לאסון גדול. פואד אמר זאת אחרי החגים, ודרור נהרג לפני חנוכה באותה השנה".

מצוינות קונדסית

בת-שבע וינברג, האם: "פעם אחת חברי הצוות שלו בסיירת מטכ"ל באו לאכול אצלי ואמרו: 'או שדרור יהיה חילוני כמונו או שאנחנו נהיה דתיים כמותו'. אמרתי להם: 'כמו שאני מכירה אותו, הוא לא יהיה חילוני כמוכם ולא ייתן שתהיו דתיים כמוהו'. דרור חשב שכל אחד צריך ללכת בדרך שלו, ולהגיע למצוינות של עצמו"

דרור היה מן הנחשונים. אחריו באו עמנואל מורנו, רועי קליין, עמיחי מרחביה, אלירז פרץ, דגן ורטמן ואחרים בני אותו מגזר, שצמחו במערכות חינוך דומות והקריבו חייהם למען העם. "החידוש שהחבורה הזאת הוא לא בשילוב בין קודש לחול, אלא באחדות של הקודש והחול", אומר כהן. "אנחנו כחברה אולי משכילים להיות אנשי חול שמטבלים ימינו ואורחותינו בתורה. החבורה הזאת יצרה משהו אחר לגמרי. שיעור קומה של אחדות. לא אחידות שמשמעה שילוב ושוויון, אלא אחדות הקודש והחול, שורש חיים עליון שמתגלה בחיים המעשיים".

"בזמן שכתבתי את הספר על דרור", אומרת לוינשטיין, "הלכתי לאזכרה לאלירז פרץ, והסיפורים עליו היו דומים מאוד. כך גם הסיפורים על הבחורים האחרים שנהרגו. יש משהו מאוד מיוחד אצל אלו שהגבורה שלהם נובעת מתוך תורה. יש פה מקבץ לא רגיל של אנשים שמתקיים בתוכם שילוב מיוחד. בני אדם שהולכים למלא תפקידים בכירים בצבא הם בעלי עוצמות יוצאות דופן, שאנשים נותרים מולם פעורי פה. אלו שהקריבו את חייהם, רק מאירים את הדרך לאלו שחיים כאן. על המתים שומעים בגלל נסיבות מותם, אבל יש סביבנו גם אנשים שחיים כך. מתוך עוצמה, מתוך אידיאלים ואמונה שהם באים לעולם עם משימות חיים".

לוינשטיין גדלה בילדותה בבית מסורתי בצפון תל אביב הישנה. אביה, יעקב מַ‏לְץ, היה שופט בבית המשפט העליון ומבקר המדינה. לבית ספר דתי היא נשלחה כי הסבא ביקש. משם הדרך לבני-עקיבא הייתה קצרה. "ההורים שלי היו אנשים ערכיים באופן יוצא דופן לסביבה שבה גרנו, אבל המבוגרים בסביבה שבה גרתי כילדה היו עסוקים בדברים שנראו לי שוליים", אומרת רונית. "הם התעסקו בכל מיני תכשיטים, פרוות וקונצרטים. ההתעסקות בדברים השוליים תמיד הטרידה אותי. ידעתי בוודאות שכך אני לא רוצה להיות כשאגדל. לא ידעתי מה כן, אבל ידעתי שכך לא. כל ילדותי הייתה מלווה בתחושות האלו".

את תל אביב עזבה בטריקת דלת, ועל התחושות הללו כתבה בספרה 'בין ים לים'. הים של תל אביב לי-ם. "היום אני מסוגלת לחזור לתל אביב ולראות אותה באופן מפוקח ומקבל. לראות גם את הדברים הטובים שיש בה". אחרי התיכון ושנתיים שירות לאומי - שנה ראשונה באילת ושנייה במדרשה ליהדות בעפרה - בחרה לקבוע יתדות עמוקים בעולם התורה. "מה שקסם לי היה החיבור לחיים משמעותיים, חיים של טעם. קסם לי שהמחשבות מלוות במעשים". התחושה הזאת התעצמה כאשר בעלה הקים עם הרב אלי סדן, בן-דודה, את המכינה ביישוב עלי. "יש כאן הרבה אנשים שחיים חיי צבא בצורה מרשימה ומצליחים לחבר עולם מאוד נוקשה, תובעני וקשוח, לרגישות גבוהה לחייל שיש לו צרכים מיוחדים או למשפחות שכולות. התחושה של עשייה למען משהו גדול יותר מהפרטי, ההבנה שאני חלק ממשהו גדול יותר בלטה מאוד אצל דרור, וזו תחושה שמאוד מדברת אלי".

כשהמשפחה והחברים פנו ללוינשטיין הם דיברו על ספר לנוער, שמספר על דרור כפי שהיה. שובב ומוכשר, שעיקר תהילתו הייתה בתעלולים שעשה ולא בלימודו המופלג. "כתבתי את סיפור חייו בלי לעשות לו פוטושופ", מסבירה לוינשטיין. "הסיפורים ששמעתי עליו היו מאוד אנושיים. אצל אנשים גדולים פעמים רבות הכוחות הגדולים באים לידי ביטוי בגיל צעיר דווקא, במקומות שהמורים שלהם פחות אוהבים".

"דרור היה ילד שובב מאוד וכריזמאטי", נזכרת בת-שבע, אמו. "אף פעם הוא לא עשה דברים שהזיקו לאנשים, אבל הוא התחיל להיות רציני רק לפני הצבא. אז הרגשתי שחלים בו שינויים. כשהוא ידע שהוא הולך לסיירת מטכ"ל הוא הפסיק עם מעשי הקונדס. כשהתגייס, הוא בכלל הפך לרציני. אף על-פי שהוא היה מגיע מסמורטט ומגודל שיער, כך התנהלו אז החיים בסיירת, הוא היה מסודר מאוד מבחינת התנהגות".

בתקופה שדרור התגייס לא היו כמעט דתיים ביחידות מובחרות. דרור הוביל דרך?

"כשהוא התחיל הוא היה יוצא דופן. היה איתו בצוות רק עוד חייל דתי אחד. פעם אחת חברי הצוות שלו בסיירת מטכ"ל באו לאכול אצלי ארוחת בוקר, ואני זוכרת שהם אמרו לי: 'או שדרור יהיה חילוני כמונו או שאנחנו נהיה דתיים כמותו'. אמרתי להם: 'כמו שאני מכירה את דרור, הוא לא יהיה חילוני כמוכם והוא לא ייתן שאתם תהיו דתיים כמוהו'. דרור חשב שכל אחד צריך ללכת בדרך שלו, ולהגיע למצוינות של עצמו. להעמיד לו רף ולשאוף אליו, ולא חשוב מי הוא ומה הוא".

איך הרגשת כשקראת את הספר?

"לפעמים הסיפורים עוררו חיוך, ולפעמים עצב על האובדן, על כמה שחבל שהוא הלך, על ההחמצה הגדולה".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  24/08/2011   |   עודכן:  24/08/2011
חגית ששר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
דרור בלי פוטושופ
תגובות  [ 5 ] מוצגות   [ 5 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אברהם מערב השומרו
25/08/11 10:21
2
משה.מ
27/08/11 12:47
3
יריב א.
27/08/11 15:13
 
אייל ג
15/04/13 10:57
4
דרור וינברג הי"ד
29/12/11 18:21
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יש לי יחס אישי מיוחד לבית צעירות מזרחי, ברחוב דב הוז 18-16, במרכז תל אביב. אמי ע"ה הייתה המנהלת שלו, זמן קצר לאחר הקמתו. הבר-מצווה שלי נערכה באולם הצנוע של הבניין. הורי, אני וילדי התפללנו בבית הכנסת שלו. רעייתי המנוחה למדה בו. אחותי נישאה בגינה שלו. לכן, קשה לי, אולי יותר מאשר לאחרים, לראותו מוזנח ונעזב. אשמח על כל שימוש ציבורי נאות שייעשה בו. מצד שני, אתנגד לכל שימוש שיעמוד בסתירה לצוואת הנדבן שהקימו, בפרט כאשר "כוכבי" הסיפור הם צעירים פורעי-חוק, שפלשו אליו, ולשמחתי הורחקו ממנו על-ידי המשטרה.
24/08/2011  |  אלעזר לוין  |   כתבות
הילד שלכם עולה לכיתה א'. אתם מביטים בו ולבכם מתפוצץ מאושר, מגאווה ומדאגה. המחשבות לא עוזבות את הראש - מה יהיה, איך יהיה, איך הוא יסתדר שם, ובכלל - הילקוט יותר גדול ממנו, בקושי רואים את הראש שלו!
24/08/2011  |  קרן יטיב  |   כתבות
כשסוזן לנדאו, האוצרת הראשית לאמנות ולאמנות עכשווית במוזיאון ישראל, ראתה את הסרט בלונדון באוקטובר 2010, מיד גמלה בליבה ההחלטה שצריך להביאו לארץ. בירושלים הוא מוצג כעת בין המקומות היחידים והראשונים בעולם שזכו לזה, הודות ליוזמתה.
24/08/2011  |  עליס בליטנטל   |   כתבות
עיירת המרחצאות העתיקה, שבגבול גרמניה-שווייץ, חוגגת 1,100 שנים לקיומה. סיפורה סובב סביב מיתוס של חצוצרן וגשר-עץ מקורה, הארוך מסוגו באירופה. הבאים בשעריה נהנים ממרחצאות-מרפא מיוחדים, שהטמפרטורה של מימיהם מגיעה ל-34 מעלות. ויש גם קניות אטרקטיביות במחירים מוזלים במיוחד
24/08/2011  |  ראובן לייב  |   כתבות
רפואת הרמב"ם בזמננו - הכי אקטואלי!
23/08/2011  |  ציפורה בראבי   |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il