|
|
יהודה סתיו [צילום: מן הטלוויזיה]
|
|
|
|
|
|
|
|
| מאהל המחאה מול חוות מזור – החוטפת קופים, מרבה אותם ומוכרת אותם באלפיהם לניסויים מזעזעים, לרבות ניסויי רעילות – יכול רק לחלום על לטיפה מהתקשורת. בינתיים, התקשורת שוללת מן המאהל את ההכרה בקיומו. אולי כי המאהל התמים הזה זועק על דיני נפשות, לא על ממון | |
|
|
|
|
כבר שנים שהוא משקיף עליי דרך זגוגיות הלובי המפואר, הולכת בשדרה עם שני כלבים, בעודו יושב מול עשרות מסכים קטנים המאבטחים את בניין המגורים היוקרתי. בקיץ פועל לידו מאוורר, בחורף תנור ספירלה ובכל העונות קומקום חשמלי. והנה, לאחר שנים של הגנבת מבטים הוא קם יום אחד מכיסאו, פתח את דלת הבניין, חיכה שאתקרב עם הכלב הגדול והכלבה הקטנה, מתח על עצבנותו חיוך רעוּד ושאל: "תגידי, מה התפקיד של הכלב הקטן?". מרוב הפתעה על משפט הפתיחה הלז, שמִן הסתם לוטש ושונן במשך תקופה, גברה מידת הנימוס שבי על מידת ההתפקעות מצחוק ועניתי "הקטנה היא המוח של המשפחה". ואגב, השומר אינו היחיד הסבור שתכלית המעשים היא תכליתיות. אדם אחר בשכונה התעניין אם "משתלם להחזיק כלב", כאילו היו שני האסופים שאימצתי דגם של סובארו.
אצל חנוך לוין, השומר הנ"ל היה סופג מאיזו פרציפלוכא או קשפשפה מתז של בוז או יריקת התעלמות. כי אצל לוין היקום האנושי הוא נטול חמלה ואמפתיה, ועל כן נידונו נתיניו לרצף ארוך של השפלות; אלא אם כן הם עשירים ויפים, שאז הם עצמם מתייחסים לזולתם באדנות משפילה. כך גם ב'פנטזיה על נושא רומנטי', היצירה היחידה שכתב לוין לקולנוע. קטעים מסרט זה הובאו בתוכנית 'היו סרטים' בהנחיית יהודה סתיו, ששוחח על הסרט עם אורחיו.
חבל שהתוכנית משודרת באישון צהריים, מה שדן אותה לרייטינג קפוּץ כלבבה של פרציפלוכא. כך, רק מעטים טעמו מהסרט, שככל יצירות לוין ניתן להגדירו כטרגי-קָטוּרי או כקומדיית נכאים או כפארסה מסמרת עונג (יצחק לאור, בספרו האחרון, מגדיר את האווירה הלוינית כ"מפח רוח מענג"). וכך נפתח הסרט: "היה היה בעירנו אדם עני, מכוער ובודד. הוא ישב כל היום בבית המלאכה הקטן שלו וראה חיים קטנים. עד גיל 40 ישב בחדרו לבדו וחיכה לאשה שתביא לו את האושר הגדול". נואש ובודד מחליט השען להתאבד, אך ברגע האחרון ניצל בידי נסיכה שבדית, שמִסכנותו של הרווק המקריח מרטיטה את לִבה, אך עד מהרה היא מואסת באומלל-המחמד ושומטת אותו חזרה אל קיומו העלוב.
גם מי שסולד מלוין לא יוכל להכחיש שבדומה לפרויד או עגנון, הוא יצר אינטרפרטציה ייחודית והרמטית למציאות. אחד ממאפייניה (לצד היעדר החמלה) הוא התפלשות קטנונית בהוויה האנושית עד שזו נדמית בזויה מיסודה. ואגב, אכזריותו של העולם הלויני, שבו הלא-יוצלחים חולמים על 'הבלתי מושגת', אינה מנותקת לגמרי מהמציאות. גם מאהל המחאה מול חוות מזור - החוטפת קופים, מרבה אותם ומוכרת אותם לניסויים, לרבות ניסויי רעילות - יכול רק לחלום על לטיפה מהתקשורת. בינתיים, התקשורת היא בתפקיד פרציפלוכא השוללת מן המאהל את ההכרה בקיומו. אולי כי המאהל התמים הזה זועק על דיני נפשות, לא על ממון.
