ירושלים מאמינה בסליחות

אנו מקיימים סיור סליחות בנחלאות מדי שנה, ותמיד באלול יש גם סליחה ממתינה... לב לבו של הסיור הוא המסע בעקבות השכונות שבנה כאן משה מונטיפיורי. אהל משה (שנבנתה עבור ה"ספרדים") ומזכרת משה (שנבנתה עבור ה"אשכנזים"... וכבר כתב ש"י עגנון ברומן "תמול שלשום": "וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית."

סיפרה לנו אמונה ירון, בתו של ש"י עגנון, בריאיון שקיימנו בעבר איתה, שאביה נהג מדי שבת לקחת אותה ואת אחיהָ חֶמדת לבתי כנסת בשכונות השונות. בכל שבת הלכו לבית כנסת של עדה אחרת, כדי להכיר את נוסחי התפילה השונים, ולדבריה היו בכל בתי הכנסת של הנחלאות. נסו לדמיין את עגנון צועד באותן שכונות, שומע את ניגוני הסליחות בימי אלול בירושלים: "יָה שמע אביונֶיך/ המחלים פנֶיך/ אבינו לפנֶיך/ אל תתעלם אזנֶך"...

כך אנו זוכרים מילדות את ההשכמה לימי הסליחות בירושלים. צלילי הסליחות השיגו אותנו כבר בבית הכנסת בנחלת שבעה. אכן, זכרנו לשכונה הזו חסד נעוריה, היא זו שיצאה שלישית מן החומות (1869). מי שמצדיע למונטיפיורי, אל ישכח את בוני ירושלים שנתנו נשמתם כאן: נחלת שבעה זוכרת ומנציחה בשמה את שבעת מייסדיה – ובהם: יוסף ריבלין, יואל משה סולומון, יהושע ילין, מיכְל כהן, בֵּייניש סלנט, חיים הלוי ואריה לֵייב הורוביץ.

זה הזמן לחפש את דרכנו לכיוון מחנה יהודה, ואנו עולים במעלה רחוב יפו. הנה חלפנו על פני החנות ההיסטורית "מעיין שְטוּבּ", שעודנה עומדת כאן מאז ילדותנו, ומעליה מתנשא אריח בודד מימי המנדט "רחוב צ'נסלור" ולידו שלט רחוב עכשווי: "רחוב שטראוס". המבט שלנו מופנה לכיוון ה"דווידקה", והנה לפנינו פנייה שמאלה שמגיעה לקולנוע "עדן" המפורסם. פעם קראו לזה רחוב ולֵירו, ובית ולירו עודו עומד שם וזוכר גדולתו. צופה לרחוב יפו, צופה לקולנוע. אחר כך שינו את השם לרחוב אבן-ישראל. (אבן במובן אב"ן, כמספר המשפחות המייסדות). כך חולפת תהילת עולם.

רבותי, ההיסטוריה חוזרת...הרחובות כאן במזכרת משה משובצים בכתובות היסטוריות ועליהן תמונות. ליד הסמטה מגלה פניו בית הכנסת יוצאי טראנטו – ומכאן אפשר להמשיך עוד קצת, ולהגיע לבית נבון. הבית נמצא די קרוב לישיבה הגדולה "בית שמואל". תמונת משפחת נבון כבר מחכה לנו על הקיר, ושם תוכלו לזהות את יצחק נבון, הנשיא החמישי, בעודו ילד. התמונה מתאימה כפרסומת למחזה שלו "בוסתן ספרדי"...

אנו ממשיכים ברחוב גלבוע ופונים למשמע צלילי "אדון הסליחות", "ובפחד לפניך ניצבים..." והנה בפחד קל אנו פונים שׂמאלה, וזה הזמן לקחת כיוון אחר ליד בית מספר 26 . מכאן יוצאים מלאי יראת קודש אל רחוב אר"ז – וכאן סוסי העגלה שלנו (אילו הייתה לנו עגלה..) ייקחו אותנו ימינה ומיד שמאלה – ותודה לאל, אנו ברחוב עזרא רפאל.

מי שירצה לחפּשׂ עוד ניגונים עתיקים, יוכל להגיע לקצה השכונה, ושם למצוא את 12 הבתים שכונו "בתי גורל", שכונה שנבנתה עבור התימנים. מי ששמע כאן תפילת סליחות, לא ישכח אותה. הקריאה בתורה בשבת, הייתה על טהרת ההגייה, ואהבנו לשמוע את ההגייה המלאה של ו', צ', ט'. האמינו, יותר יפה מהתקליטים של אלביס פרסלי... השכונה נקראה בתי גורל כי נבנו 13 דירות, והוגרלו 12 דירות לזוכים בהן, והדירה השלוש עשרה הוקדשה להיות בית כנסת.

בית הכנסת של התימנים מאד צנוע, ומילדי הכיתה למדנו את סיפורם, סיפור התלאות בדרך לארץ ישראל. באותם ימים חשנו את הכאב. בכיתתנו למד שמעון עראקי- כהן שמשפחתו עלתה מתימן, גרו בנחלת ציון והתפללו בבתי גורל. זו הייתה ירושלים של עדות: שתי העדות הגדולות בארץ, העדה האשכנזית והספרדית כאחד חשו שהן החשובות, וכמו בכל סיפור של קליטת עולים, "בתי גורל" הרגישו אז שיש להם גורל שונה.

סיפור מיסטי קשור בדמותו של החכם יוצא תימן ר' שלום שרעבי (הרש"ש), שהיה מכונה "שַׂר שָלום". ידוע היה שהוא עושה לקראת ימי אֱלול תיקון לנשמות המתים שחטאו, והם מגיעים גם כן לסליחות. לילה אחד בעשרת ימי תשובה, על-פי המסורת, ביקש הרש"ש מהשַמָּש שלו, שלא יגיע הלילה לבית הכנסת. השמש ישן בחדרו בחצר בית הכנסת, אך התעורר פתאום ושנתו נדדה. הוא פנה לעבר בית הכנסת וראה שהחלונות מוארים כולם. בעד החלון ראה את הרב בחברת כל המתים תועי המדבר חצי עירומים, ובטקס הסליחה למתים מַלקים אוֹתם כדי למרק עוונותיהם. בחרדה חזר לחדרו, אך כעבור זמן שב למקום שוב וראה מבעד לחלון את כל המתים חגיגיים לבושים טליתות , והרב עומד ביניהם מוקף מלאכי שמַים. השַמש רץ לקרוא לאשתו לראות את המלאכים, אך בשובם ראו מבעד לחלון את הרש"ש יושב לבדו ליד דוכן התפילה.

ריחות השוק אינם נמוגים, ריחות התבשילים בבתים כבר מנעימים לנו, וזוֹ עיר הקודש הישנה והטובה. מאחד הבתים עולה ריח של לחם אפוי וחם, מבַּית אחר ריח של גפילטע פיש... ויש גם ריח של חצילים מטוגנים או בורקס גבינה שכולו ניחוחות ורכּות...ירושלים ממשיכה להקסים אותנו, והאוויר הצלול כיין מלווה אותנו עד לרחוב התבור, עד שהרגליים שוב נוגעות ברחוב מזכרת משה. מחפשים את השער, שדרכו נוכל להיכנס אל חצַר השכונה החרדית בתי ברוידא.

לא טעיתם, זה מזכיר מאוד את חצרות שכונת מאה שערים. חבלי הכביסה מולנו ועליהם בגדים לבנים, חליפות שחורות. ישות עילאית של מדרגות מדרגות. חצר- מרפסות סביב סביב לה. כאן קוראים לכל מרפסת "גזוזטרה", והגזוזטראות מתקנאות זו בזו, ויופיין בוכה על מה שחלף. בדרך כלל בירושלים על כל גזוזטרה עומדות יונים, והן נושאות את התפילות למעלה. והיונים עוד זוכרות להביט בחלון – והן מצייצות שבימים ההם קראו יהודי הלאדינו לכל גזוזטרה "בַּלקוֹן"...בימינו כשרצו לומר למישהו, תפסיק לחלום חלומות שוא, היו אומרים, נו מתי כבר תרד מן הבלקון?

אנו עוזבים את רחוב שילֹה ולא שוכחים את נפלאות השכונה הזאת. הילדות, הילדות האבודה...כאן בנחלת ציון הכנו שיעורי בית ביחד עם שמעון עירקי ועם אריה ג'יראסי, שגר לא רחוק משם בשכונת פחים (חארתְ אִל טַאנַאכְּ), ומכאן צעדנו לא פעם לעבר החמאם שבקצה רחוב נסים בכר. לא רחוק משם גר אשר מזרחי, ברחוב המדרגות. מי שזוכר את ימי הילדות הירושלמית המפכה הזאת, לא שכח את הצעידה ברחוב נסים בכר לכיוון רחוב הירקון, שם אהבנו את התפילות הקסומות בבתי הכנסת של העמֵדים ושל הבּראשים. לא רחוק משם, שָכן הכּותאבּ, לשם הגענו בערבים לשמוע שיעורי תורה כילדים. ילדי השכונה יעקוב מלול ויחזקאל שאשא שמעו יחד עִמנו שיעורים ורזי תורה. למדנו רש"י ואפילו טעמים: אתנח, מרכא, שלשלת זהב...

משהו מזה נספג, ובלפור חקק כתב על ילדותנו ברחוב הירקון, ליד בית הכנסת, בספרו האחרון "משורר של חצות":
יְנוּקָא הָיִיתִי, יֶלֶד סוֹד
יֶלֶד בּוֹעֵר וְתָם
וְאָמַרְתִּי דְּבָרִים
אֹזֶן לֹא שָׁמְעָה כְּמוֹתָם
....
הָיִיתִי יְנוּקָא מְלַקֵּט עֲשָׂבִים בּוֹעֲרִים
וְדָרַשְׁתִּי בָּרְחוֹבוֹת דִּבְרֵי שִׁירָה
נִסְתָּרִים, מִבְּרֵאשִׁית.

מרחוב שילֹה ממשיכים ברוח קרירה, ואפשר להגיע בדרכנו לבית הכנסת של מרדכי שרעבי, משם ניתן לצפות מביתו על "הבית המקולל" באמצע אגריפס, בלב השוק. אגדת הקללה של הרב מנסרת באוויר.

עתה אפשר לאסוף זיכרונות וצלילים ולצעוד באגריפס לכיוון בניין "כְּלל". לנו קשה לעשות את הדרך, לנו קשה לשכוח: כאן במקום שעומד בניין "כלל" היה מרכז החיים שלנו, כאן בבניין שבו נמצא קניון החנויות וסניף הדואר אגריפס, כאן עמד בית הספר אליאנס. את בית הספר שלנו "אליאנס לבנים" הרסו, ועליו בנו את בניין "כלל". בולדוזרים הגיעו ליום החורבן, והשלט אמר הכול: "הכניסה לזרים אסורה". בנֵי הבית הפכו לזרים...

המבנה שבו הבנות למדו, עדיין קיים והוא שומם: ליד הכניסה לשוק, קרוב למגרש החנייה של בית קוקיא, עדיין נמצא בית הספר אליאנס לבנות. הוא נראה עזוב. מצהלות תלמידות אין בו. אבל, בוודאי, רבות מאלו שלמדו בו שבות לראות את מחוז ילדותן. לנו כבנים, שלמדו בבית ספר אליאנס לבנים אסור היה להיכנס לבית ספר לבנות, ועבורנו זו הייתה העיר האסורה. סמלי בית הספר מזכירים לנו את מראה הפתח של בית הספר שלנו, והמדרגות הלולייניות מזכירות לנו את הדרך שעשׂינו לכיתות ללמוד אצל אדון סגל, אדון זמרן, גברת וינקלר... והמורה לזמרה האהובה מכולן, חַשְׁרָה אלדוּבּי. כששרנו לה שירי סליחות, לימדה אותנו פיוט של צבָּרים: "כחול ים המים, נאווה ירושלים"...

אנו צועדים ברחוב כל ישראל חברים לעבר רחוב יפו, וצופים משמאל בבית קוקיא המפורסם. מאחורי קיר הבית אפשר לראות את הציור המרהיב של תולדות האליאנס.

מכאן אפשר לצעוד לבית שעוני השמש – לבית הכנסת "זוהרי חמה". סביבנו מתנגנת מחרוזת שירי סליחות. הלב עדיין זוכר את בית הספר אליאנס שחרב, וקשה לו לסלוח, שהרסו לו את מחוז החלומות. מבתי הכנסת של ירושלים בוקעת בשעת בוקר כה מוקדמת, תפילה הנותנת תחושה של רוגע ונחמה.

אנו צועדים מזוהרי חמה לעבר משטרת מחנה יהודה וברחוב יהודית פונים שמאלה, שם למטה ממתין לנו "אוהל רחל" בית הכנסת הבגדדי הטוב והחם. כאן למדנו פיוטים עתיקים שנארגו על מנגינות ערביות שהכרנו משיריהם של פאריד אל אטראש ושירים אחרים. כששמענו את הפיוט ב"אוהל רחל" שהתנגן במלים: "מה אלי וגודלו, ירעד גופי כולו", זיהינו את שירו של פאריד: "מה א-לי וואולתילו...יא עוודי- ל – פאלפילו..." וכך חשנו את הלחנים המוסתרים בשירים "יהלומה", "יהלומה", השֵׁם מֶלך, השֵׁם מָלך", שהתנגן לפי הלחן של "עלא דילעונא"...הרגשנו שכל פיוט מקבץ נשמות מתרבויות שונות, מחבר כל מה שקיבלנו מבית אבא. חשנו שמִן העתיק ומִן היין הישן יקום עולם חדש ושירה חדשה, ועל כך כתב בלפור בספרו "משורר של חצות":

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק
בַּשִּׁירָה.
הֵם שׁוֹנִים: תִּקּוּן.
הֵם שׁוֹנִים: מוֹרָשָׁה.
כְּתֹב לְפָנֵינוּ
בַּמָּקוֹם הַזֶּה
שִׁירָה חֲדָשָׁה.

החזן והמתפללים רועדים בדבקות: "אתאנו לפניך לבקש ממך מחילה"...הפיוט כובש גם כאן, והמנגינה רוטטת, הילדוּת כמו שבה ממרחקים, גם ירושלים הקדומה שבה, אותה ירושלים היודעת לסלוח אלף סליחות ולא לשכוח את עידן התום:

סְלַח לָנוּ, וּשְׁלַח לָנוּ - יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ...

על פנינו חולף מתפלל אשכנזי ועליו טלית ותפילין, ואנו הולכים בעקבותיו. הנה נפתחת לנו דרך, אנו עוברים דרך מעבר צר אל שכונת-חצר חרדית נוספת - כנסת ישראל. אתם אולי קצת מופתעים, אבל הם עודם כאן, בורות המים. שני בורות, זה ליד זה. כּומסֵי סודות וקמעות, שניהם חתומים. למי שמבקשים את סודותיהן של בורות המים, כדאי להוסיף: בסמוך נמצאת השכונה "משכנות ישראל" (1876), ומרגש לראות את בורות המים ועליהן חותמת של כי"ח. הסמלים העתיקים הם חלק מן השכונה הזו, ואם נמשיך לרחוב אבולעפיה 9 נמצא דלת מתכת צבועה בירוק ומעוטרת בשני מגיני דוד, כשגפן תנ"כית, מכּרמו של ישעיהו הנביא, מכסה את האבן הירושלמית. הסליחות של אותם ימים מילאו את הנפש לשנים רבות. בספרו החדש של הרצל חקק "אנא בכוח, אנא בשיר" כתב הרצל:

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה
יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.
כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמָן
אֲחֵרִים, רְעָפִים, חַבְלֵי כְּבִיסָה,
רֵיחוֹת גֶּפִילְטֶע פִישׁ וְחַמִּין.
הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת גְּאֻלָּה.

אנו שבים למסלול: עם קצת מאמץ מגיעים דרך שכונת כנסת ישראל לרחוב שילֹה. לרחוב שילֹה נוכל להיכנס גם אם נחצה את אגריפס דרך מזכרת משה. מסלול זה נע לכיוון רחוב בצלאל. אפשר לחצות דרך רחוב הנצי"ב. בדרך חולפים על פני בית העם הישן, הוא אולם ז'ראר בכר ועל פני רחוב אוסישקין. נרד עוד קצת ברחוב בצלאל. הפנייה ימינה תוביל אותנו במדרגות לרחוב שילֹה.

בטרם נעלה במדרגות לרחוב שילה, אפשר לרדת כמה פסיעות ברחוב בצלאל, ולגלות את בית הכנסת של האורפלים, משכן התפילה של יהודים שבאו מטורקיה.

ברחוב שילֹה הכול נראה קסום. כאן נוכל לגלות את האור המיוחד הנסוך על בית הכנסת "אהבת ציון", היכל תפילה שבו התפללו בני משפחת בנאי. בשכונות האלה גרו בילדותנו כל העניים והחלכאים. איננו שוכחים מה שאמר סורמאללו: "אלוהים אוהב את העניים, החלכאים והנדכאים, לכן הוא עשה מהם הרבה". וממש כאן מתנגן בראשנו פיוט של ר' יהודה הלוי מתוך הסליחות:

יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ, הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ
אָבִינוּ לְבָנֶיךָ, אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ

הרחוב הזה, רחוב שילֹה קראו לו בילדותנו "רחוב הסנדלרים", וגם כיום עדיין שופע סנדלרים. בלילה הייתָ מצפה לראות סנדלר שמתקן נעליים על משמרתו גם אחרי חצות ואומר: "כל עוד הנר דולק, אפשר עוד לתקן". הרחוב ספוג ניחוחות ושברי זיכרון של ילדות, וברוחַ יש פכפוך של הדים. רטט שחוזר, רטט סיפוריהן של אותן נעליים מטולאות בצמיגים. והיה גם מישהו שסיפר שמצא פתק מהסנדלר כעבור שנה, ורץ מהר לקחת את נעליו, והסנדלר התבונן בפתק ואמר: "טוב, תבוא עוד שבוע"...כך הלכנו כאן ברחוב בילדותנו, וטלאים היו גם במרפקי הסוודרים הצבאיים שנקנו מרוכלים זקנים. אלה הרגעים שהלבבות שבים לנפש הזיכרונות מאותה צעידה עם ילדי מועדון "תקוותנו", שאליו הגענו כל יום להכין שיעורי בית. הלכנו תמימים במחוזות השכונה הזו ורקמנו חלומות זכים. כן, ידענו אז מה פירוש: עוד לא אבדה תקוותנו...

מבנה קולנוע "עדן" שקט, אין במקום הזה הוליווד ואבק כוכבים. מחוז הפְּלאות נראה מיותם וחרב, מכוסה אבק רחובות. קולנוע עדן מנוחתו עדן מסמל את גן העדן האבוד. הבית האדמדם קצת ברחוב אבן-ישראל, הוא בית ולירו. ממול יש חנות, שם פעלה מערכת "האחדות" בניווּטם של יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון, והעורך הלשוני היה יוסף חיים ברנר (1915-1910).

זו הדרך לשכונה מאוד מיוחדת, שכונת אב"ן ישראל. נעלה קצת ברחוב אגריפס לכיוון השוק, נעצור ליד מספר 18 - אנו מגלים מימין מבוא צר המוביל לשכונת אב"ן ישראל. בשכונה 53 בתים, בגימטריה "אבן". וגם רמיזה לפסוק: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן-ישראל"- בראשית מ"ט, 24.

אפשר להיכנס אליה גם דרך רחוב יפו, בסמוך לבית מספר 81. משם הכניסה היא דרך רחוב צר מאד, מרוצף באבנים קטנות - והמעבר הוא דרך מבואָה הבנויה בצורת קשת ומובילה אל רְחבה. שני השערים הללו פתוחים היום, אך כשהשכונה נוסדה בשנת 1875 היא הייתה ננעלת בלילה על שעריה. המקום מאיר ונראה כמו אמפיתיאטרון קטן. תמצאו שם פינות הנצחה מצולמות למערכת "אחדות" ולאישים היסטוריים הקשורים לשכונה – וזו הזדמנות להבין את תולדות השכונה ואת סיפוריה.

כשהיינו ילדים ולמדנו באליאנס, הגענו לכאן עם המורה "אדון סגל". מיכאל סגל סיפר לנו, שהשכונה בנויה במתכונת של מבצר. לא הבנו כילדים למה כשיצא המורה לגמלאות כתב את ספרו "על סף החידלון"...כבר אז ניסינו לדמיין כיצד החצר המרכזית היא לב השכונה, אליהָ פונים פתחי הדירות, ושני השערים כמו משרתים משני עבריה. בימים קדומים, חיכו מאחורי השערים שדות ריקים. היום מחכה שם רחוב די סואן. בכיתה למדנו פרק היסטורי שכתב דייר השכונה, אברהם משה לונץ, והשכלנו מדבריו על תולדות ארץ ישראל. אדון סגל סיפר לנו, שלונץ, איבד את מאור עיניו, ולא נשבר לרגע. המשיך לחקור ואת מחקריו פרסם בבית הדפוס שהקים.

ביציאה מאב"ן ישראל כבר מקדם את פנינו בית כנסת, רחוב שמחכה לישועה, והנה ימי אלול נושבים ומורגשים: בשעת בוקר מוקדמת כבר נשמעת על החלונות המנגינה הלא נשכחת: בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים, שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים.

צלילי הסליחות עודם באוזנינו, ואנו חשים את אווירת ימי הדין הקרבים, ומבעד לחלונות אפשר לראות את מתפללי בתי הכנסת. טליתות, תפילין. דיוואן שירי סליחות.

פּנֵינו מועדות למזכרת משה ואחיותיה. שכונות קסומות. אפשר לצאת דרך סמטת חיים אלבוחר לכיוון רחוב אגריפס. זו מלכות אגריפס, ובמלכות הזו שווקים וריחות טובים – ויש גם שביל אל הקדושה והעבר.

מכאן נלך שׂמאלה לכיוון נחלת אחים ונחלת ציון – ואין זו בושה להתפעם שוב ושוב מיופיין של שתי השכונות, שתי שכונות תאומות. באזור נמצאות גם נחלת צדוק ונחלת יעקב, וכך דבק באזור כולו השם "נחלאות". בנחלת ציון גרו חברים לכיתה רפאל ירושלמי ועובדיה ברזני (היום: עובד בר). לא רחוק משם ב"משכנות" התגורר יגאל חסון. כילדים היינו מגיעים לכאן לבקר חברים לכיתה, שלמדו איתנו בבית הספר "אליאנס כל ישראל חברים", ששכן די קרוב למזכרת משה. במועדון פגשנו באותם ימים גם ילדים שלמדו בבית הספר "תחכמוני" וילדים שלמדו בבית הספר "לדוגמה" ששכן בנחלאות. ילדים באותה תקופה אהבו להתפלל בבתי כנסת שונים, והלחנים הקסומים ליוו אותנו גם בשעות החול. לא בָּהינו במסכי טלוויזיה אחרי כשרונות כוכבים נולדים, בצמא ינקנו אבק כוכבים מימי קדם וניגונים מבית סבא...התענגנו על סרטים תנ"כיים בקולנוע "אדיסון", והיו גם מי שידעו להדביק את הביקורת לכרטיס, ולראות אותו סרט פעם נוספת. איננו שוכחים מאז את הסרט "שמשון ודלילה", לא הבנו אז איך הסלעים מידרדרים במורד וקופצים כמו כדורי גומי. לימים הבנו שבקולנוע זה סלעים מפיברגלס...

שבנו לרחוב התקוות, לשילֹה, לימי "תקוותנו". מרחוב שילֹה הלב נרגש, הן זו הדרך קצרה לבית הכנסת היפה מכולם. זו התחנה הבאה, והיא מרשימה במיוחד ונראית כמו שׂיא של אגדה, המגע בארמון עתיק: בית הכנסת המקסים ושובֶה הלב, בית כנסת "עדֶס", היכל התפילה של יוצאי סוריה, קהילת ארם צובא (חַאלבּ), ואצלנו בכיתה קראנו לילדי הקהילה "החלַבּים".

כאן שמענו לראשונה את הפיוט של משה אבן עזרא: אָנָּא כָעָב זְדוֹנִי, תִמְחֵהוּ, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי, כִּי רַב הוּא לכאן הגענו בוקר אחד להתפלל עם שמעון עירקי ועם רפאל ירושלמי, שגרו בנחלת ציון. חברנו לכיתה בבית הספר אליאנס לבנים, נסים לֵילה, גר אז סמוך לבית הכנסת, היום גר בגבעת מרדכי, אך דואג להשכים קום בהנץ החמה, כל יום, ואחר כך ללכת ברגל עד בית הכנסת "עדס". נסים שומר על מסורת ילדותו. זֵכר התפילה של אותם ימי-ילדות לא נשכח לעולם.

כילדים התמלאנו באמונה, כי בבית הכנסת הזה יש אוצרות עתיקים: כאן מחזיקים יוצאי ארם- צובא בוודאי את כתב היד של "הכתר" האבוד, ואולי כאן גנוז באיזה מסתור קנקן ובו תמצית מִדם החילזון שממנו הֵכינו את הטלית של הכוהן הגדול. והיו גם בינינו שהאמינו שצנצנת המָן הסודית והנצחית חבויה גם היא בין כותלי בית הכנסת של עדֶס... היו גם שהאמינו שאם רוצים לזכות בפיס, צריך להתפלל ליד מנורת השמן של "עדס".

אם נכנסתם להתפלל בו גיליתם די מהר, שהמבנה של קהילת חלֶבּ מפואר ומהודר בצורה מעוררת התפעלות. גם כיום, כשאנו מגיעים לביקור, אנו מחסירים פעימה מול קיר המזרח שמצופה כולו עץ משובץ בצדף, וקשה לשכוח את דברי הרב מִן הילדות, שסיפר לנו, כי אלה עצים של שלמה המלך שהגיעו לדמשק, ונשמרו במיוחד ליום שבו יקימו מהם, בית כנסת בירושלים. אפשר באמת לדבר אל העצים, הם פשוט קדושים... וגם אל האבנים.

כן, כן, התקרה כולה עץ, והקצוות של הכתלים חושפים למעלה, מלאכת מחשבת של אמנות, סמלי השבטים. כשלמדנו בכיתה על המשכן ועל האמן בצלאל, סיפרנו למורה אדון סגל, על המשכן החבוי בבית הכנסת של עדס. "יהדות היא אמנות עתיקה", אמר המורה הדגול.
עצי המשכן של עדס לא נשכחו, קדושתם נחקקה בנו, ועל כך כתב הרצל בשירו:

הַלֵּב. זֶה
קִיר הַמִּזְרָח.
הוֹלֵם.
עֲבוֹדַת עֵץ, שְׂרָפִים. מְשֻׁבָּץ
צְדָפִים.
נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת.
וְהַתִּקְרָה
לוֹקַחַת.
לְבַגְרוּת שֶׁלֹּא מִכָּאן.
זוֹ תִּקְרָה שֶׁבָּכִינוּ מִמֶּנָּה.
עֵצִים יְקָרִים. עֲצֵי הַמִּשְׁכָּן.

כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִיַּלְדוּת לִנְעוּרִים.
הָלְכוּ אִתָּנוּ
וּמְחַפְּשֵׂי זֶהוּת בֵּינֵינוּ.
הַאִם אָנוּ,
הֵיכָן אָנוּ.

המתפללים מתחננים לאל שישמע את אֶביוניו, מהללים אותו על גדולתו ומבקשים: "וסלחת לעוונותינו"...הצלילים עדיין מתנגנים, ואנו זוכרים אותן עיניים דומעות הניבטות למעלה, מי אֵל כָּמוךָ!

הלחן נשאר, הלב נשבר:
אַדִּיר וְנָאוֹר, בּוֹרֵא דּוֹק וָחֶלֶד, מִי אֵל כָּמוֹךָ,
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת - מִי אֵל כָּמוֹךָ.

לאגריפס נתיבים רבים, ואנו פוסעים לעבר כניסה מקושתת די קרוב לבית מספר 21. זה המשעול לשכונת "סוכת שלום"- על שם ר' שלום קונסטרום. המורה לשיעור מולדת, מר בן עמי, היה קורא לו "דער בלעכאר" הפֶּחָח, וסיפר לנו שאת ימיו הראשונים בארץ עשה רבי שלום כשוליית פחחים.

אזור זה של מזכרת משה, אוהל משה, נחלאות – הופך בחודש אלול למשכן הסליחות הירושלמי. ירושלים שישבה שנים בדד, קמה בבקרים וסולחת לנו – ודמעותיה כמַים. ה"ספרדים" מתפללים כל חודש אלול, וה"אשכנזים" בשבוע האחרון של אֱלול.

בבתי הכנסת הספרדים מתחילים באמירת סליחות כבר בראש חודש אלול, והאשכנזים מצטרפים באמצע החודש ורובם בשבוע האחרון של אלול.סליחות נאמרות בכל לילה מלילות השבוע, למעט זה שבין שישי לשבת. הספרדים מיטיבים להשכים קום בחודש אלול, די קרוב לשעה 04:00 לערך, בעוד האשכנזים משכימים רק בסביבות 05:30. הסליחות אורכות כשעה ומסתיימות בתפילת שחרית.

הצלילים נמהלים ונרקחים בריחות המאכלים ובאוויר הירושלמי הקר: אָתָאנוּ לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כַּפָּרָה, אָיֹם וְנוֹרָא, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה, תְּחַיֵּינוּ תְּחָנֵּנוּ.

בשכונות אלה, סמוך לשכונת מחנה יהודה יש כמה בתי כנסת, יפים ומיוחדים. כילדים זכרנו לכל השכונות את החסד הטוב, שהן קרובות לשכונת שערי חסד. אהבנו לטייל ולהתפלל בבתי הכנסת הספרדיים, והוקסמנו גם מן המנגינה השונה בבתי הכנסת האשכנזיים בבתי ברוידא, בתי ראנד, בתי מונקאטש ובכנסת ישראל. תמיד כשנכנסנו לשם כילדים, הייתה לנו תחושה שהגענו לעיירה היהודית מסיפורי שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אורח- החיים שם, הלבוש והחיים מכספי הכוללים שידרו תחושה של "שטעטעל"... לימים קראנו שהסופר ישראל אלירז גדל בשכונת כנסת ישראל א', והוא כתב עליה בספריו.

כילדים שגדלו ליד שכונת מחנה יהודה, היינו חשים קצת מסתורין מול התפילות האשכנזיות – ואנו עדיין זוכרים את הכמיהה לבתי הכנסת בזכרון משה, את ההערצה לשעון האותיות בבית הספר 'למל', שהפך לבית מדרש של חסידי רוז'ין. באחד מבתי הכנסת האשכנזיים שמענו כילדים את הסיפורים על הצדיק מרוז'ין, ומשהו מכל זה נספג בנו – בעיקר הסיפור על הדמעות:

סיפר לנו רב באחד מבתי הכנסת, שהצאר הרוסי חשב, שהרבי מרוז'ין מסכן את שלטונו. בזעמו השליך אותו לכלא. הגיע חג הפורים והרבי לא הצליח לקיים את מצוות משלוח המנות. בבכי פנה לאלוהיו: "אני כל כך רוצה לתת לך משלוח מנות, הייתי רוצה לתת משלוח מנות לכל יהודי, אבל אין אף יהודי בסביבתי.. לכן אני חייב לתת לך משלוח מנות, אבל אין לי מה לתת...לכן ריבונו של עולם, אני נותן לך את כל הדמעות שלי ושל כל עם ישראל כמשלוח מנות. כיוון שנתתי לך, גם אתה צריך לשלוח לי משלוח מנות. אני מבקש שתשלח לי שמחה. דמעות כבר היו לי מספיק"...בימי אלול - סיפור כזה התאים לשיר "חון תחון"...

הלחנים האשכנזיים נספגו בנו, ובעיקר תפילת "אבינו מלכנו"...מי שחוצה את רחוב משכְּנות, מגלה מן העֵבר השני את שורות הבתים של "משכְּנות ישראל". אב"ן ישראל הייתה הראשונה להיבנות, כאשר החל תהליך היציאה מן החומות, וזה היה בשנת 1873 – ורק מאוחר יותר, התארגנו שלושים משפחות לבנות את משכנות ישראל. הרחוב, החוצה את השכונה, הוא רחוב אבולעפיה.

באלול מתחילים לספוג כאן תווי נפש בהישמע הקונצרטים של "אדון הסליחות" ו"חוֹן תָּחוֹן על בניך". הולכים כאן בקדושה, ויש משכימי קום שתמצאו אותם מהלכים בצנעה לטבול במקווה בבקרים. והנה אנו מול בית מספר 14. מכאן המבט מופנה ימינה, ואנו נוגעים ברחוב משכנות. הנה השביל לסמטת רבי אריה לוין - ותכף נגיע לבית הכנסת שלו. "אבינו מלכנו" בניגון אשכנזי, והלב נמס. כשהיינו ילדים, ונכנסנו לבתי כנסת אשכנזיים, בעיקר בשכונת בתי ראנד, אהבנו בשבתות לשמוע את הניגון מלא הכיסופים, שלא מצאנו בבתי הכנסת שלנו, "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג". זהו פיוט יפהפה הנמצא רק בבתי הכנסת האשכנזים.

המסע קדימה במעלה רחוב אבולעפיה מרתק, ובשכונה הזו נמצא כתובות מעוטרות בתמונות. כאן ברחובות תמצאו כתובות הנצחה לדמויות ירושלמיות היסטוריות: אין שוכחים את הראשונים.
הרחוב מוביל אותנו לגלות את משכן הצדיק, אותו בית שנמצא בהצטלבות של הרחוב עם רחוב רבי אריה. זה ביתו של רבי אריה לוין, הנביא הנערץ של האסירים, על המצורעים ועל העניים והחלכאים. הגענו לבית הקדוש.

אם בחרנו לחצות את רחוב שומרון, אנו מתקרבים לשכונת "מזכרת משה". משה מונטיפיורי רכש את המגרשים של משכנות ישראל, וכאן בנו שתי שכונות – מזכרת משה ואוהל משה. מרחוב אגריפס ניתן לראות את הכתובת הלבנה של מזכרת משה, אבן חצובה. אגריפס 63. אותיות דהויות. השלט המפואר קצת איבד מזוהרו, והכתובת כמו נמחקה בתוך השקעים המגולפים של האותיות, ועדיין לא נשכח הנדיב הידוע. שמו מתנוסס על האבן, משה מונטיפיורי. מי שצועד כאן כמובן זוכר את עגנון: "ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרציתָ."

כשסיירנו כאן בילדותנו עם המורה האהוב מבית ספר אליאנס, מיכאל סגל, הסביר לילדי האליאנס את מהות הירושלמיות: "חזיתות הבתים - מבטן פנימה ,אל החצר. הבינו נא, ילדים, כמה היה יקר לכולם ערך הצניעות באותם ימים. כל כבוד האדם פנימה, החיים של מקימי השכונות בירושלים היו מופנים פנימה, זו החצר הפנימית, זו ירושלים האצילית".

מי שמגיע לרחוב שיריזלי לא יוכל לשכוח את סיפור חייו של ירושלמי אמיתי: שלמה ישראל שיריזלי (שי’‘ש) גדל בירושלים, ומספרים שבנעוריו עבדבבית הדפוס של אליעזר בן יהודה, ולימים קנה ממנו את המקום ולאחר מכן הפעיל את הדפוס מביתו שבשכונת אוהל משה, השכונה הסמוכה לנו. שיריזלי היה המו’‘ל של עיתון "ההשקפה" וערך את עיתון "הפרדס". סיפורים רבים על התקופה מכילים את סיפורו של שי"ש...איש שהוא אבן ירושלמית אמיתית, אבן שיש.

אוהל משה היה אוהל חם, שֶכֵּן בבית הכנסת של אוהל משה היה ייחוד: כאן, בבית הכנסת שנחנך בשנת 1886, היה התנור המרכזי. ריחות החמין של אז מזכירים לנו את ריחות החמין של התנור בשכונת "בית יעקב".

בורות המים בשכונה היו ונשארו אגדה: היו שם בורות לשתייה, והיו גם בורות לצורכי התושבים: לרחיצת הגוף ולכביסה, וכמובן - לשטיפת הרצפות. כאשר אטמו את בורות המים - היה יום מר. על כך כתב יעקב יהושע, אביו של הסופר א"ב יהושע: "שירת מי הבורות של ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא עלו וירדו אל מעמקי הבורות - ובעלות הבית שנהגו להיפגש על יד פי הבאר בשעות הבוקר, ולשוחח בענייני דיומא שוב אינן נפגשות על יד המעיין. בורות אלו נטלו איתם מקצת משׂמחת החיים, ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שׂיחה בפני ברז המים או במטבחהּ".

אפשר להמשיך מכאן ישר ולפנות ימינה ברחוב "עיניים למשפט", והנה אנו מתפעמים מצלילי הסליחות בניגונם של יוצאי מרוקו, ועינינו מוקסמות ממראהו הקורן של בית הכנסת "חסד ורחמים". משהו בסולמות של המנגינות מזכיר לנו את הגדול מכולם, את הפייטן ג'ו עמר, את הסלסולים של "ישׂמח משה" ו"אשור אשירה לכבוד התורה". לא שכחנו לנו כיצד הוזמן לשכונתנו, כיצד הנעים זמירות בבית הכנסת שלנו בבתי סיידוף.

לא רחוק מכאן, כְּמהה ומחכה לנו שכונת "אוהל משה" – גם היא שכונתו של משה מונטיפיורי. אם בחרנו להיכנס לשכונה דרך אגריפס, ראינו קודם כול את שער מזכרת משה, ברחוב אגריפס 63. אם נלך עוד קצת באגריפס, נוכל לגלות משמאל את השלט היפה של "אוהל משה". אגריפס 87 – ועל השביל המוליך לשכונה כתוב "רחוב חרמון". כשלמדנו באליאנס, היו ילדים שבאו משכונה זו, וזיהינו אותם בעיקר כשביקרנו בבתי הוריהם, שם בדרך כלל דיברו בלאדינו.

השוק מן העֵבר האחד, ונסיכויות מונטיפיורי מן העֵבר השני. זו המלכות של ילדותנו. הנה אנו בחצרות הזהב - והאפלולית הירוקה של מזכרת משה ואוהל משה. שתי שכונות תאומות שהוקמו בשנת 1882, הכוונה המקורית של מונטיפיורי הייתה לייעד את מזכרת לאשכנזים ואת אוהל לספרדים, אך 'מזכרת' הייתה לשכונה מעורבת ואילו 'אוהל' משה הייתה שכונה לספרדים בלבד, ושם גרה כמובן משפחת הוריו של יצחק נבון, ושם בילה את ילדותו. מעבר לחלון ביתם עדיין ניצב בור המים.

את הארוֹמה והזיכרון של אותם ימים, המראות החריפים, את כל זה לא ניתן לשכוח. על כך כתב הרצל חקק בספרו "אנא בכוח, אנא בשיר":

דִּמְדּוּמִים שֶׁל דְּמֻיּוֹת.
מַרְתְּפִים וּמִרְפְּסוֹת פַּח,
וַעֲצִיצִים שֶׁל נַעְנָע וְיַסְמִין.
הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי נִשְׁכַּח.
רוּחַ קְהִלָּה. וְשֶׁל כְּלָל.

זה הזמן להתבּשׂם מן האבנים הירושלמיות, מן העצים, מן האור האפלולי המתפלל ומתפתל בין המבואות הצרים. הקסם לא פג. והנה בור המים השכונתי – ובהמשך אפשר לגעת באגדה. זה אותו עץ תוּת, שעליו שר יוסי בנאי בשיר שלו על סימון ומואיז הקטן. את סימון מן השיר פגשנו לא פעם כ"שמעון יאיר", וכך אחיו מואיז- משה. הילת השיר מלווה אותם לכל מקום.

לא שכחנו אותם, את העץ העתיק- וכאן העלינו זיכרונות ילדות. כאן גם הצטלמנו עם סימון ומואיז האגדיים. האחים הובילו אותנו גם לבית הכנסת הפרסי שבו התפללו יוסי בנאי ואחיו, ברחוב אגריפס. יש תצלום למזכרת.

מאוהל משה המבט קדימה. רחוב הכרמל מחכה לנו. בהמשך נוכל להקיף את הגן, והמבטים מופנים שמאלה לכיוון רחוב גלבוע. הנשים יושבות כאן ליד בורות המים כמו אז.

על כך כתב בלפור את שירו "חצר ילדותי" (מתוך: "מצב החומר מצב הרוח", 1998):

בְּבוֹאִי לַחֲצַר הַשְּׁכוּנָה אֲנִי צוֹמֵחַ
מֵחָדָשׁ מִבּוֹר הַמַּיִם הַלּוֹחֵשׁ
שׁוֹאֵף שִׂיחֵי רֵיחָן וַאֲלֵיהֶם פּוֹרֵחַ.
כָּאן בּוֹר שֶׁהָיָה לְמֵימֵי גְּשָׁמִים
וְכָאן הָיָה בְּיַרְכְּתֵי הֶחָצֵר
מוֹשַׁב הָאֶבֶן שֶׁל הַנָּשִׁים
מְנַפּוֹת אֹרֶז, בּוֹרְרוֹת עֲדָשִׁים.

שעת בוקר, ולהיטי הסליחות במקצב סלוניקי כבר פועמיםבאוויר. חבל שגליקריה אינה לומדת את התווים האלה. הנה בית הכנסת של יהודי הבלקן, יהודי יאנינה. לפנינו בית כנסת מיוחד מאד, אותו הקימו יוצאי קהילה יוונית, קהילה אמיצה ששׂרדה את השואה. לא רבים יודעים, אך קהילות יווניות חשו את תלאות השואה, ורבים מבני הקהילה נספו. עד לפני חמש עשרה שנים התפללו כאן יוצאי יאנינה המקוריים, והם התפללו בסידור תפילה רומאניוטי (של יהודי רומא), סידור שונה מכל הסידורים המוכָּרים לנו. הסידור נראה עתיק, מדובר בנוסח תפילה ביזנטי קדום – "מחזור רומאניוטי". כשהיינו ילדים והגענו עם חבר לכיתה יליד סלוניקי, סיפרו לנו, שבית הכנסת הוקם בנדבתה של אשה ב-1935.