השופט: בנימין ארנון, בית המשפט המחוזי מרכז

המועד: יום שלישי, 27.12.11, שעה 10:30

הנושא: הקפאת הליכים

חברת MDG Medical עוסקת בתוכנות מחשב ייעודיות לבתי חולים, בשנת 2010 הסתכמו מכירותיה ב-14 מיליון שקל והיא הפסידה 3.6 מיליון שקל. החברה נמצאת בבעלותה של חברה אמריקנית, שבין בעליה - רון לאודר. החברה האמריקנית נכנסה לפירוק ודומה שבכך נחרץ גם גורלה של החברה הישראלית, אך עובדיה מבקשים מספר חודשים של הקפאת הליכים בניסיון להציל אותה, בעיקר באמצעות מימוש חוזה גדול עם בית החולים הדסה.

בנימין ארנון, שנכנס לאולם בשעה 10:40, מגיע עם דעה נחרצת. לאחר שקרא את הבקשה עבת הכרס שהגיש עו"ד טומי מנור, הוא אומר שלדעתו הדרך הנכונה היא ללכת ישר לפירוק. "המהות של הקפאת הליכים היא שהחברה תוכל לצאת לדרך חדשה, אבל אני לא רואה את זה קורה. אולי מפרק זמני יתן מענה לכולם. אני לא רואה פתרון בהזרמת חמצן לחברה לשלושה-ארבעה חודשים לתשלום שכר, ואולי זו תהיה העדפת נושים. להפך: אני רואה עוד בעיה - יתקינו מערכת להדסה ולא יהיה מי שיתפעל אותה. אם אדוני יראה לי תפנית דרמטית" - הוא אומר למנור - "אהיה מוכן לשקול".

בינתיים, ארנון מפגין בקיאות רבה בפרטי הבקשה וגם במתרחש בהליך הפירוק בארה"ב, והוא מציב בפני מנור מכשול אחרי מכשול: לבקשה אין מקור חוקי. העובדים אינם הבעלים של הקניין הרוחני. הבעלים עשו מאמץ לסגור בשקט את החברה והפערים בינם לבין העובדים הם רק 100,000 שקל, ו"זה תפקיד קלאסי של מפרק". ארנון מצטט מתוך ספרה של ורדה אלשיך, ומציץ ברשימת הנושים שהכין. "יש לי בעלי מניות שהזרימו 20 מיליון שקל ואני לא יכול להתגבר על זה. הם יבואו מחר ויגידו: יש פה עובדים שחייבים להם 100,000 שקל; מה אתם עושים בחברה שלנו?"

"ההרגשה היא של מחטף"

מנור כמעט שאינו מצליח לסיים שני משפטים רצופים מבלי שארנון יקשה עליו. בין היתר מזכיר מנור, כי אל-על ומספנות ישראל התנהלו היטב תקופה ארוכה תחת מפרק מפעיל, אך ארנון לא קונה את ההשוואה: "המדינה הייתה בעלת המניות והיה לה אינטרס", הוא מגיב. ארנון מסביר, שהוא לא נוטה לרוץ לפירוק, אבל צריך לשים לב לסמכויותיו של מפרק בניגוד לאלו של נאמן בהקפאת הליכים. "מפרק זמני לוקח את כל המכלול ולא את האינטרס הצר של הקפאת הליכים. נדיר מאוד שמבקשים הקפאה בלי תוכנית עסקית; אתה מתקשה להראות אותה, ואני מבין את זה. בתום ארבעה-חמישה חודשים לא יהיה מה לעשות ואז אמנה מפרק". הקו של ארנון ברור: למה למשוך את העסק עוד כמה חודשים, אם הסוף ידוע כבר כעת?

אחרי 20 דקות של ויכוח, ארנון קצת מאבד את הסבלנות - ממש קצת, וזה ניכר רק בכמה מילים: "ההרגשה היא של מחטף, שיש קבוצת עובדים עם חוב לא-גדול שרוצה להשתלט על משהו שהם מאמינים בו. אם זה כל-כך טוב, למה קברו שם 20 מיליון שקל? אתה לא מחדש לי שום דבר, אתה לא משכנע אותי למה זה עדיף על פירוק. אתה חושש שלא תקבל מפרק מפעיל? תקבל מפרק מפעיל".

מנור: "יש בעלים שמתנערים מהחברה, לא מתייצבים לדיון, ואדוני צריך להגן עליהם?" ארנון: "כן. הם שמו כסף בחברה, ואתם שמתם כסף רק על תרגום המסמכים לאנגלית. הכלים של בית המשפט של פירוק הרבה יותר טובים, זה לא פירוק דה-לוקס". מנור: "כל הכלים האלה נמצאים בבקשה [להקפאת הליכים]". ארנון: "רק שבעוד ארבעה חודשים אני אמנה מפרק. אני רוצה לעשות את זה היום. אין לי כעס; אתם פועלים בזווית מאוד צרה".

"תוכל כמובן לתקן אותי"

אלא שלאט-לאט מתחיל ארנון לשנות את עמדתו. הוא מאפשר לכמה מן העובדים לענות לשאלותיו בנוגע לפרטי הפעלת החברה, ואז אומר: "אולי הייתי הולך במתווה [של ההקפאה] אם הייתי רואה שבתום התקופה יש המשכיות". מנכ"ל החברה לשעבר מסביר שהפרויקט עם הדסה מיועד לשנתיים ושניתן לבצעו תחת המטרייה של חברת גאמידה, המשווקת של MDG. ארנון מקשיב בריכוז ושואל: "אז למה אתם לא מגישים תוכנית הבראה?" כאן, לראשונה בדיון, מתברר שהוא לא זוכר את כל הפרטים של הבקשה. ארנון פונה למנור: "אני לא מבין למה אתה כל-כך מתנגד לפירוק". מנור: "אני בנקודת אל-חזור. הדסה לא תהיה מוכנה להמתין עד שיתמנה מפרק. אף אחד לא מתנגד להקפאה. אנחנו מראים תוכנית שיש בה רווח תפעולי, יש לקוח שמשלם. אז נגיד שבעוד ארבעה חודשים יגישו בקשת פירוק; אז מה? עכשיו האלטרנטיבה היא שאיש לא יקבל דבר".

בשעה 11:15 מכתיב ארנון לפרוטוקול בצורה מדויקת את עיקרי הדברים, תוך סבלנות רבה לקלדנית שנתקלת במילים שאינן מוכרות לה. כאשר הוא מכתיב את עמדתו של מנור, מעיף ארנון מבט לעברו: "תוכל כמובן לתקן אותי או להשלים", ומנור ינצל זכות זו; ארנון יעיר לו בחיוך, שאת אחת הנקודות לא רשם משום שלא הועלתה קודם לכן. כאשר מנור מדבר על האופק הכלכלי, מקשה ארנון: "מי אחראי אם התחזית האופטימית הזו תתבדה?" מנור: "העובדים ישקיעו תשומות בעבודה, הספקים מסכימים לבקשה, גאמידה לוקחת על עצמה את מימון הביניים ואת האחריות מול הדסה להמשך השירות".

בהמשך מאפשר ארנון לאחד ממייסדי החברה להתבטא, למרות שאינו צד לדיון, ודבריו אף נרשמים בפרוטוקול - למרות שלבסוף ארנון מעיר לו בעדינות: "אני מציע שתשב, לא תעשה טוב יותר מכפי שעשה עו"ד מנור". בפנותו לנציג רשות המיסים, מפתיע ארנון עם תפנית בעמדתו: "קל מאוד לפוצץ את העסק הזה. זו חוכמה קטנה. השאלה היא אם אפשר להציל את האופרציה הזאת. אעשה לך את זה קשה: אתה חוזר בך מההתנגדות לבקשה, לתת להם את הצ'אנס?" נציג רשות המיסים מסכים, וארנון אומר כאילו לעצמו: "יש לי רעיון".

"שלא אצטרך לחפש בעמוד 27"

אחרי שעה של דיון, משנה ארנון את עמדתו. הוא פונה למנור: "אתה מסוגל להגיש תוכנית שתאמר מה אתם הולכים לעשות - מי יזרים, כמה יזרים, הצהרה של העובדים והספקים שלוקחים את הסיכון, מה צפי ההכנסות? מעין תוכנית הבראה לארבעה חודשים? אני לא יכול [לתת הקפאה] על סמך הצהרות באוויר. תגישו בצורה ברורה, ושלא אצטרך לחפש בעמוד 27". מנור משיב בחיוב וארנון מכתיב לפרוטוקול את כל הפרטים שתכלול תוכנית זו.

"אם זה win-win - חבל להרוס את זה", מסביר ארנון את השינוי. "אם היא תהיה בפירוק, אני נוטה להאמין שהדסה לא תעשה כלום איתם. שיהיה ברור שלא עושים עסקים חדשים בתקופת ההקפאה, אני לא רוצה עוד הסתבכויות; אם תהיה הזדמנות עסקית - תביאו אותה לאישור. אנחנו רוצים לראות משהו מעבר לניירות שמוגשים. עובדה שגם אני לא הייתי כל-כך בעד" - אנדרסטייטמנט לתיאור עמדתו בתחילת הדיון - "וגם עכשיו אני לא יוצא מעורי, אבל צריך לתת צ'אנס. בכוונה לא קצבתי לכם זמן [להגשת התוכנית], כי אני יודע שלכם זה יותר דחוף מלאחרים. מי שיקבל את התוכנית יהיה רשאי להגיב תוך עשרה ימים, ומי שלא מגיב - יש לו בעיה". הדיון מסתיים ב-11:55, עם תקווה מחודשת לחברה ולעובדיה.

השורה התחתונה: אין זה מחזה שגרתי לראות שופט המשנה את עמדתו בצורה כה חדה, ועוד בפומבי. ארנון בא לדיון מוכן היטב ועם דעה מגובשת, כפי שראוי לעשות כאשר הטיעונים הועלו בכתב, אך השתכנע שיש מקום לחשיבה נוספת - והדבר בהחלט נאמר לזכותו. הוא השתמש היטב בכלי של דיון שלא לפרוטוקול, גילה אמפטיה לעובדים ובסופו של דבר קיבל החלטה נבונה ושקולה.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.