השופטת: אפרת לקסר, סגנית נשיא בית הדין האזורי לעבודה, תל אביב

המועד: יום שלישי, 04.10.2011, שעה 09:00

הנושא: יום מנ"ת (מחלקת ניתוב תיקים)

מטרתו של הליך המנ"ת (מחלקת ניתוב תיקים) היא לראות אלו תיקים ניתן לסיים בפשרה ולחסוך לכל הצדדים את הזמן והכסף. במובן מסוים, השופטים צריכים לשכנע את עורכי הדין ללכת נגד האינטרס האנוכי שלהם, שהוא ברוב המקרים לנהל את ההליך ולקבל שכר טירחה. אבל במערכת אומרים שזה עובד, כי אף עורך דין לא אוהב להפסיד (ובפשרה איש אינו מפסיד), ולרובם יש מספיק עבודה גם ככה. אפרת לקסר נכנסת באיחור של 20 דקות, אך מאוחר יותר תסביר שהייתה עסוקה בחובותיה המינהלתיות.

התיק הראשון בפני לקסר הוא בסכסוך בין גננות לבין הגן שהעסיק אותן. זהו תיק אופייני לבתי הדין לעבודה: לא הרבה כסף במבט מהצד, אבל סכומים בהחלט משמעותיים לצדדים, אבל הרבה אמוציות. התובעת, בעלת הגן, הגישה תביעת לשון הרע ב-100,000 שקל נגד עובדותיה לשעבר, בעוד הן טוענות שלא קיבלו חלק ממשכורותיהן. לקסר, הבקיאה היטב בפרטי התיק, מציעה לכולן לסגת:

"תעזבו את זה, שכל אחד ילך לדרכו, זו הפשרה הכי פשוטה. חלפה שנה, כל אחד פתח דף חדש. אני לא נוהגת לומר את זה לעיתים קרובות, אבל הפעם זה הכי נכון. שתהיה לכם שנה טובה חדשה ותשכחו את הפרשה הזאת. חבל על הזמן וחבל על הכסף. ההוצאות על ההליך יעלו יותר מאשר ההליך עצמו. זו המלצתי החמה, ואני מקווה שעורכי הדין יעזרו לי להעביר את זה ללקוחות". לקסר שולחת את עורכי הדין ואת הצדדים - כולן דוברות רוסית, אך איש לא דאג למתורגמן - לשוחח על כך בחוץ.

בינתיים עוברת לקסר לתיק הבא: תביעתה של מורה, שעבדה בחינוך העצמאי של המגזר החרדי ברמלה, לתשלום שכר שלא קיבלה. התיק הזה מצליח להרגיז את לקסר נעימת ההליכות. "איפה הכסף של הגברת?", היא מתחילה בדיוק מהמקום בו נפסק הדיון בתיק. "חצי שנה היא ביצעה עבודה. מה קורה עם זה?" כעסה של לקסר מוצדק בהחלט: העירייה טוענת שהחינוך העצמאי היה צריך לשלם, החינוך העצמאי מגלגל את הכדור לעירייה, ובתווך ניצבת אישה שעבדה והכל מסכימים שלא קיבלה את שכרה.

כאשר העירייה טוענת שהכסף נמצא במשרד החינוך, שואלת לקסר את בא-כוחה של המורה מדוע לא צירף את המשרד לתביעתו. הלה משיב שחשב לעשות זאת, אבל לקסר שוב מתרגזת: "התיק הזה הולך להוכחות. גמרנו עם קדמי משפט. מובילים כסף, מעבירים כסף". בא-כוח המורה: "לא קיבלתי כל תגובה ממשרד החינוך,אפילו לא שהמכתב התקבל". לקסר: לא קיבלת תגובה?!" בא-כוח החינוך העצמאי: "גבירתי נשמעת מופתעת". לקסר: "כן, אני מופתעת". בא-כוח המורה: "אצרף את משרד החינוך". לקסר: "בוקר טוב. זה תיק מ-2009. עכשיו נזכרת? אני מציעה לך לא לבקש שום דבר, כי אז התיק לא יישמע עד 2018. אחרי תצהירים תבקש לצרף?" בא-כוח הרשת מוצא את הפתרון: "תזמן אותם לעדות".

לקסר מעבירה את התיק להוכחות בפני השופט אילן איטח ולוחצת על הצדדים לקצר ככל האפשר את פרקי הזמן הדרושים להם לחקירות ההדדיות. לבסוף היא קובעת ארבע שעות, למרות שאם זה היה תלוי בעורכי הדין - היו מקבלים שש שעות. והיא מסכמת בהערת אגב: "אני ממש לא מבינה מה הולך פה. יש פה משהו מאוד לא ברור".

בתיק הבא מגיעים עורכי הדין בלי הצדדים, ולקסר נוזפת בהם: "איך אפשר לנהל מו"מ בלי הצדדים? זה תיק פשוט של מתמטיקה, למה אתם לא מזיזים את הגלגלים? אתם יוצאים לדבר ועושים את המתמטיקה. זה תיק שאסור שיתנהל ואין על מה. אם התובע חתום על [הסכמה ל]קיזוז - אז אין מה לנהל. זה כתוב בכתב ההגנה. אתם צריכים להגיע אלי כדי לבדוק דבר כזה? קחו שעה, תחזרו אלי וגומרים את הפרשה".

זוכרים את הגננות? באי-כוח הצדדים חוזרים לאולם ומודיעים שלא הצליחו לשכנע את מרשותיהן למחוק את התביעות. לקסר מנסה לפרק לפחות את המוקש הגדול ביותר: תביעת לשון הרע. בא-כוחה של בעלת הגן מנסה להסביר את עילות התביעה, ולקסר משיבה: "אני לא אהיה שופטת ההוכחות, ולכן אני מדברת בצורה ברורה. אין כאן שום לשון הרע. אני לוקחת את כל כתב התביעה - איפה יש פה לשון הרע? תעשו מה שאתם רוצים". לבסוף לקסר עושה עוד ניסיון אחד ושולחת את הצדדים לגישור פנימי בבית המשפט, בפני נציג ציבור היושב בהרכבי בית הדין לעבודה, שלא יעלה להם דבר ובמידת האפשר יתנהל בפני דובר רוסית. "אולי מישהו אחר ידבר עם כל אחד ויסביר לו. קחו שבוע ותודיעו לי", היא מסכמת.

השורה התחתונה: שופטת יעילה ובקיאה בחומר, המנסה - לעיתים לשווא - להתמודד מול חומת העקשנות של הצדדים ועורכי דינם. יודעת כיצד לנווט בין ניסיונות פשרה ברוח מפויסת לבין כאלו המצדיקים יותר קשיחות.

מזג שיפוטי: 9.

יעילות: 8.