נכס או נטל

שלמה רוזנבלום וחיה פרלמוטר - אח ואחות, אלמן ואלמנה – הגיעו למושב נחלים בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. השניים רכשו במשותף בית שעמד על מגרש של 2.5 דונם. את הבית רחב הידיים הם חילקו לשתי דירות ובהן התגוררו. ואולם החיים במושב, שנחשב נידח באותם ימים, היו קשים עד מאוד: תחבורה ציבורית לא הגיעה למקום, ובתי החברים אפילו לא היו מחוברים לרשת החשמל. סאת הייסורים של האחים הלכה והתמלאה, עד שגמלה בלבם החלטה לעקור מהמושב ולחזור אל חיי העיר.

פרלמוטר, שבינתיים רכשה את חלקו של אחיה במגרש ובבית, חככה בדעתה מה לעשות בנכס. היא שיתפה את אחיינה יצחק ורדי (רוזנבלום), שהיה חבר המושב, ברעיון שעלה במוחה: להקים במקום תלמוד-תורה לילדי נחלים. ורדי שלל את האפשרות הזו. נחלים הוא מושב של הפועל המזרחי, אמר לדודתו, ותלמוד-תורה קלאסי לא מתאים לרוח המקום, מה גם שאין די ילדים במושב להחזיק מוסד שכזה.

בהתייעצות עם חברים נוספים התגבש הרעיון לפנות לרב משה צבי נריה, שייסד 15 שנים קודם לכן את חלוצת ישיבות בני עקיבא בכפר-הרא"ה. באותה עת עסק הרב נריה בהרחבת רשת הישיבות: תחילה במושב מירון, שם ייסד בשנת 1951 את הישיבה השנייה של בני עקיבא, ושנתיים מאוחר יותר בירושלים, כשהקים את ישיבת 'נתיב מאיר'. הטיימינג ליוזמה של נחלים, אם כן, היה מעולה. ואמנם כשהגיעה המשלחת בראשות ורדי לביתו של הרב נריה, נתן הרב את הסכמתו המיידית להקמת ישיבת בני עקיבא חדשה במושב נחלים.

המחזור הראשון של הישיבה הורכב מתלמידים מישיבת כפר-הרא"ה, שנשלחו לשם על-ידי הרב נריה. אליהם הוא צירף את הקומונר הירושלמי יוסק'ה בא-גד, כאחראי לניהול הארגוני-לוגיסטי של הישיבה. מי שקיבל לידיו את המושכות הרוחניות-חינוכיות היה הרב אריה ליפשיץ.

אבל עוד קודם פתיחת הישיבה, צריך היה להסדיר רשמית את קבלת המבנה שבו תמוקם. בכ"ח בתשרי תשט"ו (1955) נערך טקס כתיבת שטר ההקדש בביתה של חיה פרלמוטר, אותו בית שהוקדש לישיבה. את השטר כתב הרב נריה בכתב ידו, בזו הלשון: "הריני מאשרת בזה שהקדשתי את המגרש שקיבלתי מהקרן הקיימת וכן את הבית אשר בניתי על המגרש הזה (...) לצורכי הקמת ישיבת בני-עקיבא במושב נחלים, למקום לימוד או שיכון לתלמידי הישיבה. הבית יהיה בעז"ה קניין עולם לישיבה, וייקרא שמו 'בית פרלמוטר'".

לאחר שהמקדישה והעדים חתמו, אישרו בחתימת ידם גם הרב משה צבי נריה והרב אהרן גליקמן, השוחט של מושב נחלים, כי קיבלו את הנכס "לשם הישיבה ובהתאם לכל האמור לעיל".

אליעזר אשד, בוגר מחזור ב' של ישיבת נחלים, זוכר כיצד שימשו בית פרלמוטר והמגרש הגדול את הישיבה בשנותיה הראשונות: "הדירה השמאלית הפכה לבית מדרש, ובדירה הימנית היה המטבח. הצריף הסמוך לבית שימש כחדר האוכל. בנוסף נבנו על המגרש צריפים, ששימשו כפנימיות הראשונות לתלמידים".

במשך תקופה ארוכה נחשבה ישיבת נחלים, אותה ישיבה שראשיתה במגרש ושתי דירות, לספינת הדגל של רשת ישיבות בני עקיבא. היא הייתה הגדולה שבהן, ובימי השיא מנתה כ-1,100 תלמידים. אך בתחילת המילניום נקלעה הישיבה למשבר כלכלי עמוק, שאיים על המשך קיומה.

בסוף 2005 חיבר ראש רשות התאגידים דוח המטיל על ראש הישיבה, הרב יוסף בא-גד, את האחריות הישירה לדרדור מצבה. לפי הדוח של ראש הרשות, עו"ד ירון קידר, "בא-גד שלט ביד רמה בפעילות העמותות, ויותר משעמדה לנגד עיניו טובת העמותות, עמדה לנגד עיניו טובתו האישית, קידום ענייניו וענייני בני משפחתו". כך למשל קיבל בא-גד בשנים 2000-1997 שכר בשל עבודתו בעמותה, אף שכחבר ועד אסור היה לו לקבל תמורה כלשהי. ראש הישיבה סיפר אומנם כי הפסיק לקבל כספים מהעמותה, אולם לא דיווח שכדי לעקוף את הכללים העבירה העמותה כספים לאגודה - שכל פעילותה הייתה תשלום שכרו. בין אוקטובר 2000 לדצמבר 2003 הצטברו התשלומים הללו לסך של קרוב ל-1.3 מיליון שקל.

בנוסף, על קרקע שהוקצתה במושב נחלים לעמותה ונרשמה 'בנאמנות' על שם בתו וחתנו של הרב בא-גד, נבנתה וילה מפוארת, שהושכרה למשפחה תמורת 500 דולר בחודש למשך עשר שנים. בהמשך העמותה אף 'הוזילה', אם אפשר לנסח זאת כך, את גובה שכר הדירה, והעמידה אותו על 250 שקל בחודש - "שגם הם לא שולמו במלואם", קובע דוח רשות התאגידים-רשם העמותות. בבית נוסף שבבעלות העמותה התגוררה גיסתו של בא-גד, בלא לשלם שכר דירה.

הדוח ממשיך ומפרט הטבות אחרות שחילק בא-גד לבני משפחתו, הכול מכספי העמותה. כך עבדה כלתו, כרמלה, כמאיירת גרפית בעמותה. היא קיבלה מחשב, מדפסת ותוכנה גרפית כדי לעבוד מביתה, אך מעולם לא דיווחה על שעות העבודה. בנו של בא-גד, שמעון, מונה על-ידי אביו לראש כולל – משרה שלוותה ב'מלגה' חודשית של 2,000 דולר, רכב צמוד, הוצאות רכב וטלפון נייד. "התנאים המופלגים ניתנו לו מכוח קרבתו המשפחתית", קובע הרשם.

דוח זה לא הבשיל לכדי כתב תביעה. על דעת הצדדים מונה השופט אורי שטרוזמן כבורר, ופסק הבוררות שלו חייב את הרב בא-גד להחזיר את הנדל"ן שהחזיקה משפחתו. בנוסף חויב בא-גד להחזיר 55 אלף שקלים במה שהוגדר בפסק הבוררות כ"תרומה לישיבה".

בכיר לשעבר בישיבת נחלים אומר לנו כי גירעון הענק של הישיבה לא נבע מה"קנטרנות", כלשונו, שבדוח ראש רשות התאגידים. "זה שטחי ורדוד לומר שהמשכורות של הרב בא-גד הובילו לחובות של 10 מיליון שקלים", הוא אומר. "צריך לזכור שגם ישיבות תיכוניות אחרות שהפנימייה הייתה חלק בלתי-נפרד מהן, כמו המדרשייה וכפר-הרא"ה, קרסו. ההורים כבר לא רוצים שהילדים יישארו בפנימייה, והחזקת פנימיות ריקות עולה הון. בנוסף קמו באזור פתח-תקווה ישיבות חדשות רבות, שפגעו קשות בישיבת נחלים. ואם להודות על האמת, הרי שפעם היינו מקבלים הרבה יותר תקציבים מהמשרדים הממשלתיים. על כל שעה יכולנו לקבל כספים תחת קטגוריות שונות: הוראה, קליטת עלייה, נוער במצוקה וכו'. היום יש מִחשוב מלא. פקיד בחדר 10 במשרד החינוך רואה בזמן אמת מה נתן פקיד בחדר 17 במשרד הדתות, ולהפך. החגיגה הסתיימה. אין יותר 'כפל מבצעים'.

"גם השרים היום משותקים. פעם שר היה יכול לצ'פר, היום הוא פוחד מהחשב של האוצר שנמצא במשרד שלו ויושב לו על הזנב. כששר החינוך לשעבר, יצחק נבון, סיים ביקור בישיבה, הרב בא-גד שאל אותו 'נו, ומה כבודו משאיר לנו למזכרת?'. ונבון ענה לו שהוא מעניק במתנה מאה שעות לימוד. תכפיל את זה ב-5,000 שקלים לשעה, ותראה שזו בהחלט מתנה יקרת ערך. היום זה נשמע סיפור בדיוני".

כך או אחרת, התלמידים הדירו רגליהם מישיבת נחלים. כשזו כבר עמדה בפני סגירה, גייס מרכז ישיבת בני עקיבא את הרב שמואל לורנץ, ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל, כדי להציל את הישיבה בנחלים. ראש הישיבה החדש ערך במקום עירוי דם חינוכי: את רוב צוות הר"מים, שחלקו היה אף בעל אוריינטציה חרדית, הוא החליף בבוגרי מוסדות בני עקיבא. הרב לורנץ גם הטמיע שיטות לימוד חדשות, ותוך זמן קצר התחולל מהפך – הישיבה חזרה להיות אבן שואבת לתלמידי הסביבה. השנה, לראשונה מזה שנים, ישנן בכל המחזורים שלוש כיתות, והישיבה כולה מונה כ-500 תלמידים.

המהלכים הללו אומנם השיבו לישיבת נחלים את כבודה, אך לא פתרו את בעיותיה הכלכליות. עוד בשנת 2006 נחת עליה מבול של תביעות שהסתכמו ב-25 מיליון שקלים. רו"ח חן ברדיצ'ב, שמונה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ככונס נכסים ואחר כך כנאמן הסדר הנושים של הישיבה, קבע כי בפועל הישיבה חייבת לפרוע חובות שנאמדים בקרוב לעשרה מיליוני שקלים. לשם כך מיפּה ברדיצ'ב בפני בית המשפט את נכסי הישיבה הנמצאים בתחומי המושב, מחוץ לקמפוס שלה: משק, משק עזר, בית בהרחבה (בית לדור ההמשך, היושב על 500 מ"ר) ו'בית פרלמוטר'. באמצעות מכירתם, קבע, ניתן יהיה לכסות את החובות.

בתקופה שחלפה מאז אכן נמכרו שלושת הנכסים הראשונים, ואולם כשביקש ברדיצ'ב לממש את בית פרלמוטר, המשמש כיום את הישיבה לדיור ולמחסן, הוא נתקל בקול מחאה. יורשי המקדישה וגורמים אחרים טענו כי מכירת נכס ההקדש היא הפרה של מסמך בעל תוקף חוקי פורמלי, וגם הפרה של אמות מידה מוסריות בסיסיות.

בעקבות הטענות הללו פנה הנאמן ברדיצ'ב אל עו"ד דוד קורצווייל, שיכין בעבורו חוות דעת משפטית בסוגיית מכירתו של בית ההקדש לטובת כיסוי החובות. "ראשית, אני שולל את ההגדרה של בית פרלמוטר כנכס הקדש", מסביר לנו עו"ד קורצווייל את עיקרי חוות הדעת שחיבר. "הקדש זה כשאתה מעביר נכס נדל"ני לעולמים למי שאתה מקדיש לו. כאן מדובר באדמת מושב ששייכת למנהל מקרקעי ישראל, וכל הקשר של הדייר לאותה אדמה הוא חכירה בלבד. לכן פרלמוטר לא הייתה יכולה לקחת דבר ששייך לה לזמן קצוב – ולהקדיש אותו לעולמים, כפי שכתבה במכתב שהפקידה בידי הרב נריה.

"שנית, אפילו אם נגדיר את הנכס הזה כהקדש - על-פי חוק הנאמנות, הקשר הבל-ינותק בין הנכס למי שמקבל אותו, לא חל במציאות של חובות. במילים אחרות: לנכסי הקדש אין חסינות מפני חובות שנוצרו ממטרות ההקדש. ומכיוון שמטרת ההקדש הייתה לקיים ישיבה, ומכיוון שהישיבה יצרה חובות, יש לנאמן זכות מוסרית וחוקית למכור את הנכס".

את חוות הדעת הזו שלח ברדיצ'ב אל רשם ההקדשות וחשב שבכך תם הדיון, ואולם תגובת הרשם שפכה כד של מים צוננים על ראשו. "אנו סבורים כי הגב' פרלמוטר ז"ל יצרה הקדש", כתבה לו עו"ד נירה דורני, היועצת המשפטית של רשות התאגידים-רשם ההקדשות. "במידה וטענתכם כי לפרלמוטר קיימת רק זכות לשימוש בנכס המתחדשת בכל שלוש שנים בלבד (הזכות לחכירה – ד"ח), הרי שאת אותה הזכות יכלה להקדיש לטובת מטרות ההקדש".

באשר לטענתו השנייה של עו"ד קורצווייל כותבת היועצת המשפטית כי החובות הקיימים אינם נובעים מפעולות מקבל ההקדש, כלומר הישיבה, אלא ממעשי העמותה שפעלה בתקופת הרב בא-גד. "אין מקום לעשות שימוש במקרקעי ההקדש על-מנת לשלם את חובות העמותה", קובעת דורני: "במילים אחרות, נכס ההקדש יעמוד לעולם, ולא ניתן לכסות את החובות מפעילות העמותה באמצעותו. יוצרת ההקדש התכוונה כי המקום יעמוד לשימוש התלמידים ללימוד או לשיכונם, ופעילות כאמור, אם בוצעה או לא בבית פרלמוטר, לא היא שיצרה את החובות".

עו"ד קורצווייל מציג טענה נוספת האמורה לערער את מעמדו של בית פרלמוטר כנכס הקדש שאין למוכרו: "במכתב שהפקידה פרלמוטר בידיו של הרב נריה, כתוב שהנכס ישמש 'מקום לימוד או שיכון לתלמידי הישיבה'", הוא אומר. "כיום הישיבה משכירה את הדירות הללו, וכבר שנים שהבית לא משמש ליעדים שהוזכרו".

עו"ד ירון קידר, שכיהן עד שנת 2008 כראש רשות התאגידים - הגוף שרשם העמותות ורשם ההקדשות כפופים אליו – מפקפק בטענה הזו. קידר, שכאמור חיבר במסגרת תפקידו דוח על הסתבכותה של ישיבת נחלים, אומנם מסכים עם קורצווייל כי "הקדש מלכתחילה צריך להתבצע באופן דווקני", כלומר לשרת בדיוק את מה שאמרה וכתבה המקדישה; "ואולם", הוא מוסיף, "אם המציאות השתנתה ורכוש ההקדש הושכר, ובכסף הזה עשו שימוש למען מטרות ההקדש, ניתן לראות בזה סוג של ביצוע מקורב". ובתרגום לשפת המעשה: אם ישיבת נחלים משכירה את ההקדש, ובפירות הנכס היא משתמשת לטובת מה שרצתה המקדישה – "לימוד או שיכון תלמידי הישיבה" – אזי החריגה משטר ההקדש אינה כה גדולה. יתרה מכך: בדרך זו פירות ההקדש יוכלו לשמש את תלמידי הישיבה לדורות ("קניין עולם"), מה שאין כן אם הנכס יימכר.

מאידך-גיסא, קידר מתריע כי מדובר במדרון חלקלק: "היום המציאות המקורבת היא השכרה ושימוש בכסף לטובת מטרות ההקדש, אבל מחר זה יהיה פתח לעסקות נדל"ן אחרות. זה שהישיבה לא קיימה או לא מקיימת כיום את שכתוב בשטר ההקדש כדת וכדין, לא אמור להיות פתח לביטול ההקדש, כי אם לכך שהיא תחזור לקיים את מה שכתוב שם".

גורם אחר הקשור בטבורו לשטר ההקדש, ואף נטל על עצמו התחייבות משמעותית במסגרתו, הוא מושב נחלים. בשולי השטר נוספו עוד כמה שורות של מנהיגות נחלים: "כל הנ"ל נעשה בידיעתנו ובהסכמתנו המלאה והננו מאשרים בזה שנהיה מוכנים בעז"ה להעמיד לרשות הישיבה מגרשים נוספים לצורכי גידולה והתפתחותה".

"ועד האגודה של מושב נחלים היה בזמנו עד למסירת בית פרלמוטר לטובת הישיבה, וכפועל יוצא מאותו שטר הקדש הוא נתן לישיבה דונמים רבים שהיו ברשותו", אומר יעקב איזק, יו"ר הוועד המקומי של המושב. איזק נדהם כששמע על הכוונה למכור את נכס ההקדש כדי לכסות את חובות הישיבה: "כשם שהמושב קיים את חלקו בכתב ההקדש, כך כל הגורמים מחויבים לעשות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהבית הזה ימשיך להיות חלק בלתי-נפרד מהישיבה וישרת אותה. לשם כך הוא הוקדש. כל דבר אחר הוא הפרת רצונה של המקדישה. אם הישיבה אינה נזקקת יותר לנכס זה, שתתכבד בבקשה להחזיר אותו ליורשי המקדישה".

אלא שממכתב ששלח מנכ"ל הישיבה עו"ד יהודה בר-חי לרשמת ההקדשות עו"ד אביטל שרייבר, נראה שהרעיון הזה כלל לא עולה בדעתו. "בנוגע למעמד בית פרלמוטר השנוי במחלוקת, הודגש כי הנכס, אשר מצבו הפיזי בכי רע, אמור להימכר במסגרת הסדר הנושים של הישיבה ומכירתו חיונית להסדר הנושים", כותב המנכ"ל. כדי להרגיע את יורשיה של המקדישה, מציע בר-חי כי "הישיבה תמציא תוכניות לשיפוץ בית המדרש או מבנה אחר בתוך שטח הישיבה, אשר ייקרא על שם משפחת פרלמוטר וינציח את זכרה ופועלה להקמת הישיבה".

כיצד מנכ"ל הישיבה מצדד במכירת נכס שנמסר לה כהקדש ל"קניין עולם"?

בר-חי: "אני לא פועל מצד עצמי, אלא מתוך כפיפות להסדר הנושים. אם הדבר היה תלוי בי הייתי הופך את בית פרלמוטר למעונו של ראש הישיבה, אבל כמנכ"ל הישיבה אינני רואה דרך אחרת לעמוד בהסדר הנושים, אלא במכירת הבית. אחרת יש חשש שהישיבה תיסגר".

למרות שרשֶמֶת ההקדשות קבעה שדינו של הבית הוא הקדש, וככזה לא ניתן למכור אותו, גם לא לכיסוי חובות?

"מאז שהיועצת המשפטית של הרשמת כתבה את המכתב שאתה מצטט, היינו במגעים עם רשמת ההקדשות וכיום היא לא שוללת את אפשרות המכירה על הסף".

המנכ"ל בר-חי מספר כי הוא העלה גם הצעת פשרה: לבצע פרצלציה, כלומר חלוקה של הנכס. להשאיר בידי הישיבה את בית פרלמוטר וחלק קטן מהמגרש, ואת שאר המגרש למכור לבנייה פרטית כדי לכסות חובות. אלא שהנאמן ברדיצ'ב שלל את הרעיון בשל העלויות הכלכליות הרבות הכרוכות בו, וכן בשל הזמן הרב שיעבור עד למימוש התוכנית, מה שיעכב עד למאוד את ביצוע ההסדר.

הצעתו של ברדיצ'ב היא זו שציטטנו לעיל ממכתבו של בר-חי – לקרוא לבית המדרש או למבנה אחר בישיבה על שם חיה פרלמוטר, וכך להנציח את זכרה. אגב, אם יוחלט להנציח את פרלמוטר ע"י קריאת המבנה המרכזי בישיבה על שמה, ייווצר קושי מסוים: כבר לפני שלושים שנה נקרא אותו בניין על שם הוריו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין והוריה של רעייתו עליזה. על כך אומר בר-חי שלמיטב ידיעתו, אחרי עשרים שנה ניתן להחליף את שמו של המונצח בשם אחר. ייתכן שזה מה שאִפשר בזמנו ללאה רבין לדחוף להנצחה סיטונאית של ראש הממשלה יצחק רבין, גם באתרים שכבר שימשו להנצחת נפטרים רמי מעלה אחרים.

הרב שמואל לורנץ, ראש ישיבת נחלים, נשמע הרבה פחות נחרץ ממנכ"ל הישיבה, כשהוא נדרש לשאלה המרכזית: האם מותר בכלל לישיבה, או לגורם חיצוני, למכור את בית פרלמוטר. "המצב היום הוא שהישיבה נתונה בצו בית משפט בהסדר נושים", אומר הרב לורנץ. "מי שמנהל את התהליך למכירת בית פרלמוטר הוא הנאמן, ולהנהלת הישיבה אין מעמד חוקי בעניין.

"למרות זאת, חשוב לי להדגיש שכל מעשה חייב להיות כפוף לשלושה גורמים: ההלכה, המשפט הישראלי והמוסר. כדי לבצע שינוי במעמד בית פרלמוטר חייבים לוודא שהלכתית הוא לא נחשב להקדש, ובינתיים, ממה שנראה מהשטר, קשה שלא להגדיר אותו כהקדש. שנית, צריך לבדוק שלפי החוק האזרחי הבית אינו נחשב להקדש. בעניין זה אני מבין שישנו דיון עם רשות ההקדשות במשרד המשפטים. בנוסף חייבים להביא את השיקול המוסרי כגורם בעל משקל מכריע. אם הבית נחשב להקדש, לא יהיה מוסרי למכור אותו, אפילו כדי לכסות את חובות העבר".

תגובות

ברשות התאגידים מאשרים כי "העמותה (של הישיבה) אכן פנתה בבקשה לרשם ההקדשות לשקול מחדש עמדתו לאחר שנקלעה לקשיי מימון וטענה כי המשך פעילותה מצוי בספק". עם זאת, אומרים שם, "העמותה התבקשה על-ידי הרשם להגיש הצעה לשימוש בנכס ההקדשה, או חלופה התואמת את דיני ההקדשות ומהווה ביצוע מקורב לאומד דעת המקדישה. עד כה לא עמדה העמותה בדרישה זו ולא הגישה הצעה התואמת את אמות המידה שהציב לה הרשם. בכל מקרה, במידה שאפשרות זו תישקל – יוזמן נציג המשפחה להשמיע את עמדתו בעניין. יודגש כי שינוי בתנאי ההקדש כאמור נדרש לאישור בית המשפט".

רו"ח חן ברדיצ'ב, המשמש נאמן להסדר הנושים של הישיבה, סירב להתראיין או להשיב לשאלותינו. כל שהיה מוכן לומר הוא: "ככל שייעשה מהלך, הוא ייעשה רק על-פי דין ורק לאחר אישור בית משפט, וזאת כפי שנדרש"

תגובת הרב יוסף בא-גד: "כל הדוח שכתב ראש רשות התאגידים הוא הבל הבלים. לא רק אני אומר את זה, אלא גם הפסיקה של השופט שטרוזמן אומרת את זה. היום אני מכהן כנשיא הישיבה. מישהו היה נותן לגנב מיליונים להיות נשיא הישיבה, שמעביר בה שיעורים? אם אכן גנבתי מיליוני שקלים אז איך זה שהחזרתי בסוף, על-פי פסיקת שטרוזמן, 55 אלף ש"ח בלבד? וגם אותו כסף שתרמתי לישיבה הוא לא, חלילה, כסף שנגנב, אלא בשל כך שבמהלך הכהונה שלי השתנה החוק: ברגע מסוים הוחלט שלחבר ועד עמותה אסור לקבל משכורת או הטבה כלכלית".

לגבי בית פרלמוטר אומר הרב בא-גד כי "הבית עצמו הוא אכן הקדש עולמים, אבל המגרש הגדול – לא. על המגרש הזה קיבלתי אישור, כבר מלפני הרבה שנים לבנות שישה בתים, שלא יהיו רכוש הישיבה. אני מוכן להתגייס ולשמש היום כפרויקטור, ללא שכר, שיוציא לפועל את התוכנית הישנה הזו ובכסף שיתקבל להעביר לנאמן לצורך תשלום לנושים, ובראש ובראשונה עובדי הישיבה שחייבים להם כספים. ובלבד שהכל ייעשה ברוח טובה".