"אחים בדם" בתיאטרון בית לסין

הסיפור הוא על שני אחים תאומים, שבגלל מצבה הכלכלי של אמם הופרדו וגדלו כל אחד מהצד השני של המיתרס, קרי מעמד גבוה ומעמד נמוך בלונדון. מבלי לדעת שהם אחים, הם חוברים יחדיו תוך אהבת אמת וכריתת ברית דמים. מאיה דגן כאמם, היא העוגן המרכזי של ההצגה. מאיה, שמוכרת לכל כקומיקאית מחוננת, חושפת כאן את כשרונה הענק הן כזמרת והן כשחקנית דרמטית - כשרון שכבר הרטיט בסצינה שלה ב"רוחל'ה מתחתנת". כעת היא מוכיחה שכשרון זה אסור שיבוזבז, ויש להעניק לה בעיקר תפקידים דרמטיים. היא מגלמת את גב' ג'ונסטון מאז הייתה נערה שהתפתתה לגבר יפה תואר ואוהב נשים (עומר זמרי המקסים והמחונן בנוסף למשחקו גם ביכולת תנועה וריקוד), המשך בחיי מצוקה וגידול שני ילדיה, כשהיא מתבשרת על התאומים שבביטנה. וכך, עוברות עוד 15 שנים ויותר, כשהילדים שהופרדו גדלים לעינינו.

הניגוד בין העושר והרווחה בבית בו גדל אדי אצל משפחת ליונס, והמצוקה המביאה את אחיו הגדול של אדי - סמי, להיות גנב ופושע, בולטים כאן מאד. הבחירה של הבימאי המבריק והסופר-מוכשר גלעד קמחי בעידו רוזנברג (כוכב עליון) כתאום החנון, הרגיש וטוב הלב, ובנדב נייטס כמיקי החינני, הפרוע והשובב - היא בחירה מעולה. עידו רוזנברג, שנודע ביכולות הדרמטיות הנדירות שלו (ב"אנטיגונה", וב"חברון" בין היתר), מרשים מאד בקולו ובכישרונו זה, כמו כל האחרים בהצגה, שמפתיעים את הקהל ביכולת שירתם. כך גם מאיה דגן, וכן דורון תבורי "המספר", שממלא תפקיד כפול - הן כ"מקהלה" בקלאסיקה היוונית, שתפקידה לדווח על מה שקרה מחוץ לבמה, והן כדמות חצי שטנית המזהירה מהרע הצפוי, כך שרק הקהל יודע, אך לא הדמויות בהצגה. דורון תבורי, השחקן הטוב ביותר שעלה על הבמה הישראלית במשך עשרות שנים, ובזכות משחקו ב"גטו" וב"נפש יהודי" העמיד את תיאטרון חיפה בשנות השמונים כתיאטרון המשובח ביותר כאן, נחשף כזמר בעל קול עמוק וחודר, הנוסך בהצגה איכות קולית מעבר למשחקו שהוא המרשים ביותר בהצגה.

תפאורה מסוגננת

כל צוות השחקנים מורכב מכשרונות בלתי רגילים, זמרים מחוננים כמו הילה זיתון כגב' ליונס, רויטל זלצמן הנפלאה מלאת החן והשובבות כלינדה, אהובתם של שני התאומים, דיקלה הדר המחוננת בקולה, יעל יקל, שנועדה ביכולותיה להיות זמרת אופרה, ושחקנים משובחים כמו יוסי טולדו כמר ליונס, שכאן הובלטה יותר יכולתו הדרמטית ופחות הקומית, הידועה; חייקה מלכה כסמי, האח הפושע, שכשהוא על הבמה - כל העיניים נשואות אליו; ברזומה שלו תפקידים ראשים ומרתקים כמו רוגוז'ין ב"אידיוט" של דוסטוייבסקי, ב"בפיסגה", ב"רוברטו זוקו" וכל הצגות השנה השלישית ללימודיו בבית צבי. גיל ווסרמן, שעושה כאן במחזמר כמה תפקידים שונים - החלבן, רופא, מעקל, שוטר ועוד - זוכה לזמן במה לא קטן, עם הזדמנות ללבוש כל פעם דמות אחרת בצורה המעולה ביותר, כשהוא מכניס הומור וצחוק להצגה. כך גם דור אוחיון הצעירה, אדיר מור וקרן מרום -כולם כשרונות בזכות עצמם.

התפאורה היפה והמסוגננת של ערן עצמון, התרגום היפהפה של דניאל אפרת, שמופיע לחלופין גם כ"סמי", עיצוב התלבושות המוקפד המתאים לתקופה של מוני מדניק, הסאונד המצוין של איציק פריד, התאורה של אורי מורג וההדרכה הקולית של דוקי עצמון - עושים מההפקה מושקעת זו שלמות הרמונית אחת. ובמיוחד - התזמורת החיה שמאחורי הבמה, בהנהלתו של אמיר לקנר הצעיר המוכשר, שמעניקה את הקצב והטעם לעלילה.

גם בצפיה שלישית או רביעית, עדיין התרגשתי, והסוף היה שוב מפתיע. הפקה מרהיבה וכובשת, שאי-אפשר להשאר אדיש לה. צוות שחקנים צעיר, רענן ומיומן שתענוג לצפות בו. חבל שההצגה מתוכננת רק ל-50 הופעות. ושאפו לבית לסין ולציפי פינס.