News1 גאים להציג
מבקרים ייחודיים (Unique Visitors):
אתר - 497,181  סלולר - 691,903
   |   15:07:40
דלג
בלוגרים / בעלי טורים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
עורך דין יעקב סלומון מקים יחידה למגע עם הבריטים שהביאה ידיעות מודיעיניות רבות, מפגש בין המפקד הבריטי של פון הארץ הגנרל סטוקוול למפקד היהודי שצפון הארץ משה כרמל וערך הדין יעקב סלומו...
דמיאניוק בעת משפטו בישראל [צילום: AP]
עו"ד יורם שפטל  |  
מלאכת העריכה של "נטפליקס", בראשות העורך הראשי, ג'ים הייגוד, סילפה בכוונת מכוון את העובדות המרכזיות בפרשת משפט דמיאניוק    העובדות האמיתיות כפי שהן בפרשת דמיאניוק, מצביעות חד-משמעית ...
חובב לויטס
חובב לויטס
מערכת יחסי העבודה התדרדרה לשפל שלא היה מעולם, ומערך הכיבוי שתמיד התגאה בלכידות שלו, המשפחתיות, היום מובל למקום של הפרד ומשול. כך טוען אבי אנקורי יו"ר ועד ארגון הכבאים
יובל לובנשטיין
יובל לובנשטיין
קיימת כאן תופעה לא נורמלית ולא כלכלית לסירוגין    גם מחיר המוצר המגיע מאמזון זול באופן קיצוני ומנגד השירות עד לפתח הבית מספר ימים אחרי ביצוע ההזמנה, עולה כסף
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
ברחבי הרשת / פרסומת
מועדון+ / תגיות
אישים | פירמות | מגשרים
מוסדות | אתרים | מושגים
גרסטל. בוררת [צילום: פלאש 90]
בוררת ומגשרת
הילה גרסטל. ילידת 13.6.1955, ישראל. נשואה לראובן ולהם שני ילדים.

ב-1973 סיימה את לימודיה התיכוניים בתיכון עירוני בהרצליה. בשנים 1975-1973 שירתה בצה
איתן ששינסקי [צילום: פלאש 90]
כלכלן
איתן ששינסקי (נולד: 29 ביוני 1937), כלכלן ואיש אקדמיה ישראלי.
תום שגב [צילום: AP]
סופר, עיתונאי
תום שגב (נולד: 1 במרץ 1945), עיתונאי, פובליציסט והיסטוריון ישראלי.
לכל הערכים במועדון+
יום הדין של השירה
בין שיר לשיר [צילום: AP]

איך מצליחים גדולי המשוררים להפעים אותנו? השראה? כישרון? קסם? נס? מביך, אבל מתברר שמה שעושה לנו את זה הוא בעיקר שמו של המשורר. מחקר מקיף מראה שהישראלי המשכיל הממוצע יעדיף שיר מזויף וטיפשי בחתימת משורר דגול על פני שיר אמיתי שלו בלי חתימתו. ככה זה גם עם יינות ומשקפי שמש, אם זה מנחם מישהו

>
>
>
>
>
>
▪  ▪  ▪
בחנו את עצמכם: איזה משני השירים הבאים נכתב בידי משורר נחשב, ואיזה בידי חבר'ה-לצים מהאוניברסיטה, שעל בסיס סממנים בולטים, חיצוניים, של השיר שפכו את תוכנו ויצקו במקומו, בעשר דקות עבודה רצופת פרצי צחוק משוחרר, שיר של הבלים?

1.
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל באנשים.
הם אינם יודעים
שאני בהם מסתכל.

האם כך מסתכל בנו האל,
מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין,
מבלי שנישָאל?

אינני יודע.
יש דברים רבים שאני שואל.
לפי שעה
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל.

2.
את מבקרת במוזיאון.
תמונות על כל קיר.
בך איש לא מכיר
תלויות בדממה.

האם גם כשאין מהומה
הן צופות זו בזו, מדברות זו אל זו?
חללֵי שממה.

קשה לומר.
קץ האמנוּת, קץ הלוחמה.
בכל יום
אַת מבקרת במוזיאון,
צופָה דוֹממה.

ובכן, השיר הראשון הוא שיר ידוע למדי מאת נתן זך, והשיר השני הוא שיר-צללים של השיר הזה, פברוק מאת הפרופסור לפסיכולוגיה מיה בר-הלל ותלמידיה, שותפיה למחקר; ואם חשבתם שדווקא שיר מספר 2 הוא השיר האמיתי, אתם בחברה טובה: מתוך שלושים סטודנטים מחוגים שונים באוניברסיטה העברית שקיבלו את צמד השירים הזה לטעימה עיוורת והתבקשו לומר איזה מהם נכתב בידי משורר ידוע, 14 שיערו כמוכם.

עוד שבעה צמדי שירים כאלה הוגשו לקבוצות נבדקים נוספות, בנות כשלושים סטודנטים כל אחת; שירים של זך, של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ ושל לאה גולדברג, וכנגדם שירי-צל שפוברקו לצורך המחקר. התוצאות היו דומות, לעתים אפילו גרועות יותר. כמעט תמיד סביב החצי-חצי, כלומר לא יותר מניחוש עיוור. שיר של משורר בכיר לעומת שיר דומה אך ריק מתוכן זה, מתברר, כמו עץ לעומת פלי.

דילוגים בטולסטוי

בתחום המשפט, ההיכרות עם התופעות הללו יכולה להיות קריטית. "כדי לדעת איך לבחון ראיות, למשל, צריך לדעת משהו על הפסיכולוגיה של זיכרון, של תפיסה, של דיווחים, של הערכת ראיות, של מה שעדים רואים ומה שלפעמים הם עלולים להחמיץ", אומרת בר-הלל. וכדי להמחיש, היא הופכת אותי לרגע לנבדק ומראה לי סרטון וידיאו קצר, הנפוץ היום בקורסים בפסיכולוגיה. נראות בו שתי קבוצות, בחולצות בצבעים שונים, מתמסרות בכדור. עליי, הצופה, מוטלת משימה: לספור כמה פעמים הוא נמסר בתוך אחת הקבוצות. בתום הסרטון אני מוסר את התשובה, והיא שואלת, "ואם הייתי אומרת לך שלאולם נכנסה גורילה, נעמדה בין הספורטאים, תופפה על החזה בנחת ויצאה, היית מאמין?" לגודל התדהמה, צפייה חוזרת בסרט, הפעם בלי להתרכז בתנועת הכדור, מגלה שזה בדיוק מה שקרה שם (אמנם לא גורילה, אלא איש בתחפושת גורילה), ממש לנגד עיניי שפשוט היו עסוקות במשהו אחר.

ועוד בענייני פסיכולוגיה מפתיעה ומשפט, "ישנה גם הפסיכולוגיה של השופטים עצמם, וגם אליה צריך להיות מודעים. עורכי דין הרי יודעים מצוין מה עובד על שופטים, ומדריכים את העדים לעשות עליהם רושם נכון". כן: שופטים, מנהלים ושאר חורצי דין הם בני אדם. ידוע למשל, היא כותבת במאמר, שבימים בהירים גדול יותר שיעורם של המועמדים לבתי ספר לרפואה העוברים את הראיונות בהצלחה. במאמר ההוא היא בין היתר גם מציעה, לאור ההשפעה הלא-עניינית שיש להתנהגות העדים ובעלי הדין על השופטים, לשקול צעד מהפכני: שהשופטים כלל לא יראו את העדים והמידַיינים.

בר-הלל היא בתו של הפילוסוף והבלשן המנוח פרופ' יהושע בר-הלל, חלוץ החוקרים של תרגום-המכונָה (כלומר תרגום בידי מחשב) עוד ב-1952, ואמה של גילי בר-הלל, מתרגמת סדרת הארי פוטר לעברית; "שאלתי את מיה במה היא הכי מפורסמת, והיא ענתה - בזה שהיא אימא של גילי", סיפר המנחה בפתח הרצאה של בר-הלל על הצופן התנ"כי (שיטת הדילוגים), הרצאה שאפשר למצוא ביו-טיוב. אבל אם נניח את קשרי המשפחה בצד, העיסוק של מיה בר-הלל עצמה שהנכיח אותה בתודעה הציבורית הוא על-פי עדותה נושא זה עצמו: הפולמוס המחקרי שלה עם החוקרים הטוענים לקיומו של צופן אלוהי סמוי במקרא, המוכמן בדילוגי אותיות ומגלה עתידות.

יחד עם עמיתים מתמטיקאים היא ניגשה לבדוק את הנושא הזה מתוך התמחותה בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר. לכן הביקורת שלה נוגעת למחקר מסוים אחד בתחום, שהוא לדבריה היחיד שנעשה כמחקר מדעי והופיע בפרסומים מדעיים. במחקר זה בדקו דורון ויצטום ופרופ' אליהו ריפס אם בספר בראשית מופיעים בדילוגי אותיות, ובמידת סמיכות שאינה יכולה להיות מוסברת כמקריות, שמות ותאריכי פטירה של רבנים גדולים שחיו כמובן הרבה יותר מאוחר. הם מצאו שהתשובה חיובית.

טענתה של בר-הלל היא שהחוקרים הללו התירו לעצמם גמישות יתרה בבחירת דרכי הכתיב של שמות הרבנים והתאריכים - למשל, שיחקו בין "משה זַכּוּתו" ו"משה זַכּוּתא" - באופן שאִפשֵר להם לבחור בכל פעם מה שנוח, וכך הגיעו לתוצאות המפליגות. היא ושותפיה ערכו בדיקה מקבילה בטקסט של הרומאן 'מלחמה ושלום', עם אותה גמישות בדרכי כתיבת השמות, והגיעו כך אף הם לתוצאה מזהירה. "לא טענתי שהחוקרים רימו, אלא שהניסוי היה לא מספיק הדוק. מבחינתי זה מספיק".

עכשיו היא עובדת על ספר בנושא, שיפנה לציבור הרחב. "האג'נדה שלי לא הייתה ללכלך על דתיים או להוכיח השקפת עולם חילונית, כמו שהיו שטענו נגדי, אלא להראות שראָיות מדעיות כביכול שנראות כמוכיחות משהו על-טבעי הן בעצם לא ראיות".


היכן כן נמצא פער מובהק ועקבי? נכון, בין השירים שהוצגו תחת שמם של משוררים מפורסמים (בין אם באמת היו כאלה ובין אם לא), לבין השירים (המקוריים והמזויפים כאחד) שהוצגו כשיריהם של משוררים בעלי שמות עלומים. אלה הראשונים זכו לציון הממוצע 76, ואלה האחרונים - לציון הממוצע 70

העדפה כנה

באחד הניסויים, כל אחד מ-281 הנבדקים - כולם סטודנטים, משני המינים ומחוגי לימוד שונים - קיבל ארבעה שירים, אמיתיים או מזויפים, והתבקש לתת לכל שיר ציון, בין אפס למאה, על-פי איכותו. כן המציאו החוקרים ארבעה שמות פיקטיביים של משוררים שאיש לא שמע עליהם. וכך, בהצלבת האפשרויות (שיר אמיתי או חיקוי; שם של משורר אמיתי או נידח), נוצרו ארבעה מצבים אפשריים: שיר אמיתי שהוצג עם שם מחברו האמיתי; שיר אמיתי שהוצג כפרי עטו של משורר לא מוכר בעל שם פיקטיבי; שיר מזויף שהוצג עם שמו של משורר אמיתי, זה שכתב את המקור שעל פיו נעשה הפברוק; ולבסוף, שיר מזויף שהוצג על שמו של משורר פיקטיבי ולא מוכר.

והתוצאות: לא נמצא פער מובהק בין הציון הממוצע שקיבל שיר אותנטי לבין זה שקיבל שיר מזויף (בכל המצבים גם יחד). אומנם בשירי לאה גולדברג ונתן זך נרשמה העדפה קלה, 3 נקודות בממוצע, מתוך מאה, לשיר האותנטי - אבל אצל דליה רביקוביץ העדפה קלה מאוד נרשמה דווקא למזויף, ואצל יהודה עמיחי הפער לטובת השירים המזויפים - המזויפים, והריקים ממשמעות במתכוון! - עמד על 3.5 נקודות.

רק בקרב קבוצה קטנה של נבדקים, אלה שלמדו חמש יחידות ספרות בתיכון, או שהם סטודנטים לספרות, נמצא יתרון פעוט לשירים האותנטיים: 4 נקודות בלבד. גם במבחן זיהוי השירים ההצלחה בקרב נבדקים 'מומחים' אלה הגיעה ל-60 אחוז. הפרשים קטנים אלה, ספק אם הם מעידים על טעם טוב יותר; אולי הנבדקים הללו, שנחשפו יותר לספרות בעברם, פשוט זכרו חלק מהשירים האמיתיים, או שהם צלצלו להם מוכרים מאיזשהו מקום.

היכן אם כן נמצא פער מובהק ועקבי? נכון, בין השירים שהוצגו תחת שמם של משוררים מפורסמים (בין אם באמת היו כאלה ובין אם לא), לבין השירים (המקוריים והמזויפים כאחד) שהוצגו כשיריהם של משוררים בעלי שמות עלומים. אלה הראשונים זכו לציון הממוצע 76, ואלה האחרונים - לציון הממוצע 70.

סדרה נוספת של ניסויים, המבוססת על מערכת מסובכת של הנחות והיסקים שלא כאן המקום לפרטה (פירוט מלא של כל הניסויים והתוצאות אפשר למצוא במאמר באנגלית, באתר המרכז לחקר הרציונליות [קישור]), הובילה את החוקרים למסקנה שהפער לטובת השירים ה'ממותגים' משקף פער אותנטי בחוויית הקריאה; כלומר, שההערכה הרבה יותר שאנשים רוחשים לשיר כשהם חושבים שכתב אותו משורר ידוע היא הערכה כנה, ולא רק תוצאה של שיקול ציני כגון "אם לאה גולדברג כתבה את זה, אני לא הולך לתת ציון נמוך".

גם תוכנה של החוויה מושפע מהציפייה שמעורר שמו של המשורר. נמצא שנבדקים שקראו שיר של יהודה עמיחי, וידעו שהוא של עמיחי, תיארו אותו בשמות-תואר קרובים לאלה שבהם משתמשים אנשים כדי לאפיין את שירת עמיחי באופן כללי, או אפילו כדי להגדיר "שירה איכותית" - יותר מכפי שעשו אלה שקראו אותו שיר ולא ידעו מיהו מחברו. גם כאן יש הקבלה לניסוי על יינות: נבדקים ששתו יין לבן שנצבע לצורכי המחקר בצבע מאכל אדום ונטול טעם תיארו את הטעם כ"פירותי", "דמוי דובדבן" וכיוצא באלה; נבדקים ששתו יין אדום שנצבע ומראהו היה כיין לבן שיבחו דווקא את איכויותיו הדבשיות.


המשורר יהודה ויזן: "חוץ מכמה חריגות, השירה העברית בחמישים השנה האחרונות היא רצף אחד גדול של שירים מזויפים; וכשהשירה המקורית היא מזויפת, לא פלא שהקורא אינו מבחין בין מקור לזיוף. אני לא בטוח שהיו מושגות במחקר תוצאות כאלו אם היו מנסים לחקות בו שירים של אצ"ג ואמיר גלבוע"

מותג הוא אישיות

"מתן אשראי לכותב מוכח הוא דבר טבעי, ובמידה רבה נכון", מוסיף המשורר ועורך כתב העת הספרותי החדש 'דחק' יהודה וִיזָן. "מושג הקנון אינו מושג ריק מתוכן. מצד שני, אנחנו חיים בעידן שבו הקריטריון לכניסת יוצר לקנון הוא לא אמנותי אלא יחצני. לכן הגילוי שהתרבות הספרותית שלנו היא תרבות מותגית איננו גילוי מסעיר".

נץ, בדרכו האופטימית, רואה ברכה אפילו בגזירה השווה שנתגלתה בין שמות משוררים לבין מותגים; בהקבלה המסתמנת בין עולם הרוח לעולם השיווק. "אני כותב כיום על בניית הקנון הספרותי של יוון העתיקה, שזה בעצם המקום שבו הומצא המודל הזה של 'יוצר-מותג'. המשכיל הממוצע בימינו לא קרא את הסיודוס, סאפפו, אייסכילוס, בטח לא במקור, אבל הוא שמע את שמותיהם; הנה כוחו של מותג. ומה הופך מותגים לאפקטיביים? האישיות שלהם. 'אפל' הוא צעיר היפסטרי, בניגוד לפי-סי ה'כבד'. אז זהו: לפעמים משוררים מצליחים לבנות לעצמם דמות שלמה שמשתקפת ביצירה, וממלאת את חוויית הקריאה בתחושה של אישיות הנוכחת מולך. עמיחי, זך, רביקוביץ, גולדברג - הם עשו את זה. אנחנו 'מכירים' אותם, וההיכרות הזאת התרחבה מעגלים מעגלים עד שהקיפה את החברה הישראלית כולה".

ומה עם הממצא המביך באמת, שהקוראים אינם מבחינים בין שירה אמיתית לכתיבת צללים? גם פה נץ מלמד זכות על עם ישראל. "בר-הלל לא הכניסה למחקר, במתכוון, שירים מפורסמים, כדי שלא יזהו אותם - אבל יש סיבה לכך שהשירים המפורסמים הם מפורסמים; הם כנראה טובים יותר. כמעט שום משורר לא כתב יותר מעשרות בודדות של שירים שהם באמת גדולים. ושאר שיריו - הם נסמכים על שולחן התהילה של המעטים הגדולים. אולי אפשר אפילו לומר שעולם השירה מורכב מהמון שירים בינוניים שקיימים כדי להצמיח מתוכם את אותם שירים מעולים מעטים. והשירים הבינוניים האלה אולי לא שונים בהרבה מחיקויים שנכתבים על פיהם בעשר דקות".

גם ויזן תולה חלק מהאשמה בכך שהשירים שנבחרו למחקר, שאמנם נכתבו בידי משוררים מרכזיים, אינם בדיוק שיאי השירה העברית. אלא שבעיניו תוצאות המחקר ממחישות את חרפתה של השירה העברית בת זמננו. "חוץ מכמה חריגות ברוכות, השירה העברית בחמישים השנה האחרונות היא רצף אחד גדול של שירים מזויפים; וכשהשירה המקורית היא מזויפת, לא פלא שהקורא אינו מבחין בין מקור לזיוף. אני לא בטוח שהיו מושגות במחקר תוצאות כאלו אם היו מנסים לחקות שירים של אורי צבי גרינברג או אמיר גלבוע". בר-הלל בתגובה: "כל עוד לא ניסינו אין לדעת, אבל אני מוכנה להתערב שאם ננסה התוצאות יהיו דומות".

לעת עתה, גם מי שיסיק מתוצאות המחקר ששירה היא עניין פלצני, צריך להגביל מסקנות אלו לשירת שנות החמישים-שישים, שירה שכמעט במתכוון צבועה באפור, מטוהרת מיסודות מלהיבים מדי, ומכוונת לשכבה דקה של קוראים. השירים שנבחרו למחקר, כולם בני התקופה הזו. אומנם ברביעיית המשוררים נמצאת גם לאה גולדברג, שעשויה הייתה לייצג במחקר את המשוררים הוותיקים יותר והווירטואוזים יותר, אך גם ממנה לוקטו דווקא שירים רזים שכתבה בשנותיה האחרונות, המצייתים לאופנה היבשושית של התקופה. למשל זה:

עורבים בהרים
אילמים כהרים
ואורן הרים
שחור
על הרכס.

אדמה חמה
ושמיים קרים.
עוברים ההרים בצל ציפורים
שחורות.

ציפורים שחורות.
אילנות שחורים.
ואור על הרכס.

כמעט שאפשר להבין איך לא פחות מ-57 אחוז מהנבדקים פספסו את איכויותיו הסמויות של השיר הנזירי הזה, 'בדרך לגרנדה', וניחשו שהשיר האמיתי הוא דווקא החיקוי נטול הנשמה שכתבו בר-הלל ושות', 'בדרך לסיביר':

זאבים בַּיער
חשוכים כְּיער
ורחש יער
שָקֵט
בתוך העלווה.

גזעים מחוספסים
עלים חלקים.
המיית היער חדה כְּתער
דוֹמֵם.

תער דומם.
חיות דוממות.
ורחש העלים.

פתאום באמצע התפריט

המשותף בין המחקר הזה לבין מחקרים רבים אחרים של בר-הלל, ומחקרים אחרים הנעשים בחסות המרכז לחקר הרציונליות, הוא שהם מראים שהתנהגותנו וקבלת ההחלטות שלנו מושפעות מגורמים לא-ענייניים ולא הגיוניים, לעתים כאלה שכלל איננו מעלים על דעתנו.

כזה הוא למשל מחקרם של בר-הלל וערן דיין על תפריטים במסעדות, שפורסם בכתב עת מדעי לפני כחודשיים. המחקר שופך אור חדש, אור מבלבל דווקא, על תחום מחקרי ותיק בפסיכולוגיה הקוגניטיבית - ובמקביל מציע תקווה חדשה לשוחרי הפצת התזונה הבריאה וללוחמים במגפת ההשמנה. עולה ממנו שאם יואילו כותבי התפריטים להציב את המנות הבריאות בתחילת הרשימה או בסופה, אך לא באמצעה, יותר אנשים יזמינו אותן.

הסיכוי שאנשים יבחרו במנה מסוימת, מכל סוג שהוא, גדול ב-20 אחוז כאשר היא נמצאת בראש התפריט או בזנבו, מאשר כשהיא אי שם באמצע. בר-הלל ודיין הגיעו לנתון זה גם במחקר מעבדה, וגם במחקר שטח בבית קפה תל אביבי. בית הקפה שיתף פעולה עם המחקר: הוא החליף מדי יום את התפריט המוגש לסועדים בתפריט זהה שסדרו שונה, ותיעד את ההזמנות. בניסוי המעבדתי קיבלו הנבדקים תפריטים של פיצרייה - שוב, בסדרים שונים - והתבקשו לבחור בפיצה החביבה עליהם. כדי להבטיח שלא יעשו צחוק, הפרס המובטח לנבדק שיזכה בהגרלה היה הפיצה שבחר.

'אפקט הקצה' הזה בבחירה מתוך תפריט אינו צפוי כלל. מחקרים בתחום הבחירה בין אפשרויות העלו שני אפקטים חלופיים. במצבים מסוימים אכן נמצא אפקט של עדיפות למיקום באחד הקצוות. מדובר בעיקר במקרים שהם תלויי זיכרון - למשל רשימות שמוקראות, ובכלל, דברים שמתרחשים בזה אחר זה ואחר כך יש לבחור אחד מהם. זו הסיבה שמדינות מעוניינות להיות הראשונות או האחרונות באירוויזיון.

לעומת זאת, כשהאפשרויות מוצגות בו-זמנית, יש אפקט הפוך: 'אפקט אמצע'. למשל, מספרת בר-הלל, במבחן רב-ברירתי ('אמריקני'), לתשובה מסוימת יש סיכויים רבים יותר שהנבחן יבחר בה אם היא אחת האמצעיות, ואינה הראשונה או האחרונה. לעתים יש אפקט קצה, אבל רק באחד הקצוות - למשל, בפתקי הצבעה עם רשימת מועמדים, מיקום בראש הרשימה, אבל לא באמצעה ולא בסופה, מקנה יתרון. המקרה של התפריטים הוא מקרה יחיד במינו של אפקט קצה דו-צדדי ברשימה כתובה. צמד החוקרים הציג זאת בפני עמיתיו למקצוע כתעלומה.

בשביל אנשים מהסוג שרוצה לעזור לכם להחליט ולהתערב בבחירות שלכם, כגון אנשי שיווק ומסדרי מדפים במרכול, המחקרים הללו הם לחם וחמאה. "בבתי ספר למנהל עסקים מלמדים פסיכולוגיה ובבתי ספר לעבודה סוציאלית ולחינוך, וחשוב שזה ייעשה גם בבתי ספר למשפטים", אומרת בר-הלל. אחד ממאמריה קרוי "פסיכולוגיה מפתיעה והלא מודע החדש: אתגרים לעולם המשפט". הפסיכולוגיה המפתיעה הזו היא כל אותן תופעות לא מובנות מאליהן, שנגרמות לנו מכל מיני מעקפים בלתי-רציונליים, אוטומטיים, אינטואיטיביים, שהחשיבה שלנו עושה מבלי משים. ידעתם שאם תזכירו בשיחה לימון, גדלה ההסתברות שהאורח שלכם יעדיף תה על פני קפה?


פרופ' רוִיאל נץ: "התוצאות של בר-הלל דווקא מעודדות. הסטודנטים חוו את השירים כטובים יותר כשהם קראו אותם כשירים של היוצרים הקנוניים. הם לא רק אמרו שהם נהנים; הם נהנו. והתופעה הזאת היא בדיוק מה שעושה תרבות: שיש לנו ערכים של חוויות משותפות"

רק המשמעות חסרה

"ממבט פסיכולוגי, לאו-דווקא ספרותי, התוצאות הללו לא מפתיעות", אומרת בר-הלל. "אדרבה, היה מפתיע אם היה מתגלה שיש תחום שחסין מפני התופעה הזו, של השפעת הציפיות המוקדמות על החוויה. זה אנושי, וכך המערכת הקוגניטיבית מתפקדת. חוויה מורכבת לא רק ממה שאתה קולט מבחוץ, אלא גם ממה שכבר יש אצלך בפנים; לא רק מבקבוק היין, או הציור במוזיאון, או השיר, אלא מהמפגש בינו לבין מה שיש לך בראש. אם מישהו רוצה להסיק מהתוצאות הללו מסקנה על שירה ומשוררים זה על אחריותו. אני חושבת שזה לא אומר על שירה שום דבר יותר ממה שזה אומר על כל מוצר אחר. זה ששיר מוערך אחרת כשחושבים שכתב אותו משורר חשוב, נראה לי מובן מאליו".

ומה עם עצם הכישלון של הנבדקים להבחין בין שיר מקורי לזיוף?

"זה באמת הפן הפחות צפוי, שאולי הוא גם מבהיל יותר בעיני חובב השירה: שהצלחנו, כמעט ללא מאמץ וכמעט ללא כוונה רצינית, לייצר פברוק שהדיוטות לא מבחינים בינו לבין הדבר האמיתי. אבל גם כאן לא גילינו את אמריקה. ידוע שלגבי מוצרים תרבותיים, כגון שירה מודרנית מסוגים מסוימים ואמנות מודרנית מסוגים מסוימים, אמות המידה לאיכות אינן נחלת הכלל. אנשי ספרות שהצגתי בפניהם את המחקר הסבירו לי ששירה היא מלכתחילה מוצר תרבות אליטיסטי; שמשורר מלכתחילה לאו-דווקא מכוון עצמו לכולם. לא צריך להיות מפתיע שבתחומים שבהם יש מחלוקת מבקרים גם על המוצר האותנטי עצמו, אם אתה מחקה סממנים חיצוניים שלו אנשים לא מיומנים לא מצליחים להבחין בין מקור לחיקוי".

ובכל זאת, השירים ששותפו במחקר נבחרו משום שהם ומחבריהם נמצאים עמוק בתוך הקנון הספרותי הישראלי. "לא רצינו להפעיל את השיפוט שלנו ולומר ששיר זה וזה טוב ושיר זה וזה רע", מסבירה בר-הלל את תהליך בניית המחקר. "מי אנחנו שנקבע? אז כמוצרים 'גבוהים' לקחנו שירים מתוך ספרים מרכזיים של משוררים שנלמדים לבגרות, שכמעט לית מאן דפליג שהם שירים טובים; וכמוצרים 'נמוכים', במקום לומר על משורר זה או אחר ששיריו גרועים, יצרנו בעצמנו שירים שמלכתחילה יעברו סף מסוים. לשם כך לקחנו מהשירה האיכותית סממנים חיצוניים, כמו מבנה השיר ותבנית החריזה - ומה שנעדר הוא 'רק' המשמעות, הכוונה האמנותית, הלכידות הפנימית, האסוציאציות, הרגש וכגון אלה. ולא הופתענו לראות שאת כל אלה הקורא הלא מיומן מפספס".

והלב עדיין מתקומם. ששירה תתנהג כמו שמתנהגים תה קמומיל, משקפי שמש ויין? ולאן נעלם כל עולם המשמעויות, היופי, דקוּת הרגש, הכישרון, ההשראה, הניואנסים המוזיקליים, כל הדברים הנשגבים שאנחנו חושבים על שירת אמת? האם כל זה פועל רק על מי שהתמחה בספרות, ואילו אחרים די להם שתיתן להם אוסף של מילים מפוצצות והם יאמינו שזה שיר? האם המחקר של בר-הלל ושות' חשף את התרבות הגבוהה במערומיה?

רְוִיאֵל נץ בכלל לא מודאג. אולי כי הציפיות שלו נמוכות מלכתחילה. המשורר והפרופסור מסטנפורד, שבין מחקריו בתחום התרבות רבים העוסקים בשירה העברית, אומר ש"התוצאות של בר-הלל דווקא מעודדות. קודם כול, הן מראות שרוב הסטודנטים באוניברסיטה העברית יודעים מיהם לאה גולדברג, רביקוביץ, זך ועמיחי. ויותר מזה: הן מראות שהסטודנטים הללו אפילו נמצאים בעולם חווייתי שבו אפשר להרגיש שירה כ'יותר' או 'פחות' טובה. כל העניין הוא שהם באמת חוו את השירים כטובים יותר כשהם קראו אותם כשירים של היוצרים הקנוניים (כלומר, היוצרים שהפכו ל'קלאסיקה', היוצרים הנחשבים מרכזיים וחשובים בעיני קובעי הטעם. צ"א). הם לא רק אמרו שהם נהנים; הם נהנו. והתופעה הזאת היא בדיוק מה שעושה תרבות: שיש לנו ערכים של חוויות משותפות. אז יש תרבות ישראלית, היא עוד קיימת - אפילו בשירה!"

תחשוב שזה ריי-בן

בעיניים של אוהבי שירה, מדובר בשערורייה. בהתמוטטות עמודי תווך. האם אנחנו מרמים את עצמנו כשאנחנו חושבים שיש בשירה איכותית משהו פלאי, נשגב, בלתי ניתן לחיקוי, משהו שפועל על כל דוברי השפה ולא רק על מומחים לשירה? האם שירה מודרנית, אמנות מודרנית בכלל, היא דבר שבעצם כל אחד יכול ליצור באיכות שווה לזו של משורר, אם רק יחקה תבנית קיימת? למי אנחנו עמלים, ישאלו עצמם המשוררים המתייסרים בנפתולי ההשראה. על מי אנחנו עובדים, ישאלו עצמם עורכים ספרותיים.

מבחן הזיהוי הזה, המשימה להבחין בין שיר אמיתי לזיופו, הוא רק סעיף אחד, לא מרכזי, בסדרה של מחקרים שערכו במהלך השנים האחרונות, תוך שימוש בצמדי השירים האמיתיים-והמפוברקים הללו, פרופ' בר-הלל, לשעבר מנהלת המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ותלמידיה רות נופך, אלון מהרשק ואביטל מושינסקי. הם בדקו האם שיר, 'מוצר' אמנותי-רוחני, פועל עלינו כמו שכבר נתגלה שפועלים עלינו מוצרי צריכה: לאו-דווקא על-פי טיבו, אלא יותר על-פי מה שאנחנו מצפים ממנו ומאמינים שהוא. מה קובע את עמדתנו, את מידת הנאתנו, משיר: שמו של המשורר שנמסר לנו, כלומר התווית שהודבקה על השיר - או השיר עצמו?

מחקרים אחרים כבר מצאו שההנאה מיַיִן, אצל אנשים שאינם אנשי מקצוע, תלויה בתווית יותר מאשר ביין עצמו. אם תיקחו יין זול ויין יקר, ותחליפו ביניהם תוויות, בחלק גדול מאוד של זוגות-היין רוב האנשים ידווחו שהיין הזול, זה שהם חושבים שהוא היין היקר, גרם להם עונג רב יותר. החוקר האמריקני רובין גולדשטיין הראה זאת בניסויים שכללו 6,000 טעימות יין. בעקבות המחקר הוא אף הוציא לאור מדריך יינות, הממליץ על אותם יינות בפחות מ-15 דולר לבקבוק שטועמיהם שחשבו שהם יינות יקרים נהנו מהם יותר מכפי שנהנו מיינות שמחירם האמיתי נע סביב מאה דולר לבקבוק. הנאתם של הנבדקים מהיינות הזולים שהתחפשו ליקָרים הייתה כנה, ולא רק העמדת פנים לצורך רצייה חברתית או שמירה על הכבוד העצמי - שכן העידו על הנאה זו גם סריקות אם-אר-איי של פעילות המוח בעת הלגימה.

למרבה התדהמה, הציפיות שלנו ממוצר משפיעות לא רק על תחושת ההנאה שלנו מהם, אלא על היעילות המעשית, הנמדדת שלהם. כך למשל במחקר שערך מוטי אמר בהדרכתה של בר-הלל, נבדקים קיבלו משקפי שמש זהים. לחלקם נאמר שהם משקפי ריי-בן, לאחרים נמסר שהם משקפי 'מנגו' עממיים. הנבדקים ביצעו מטלה שמשקפי שמש משפרים בה את הביצוע: קריאת מילים המרצדות במהירות על גבי מסך בוהֵק בחוזקה. אלה שחשבו שיש להם ריי-בן הצליחו בה יותר: מספר השגיאות שלהם היה מחצית ממספר השגיאות של אלה שחשבו שלעיניהם משקפיים עם מותג פחות נחשב.

תוצאות דומות נרשמו גם כשניתנו לנבדקים אוזניות אוטמות רעש, והיה עליהם לבצע מטלה של זיהוי מילים שנשמעו באוזניות כשבחדר יש רעש חזק. לכולם היו אוזניות של חברת אם-3 המהוללת, אבל אלו שידעו זאת הצליחו במטלה טוב יותר מאלה שחשבו אחרת. החוקרים בדקו זאת גם לגבי תה קמומיל, הנחשב למרגיע. לשקיקי תה זהים לחלוטין הם הדביקו תוויות - לחלקם תוויות ויסוצקי, לאחרות 'המותג' של רמי לוי. הצלחתם של שותי הוויסוצקי-כביכול בביצוע מטלה שדרשה ריכוז רב הייתה גבוהה בהרבה מזו של שותי 'המותג'-לכאורה.

אז כן: זה גם גורלם של שירים. מערך הניסויים המורכב של בר-הלל ותלמידיה הראה שהשיר והתה מקרה אחד להם: מה שהשפיע על הערכת השירים היה לא ההבדל בין שיר מקורי לבין בדיחה פיוטית גרועה שנכתבה על חשבונו, אלא השאלה מי הנבדקים חושבים שחיבר את השיר, משורר ידוע או משורר אלמוני.

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  19/10/2011   |   עודכן:  19/10/2011
צור ארליך
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
יום הדין של השירה
הודעות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
אהרן מיטל
19/10/11 20:34
2
ידידי
21/10/11 09:52
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
פרופסור אקמלדין איהסנוגלו, מזכ"ל ה-OIC, הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הצטרף לשורת המברכים על "עסקת חילופי האסירים". איהסנוגלו שיבח את מאמצי תנועת החמאס, את מצרים ואת כל הצדדים שתרמו להצלחת העסקה ודרש שישראל תשחרר את כל האסירים ללא דיחוי וללא תנאים מוקדמים. שחרורם של יותר מ-1,000 האסירים בנוסף להקלות במאסרם של כל האסירים ובני משפחותיהם נחשב להישג אדיר של החמאס, אמר המזכ"ל. איהסנוגלו הדגיש כי ארגונו, ה-OIC, עשה כל העת מאמצים למען האסירים הפלשתינים וימשיך לתמוך בהם גם בעתיד.
19/10/2011  |  אריה גלוזמן  |   כתבות
צרכני תקשורת בעלי אוריינות פוליטית בוחנים בדרך כלל את עמודי העיתון ומהדורות החדשות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט כאילו היו מפות העולם במשחק "אסטרטגיה": כל ידיעה בעיניהם היא טיל מונחה שמשוגר על-ידי גורם בעל עניין ונועד לפגוע ביריבו. האנשים הללו, עם החושים הפוליטיים המחודדים, מתעלמים מכך שבמציאות התקשורתית, קבלת מידע וההחלטה על פרסומו הן תהליכים מורכבים הרבה יותר.
19/10/2011  |  רפי מן  |   כתבות
השופטים: דורית ביניש, אליעזר ריבלין, חנן מלצר
18/10/2011  |  איתמר לוין  |   כתבות
תג המחיר שנאלץ לשלם השופט דב פולוק בעקבות היענות שגרתית לבקשת סנגור התברר כגבוה במיוחד. לא, זו לא הייתה טיסת סולו בקורס טיס, וגם לא סוף מסע 'אסון טבע' המפרך בבה"ד 1, אבל את הזובור הזה שופט השלום מירושלים כנראה לא ישכח. בדרך למד השופט הוותיק שיש יבלות שאסור לדרוך עליהן. השטיח שתחת רגלי התובעת ששלח שי ניצן התגלה כגבו המוסווה היטב של חתול ים משפטי. פולוק הניח את רגלו בטעות במקום הלא נכון, וקיבל מיד הצלפה כואבת מהזנב הארסי והקטלני, שלא שוכח ולא סולח.
17/10/2011  |  יהודה יפרח  |   כתבות
עם כל המשפחתיות של החגים, בוודאי נזכרתם בעוד בן-משפחה - אחד קרוב-רחוק כזה, שצריך להזמין לחתונה, ושלא כמו בסוכה הקטנה, בה מארחים כל אושפיזין שמגיע גם בלי הזמנה, בחתונה שלכם, אתם יכולים לשלוט ברשימת המוזמנים ולבחור כמה אורחים אתם רוצים שיגיעו. אבל איך באמת מרכיבים את רשימת המוזמנים האינסופית, ואיך יודעים מתי לעצור?
סיפורים חמים(72 שעות)
איציק וולף
גולן ושפיר ישאירו חוב: 8.5 מלש"ח
איתמר לוין
העליון: ניתן להעמיד לדין בפעם הראשונה
היום לפני
אלוף נחמיה תמרי ז"ל [צילום: יעקב סער/לע"מ]
קודקוד נפל [1994]
כתבות מקודמות
ירון לוי
נורית לאמעי: 5 נאומים של טראמפ ששינו את אמנות הנאום לנצח
כתיבת המומחים
דנה תמדור: "האם שכירות עדיפה על בעלות דירה?"
יום הולדת
כתילי תאופיק 16/1
דוד אביבית 16/1
יעקבי-שווילי יצחק 17/1
חבש עוני 17/1
גרוניס-אשר דן 17/1
אוהד נגה 17/1
צ'רסון-סנה מיכל 17/1
חברי מערכת News1 (דוא''ל)
   ארד מירבעיתונאית
   גדות יפעתעיתונאית
   דנון יצחקעיתונאי
   וולף איציקעיתונאי
   יוסף עידןעורך חדשות
   יצחק יואבמו"ל ועורך ראשי
   יצחק-אוגנוב גליתעיתונאית
   לוין איתמרעורך משפטי
   מגנזי שרוןעיתונאית
   פישביין איילתעיתונאית
   רויכמן ינוןעיתונאי
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il