ותשחק ליום אחרון

בדרך העולה לגוש עציון, לפני כחודש, הטלפון ברכב מצלצל. חבר על הקו, ומה שלום חנן? הוא שואל ואני סמוך לשער כפר עציון, אומר לו - עכשיו נכנס לבדוק.

הוא בדיוק אכל קצת ומשום מה כשהגעתי - למרות שהוא מדבר מעט ובקושי כבר ימים ארוכים - שאלתי אותו מה שלומך חנן, והוא שנראה כשבר-כלי, חייך מאוזן לאוזן חיוך מתוק ואמר לי לאט-לאט כשהוא מדגיש כל הברה: "ב ר ו ך ה ש ם. אני נושם ואני מודה לקב"ה על כל נשימה ונשימה, הגוף אולי שבור, אבל הנשמה שלמה ומאירה באור גדול ועל כך יש להודות ולהלל".

דיברנו (בעיקר אני) והוא רק הגיב מעט. כשהזכרתי לו את הלבטים שלנו בעת ההחלטה לקרוא לעלון שהוציא "מעט מן האור" והנה הרבה אור צמח מאותו יום, אמר : "איני יודע כמה ימים נשארו לי לחיות אך האור הגדול ימשך, ימשיכו אותו אחרים", אחר כך הצעתי לקרוא לפניו מספרים שהוא אוהב.

פתחנו בספר אורות של הרב קוק זצ"ל, שהשבוע ג' אלול - יום פטירתו, ושימחתי אותו כששמע שכשם שעלה הוא בג' אלול לפני עשרות שנים לקברו של הרב, כפי שסיפר בספרו "את אחי אנוכי מבקש" - תהיה עלייה גדולה מאוד השנה לקבר הרב.

פתחנו באקראי ב"זרעונים" ה. בקטע הנקרא "יסורים ממרקים":

• 
  "כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חֹסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'... "
  

אחר כך הצעתי לו לקרוא פרקי תהלים שהוא כה אוהב - אבל הוא אמר "אולי נקרא מגילת רות?". פתחתי ב"ויהי בימי שפוט השופטים..." ואחרי כל פרק מהמגילה, כשראיתי שקשים עליו הייסורים, שאלתי אותו: חנן, להפסיק?" והוא אמר לי: "עוד קצת - עוד קצת. כך... עד הסוף, וישי הוליד את דוד".

כשתמה המגילה אמר - הפסוקים העוסקים בייחוס - הם ספורים ונמצאים רק בסופה של מגילת רות - אך העיקר הם המעשים הטובים שזרועים לכל אורך המגילה. "העיקר - המעשים הטובים של רות. מעשי החסד. ומהו האדם בלי עשיית חסד?"

ואז החל לדקלם את אשת חיל, פסוק-פסוק, לאט-לאט ובקושי רב - וכשהגיע לעוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון עצר והחל לשיר כשקולו נשנק: "עוז והדר לבושה... ותשחק ליום אחרון".

"ותשחק ליום אחרון" - זה היה הרגע שבו נרעדתי וחשתי שבזמן הזה - הדמות של חנן גדולה מהמציאות והוא נמצא במקום אחר, בספירות רוחניות אחרות, בין שמיים וארץ. וכשסיים לשיר אמרתי לו "אני צריך ללכת" - והוא - כמו חנן של פעם, שידע לומר הכל בלי להתבלבל ובלי לפחד כלל - הסתכל עלי וחזר אחרי לאט וברור: "אני צריך ללכת".

חנן לא נראה טוב, גופו היה שבור, לוחות ושברי לוחות, אבל רוחו הייתה איתנה, והחיבור הזה הרטיט את הלב. יצאתי מהבית. אורות גוש עציון הפורח שלחנן היו יד ורגל כמעט בכל רגב ורגב שבו, קראו לי לשלום ובכיתי. בכיתי על הגוף ההולך וקורס ועמדתי משתאה לנוכח הכוחות המדהימים שיש בנשמה.