פרחים בקנה: המורשת האופנתית של יפה ירקוני

תמיד חשבתי שזמרת המלחמות ממש לא נראתה כמו זמרת של מלחמות. היא לבשה בכל עת שמלה, ולא מכנסי פלמ"ח וכובע טמבל או פרשנות כלשהי ללבוש ציוני או מיליטנטי. והשמלה שהיא לבשה אפילו לא הייתה בצבע חאקי, אלא לרוב בלבן, באדום, בפסים או בגוונים בהירים ורכים. היא לא נראתה כמו טנקים, כמו מדבר וכמו חיל רגלים. היא נראתה כמו האשה הכי עדינה, הכי רכה והכי אלגנטית שאפשר לדמיין על-רקע של מדים, נשק, דם וקרביים. זמרת המלחמות נראתה בעיקר כמו יונת שלום.

השבוע היא הלכה לעולמה, יפה ירקוני, זמרת המלחמות, בגיל 86, לאחר עשור של מאבק עם מחלת האלצהיימר. היא השאירה לנו לא מעט שירים יפים ולא מעט זיכרונות של אירועים מכוננים, היסטוריים ומרגשים. היא הותירה לנו מורשת של זמר עברי, של אמנות מגויסת, של מיתולוגיה לאומית וכל שאר הטררם הזה. אבל, ובאופן שנדמה כמהלך מודע ומכוון, היא גם נגעה ללא מעט נשים במעמקי הארון שלהן ושימשה סוג של אייקון אופנתי שקצת נגד את המהות ה-הו כה ציונית שלה.

שאנל-בומביי

אין ספק שלירקוני היה חוש סטייל יוצא דופן. לפעמים היא הפציצה בשיק צרפתי יוקרתי ומעודן, עם חליפה של איזה מעצב על, או איזו שמלה סטייל שאנל ומטפחת משי קשורה סביב צווארה, ואילו פעמים אחרות היא דווקא בחרה לקרוץ למראה אוריינטלי יותר, עם תכשיטי זהב גדולים מלאים מטבעות מרשרשים. בכל מקרה, תמיד האיפור שלה היה ללא רבב, והתספורת שלה - שלא השתנתה במילימטר במשך לפחות שישה עשורים - הייתה מוקפדת וממוקמת בצורה מושלמת על מצחה ועל אוזניה. אבל כאשר היא מילאה את תפקידה הלאומי, זה של זמרת החיילים והקרבות, מול גדודים של לוחמים, היא דמתה למשהו אחר לגמרי. לא צרפתייה ולא מזרחית, אלא סוג חדש של ישראלית. או ליתר דיוק, סוג ישן של ישראלית, תקומה מחודשת של הנשים שחרשו כאן את השדות לפני אלפי שנים, רק עם טוויסט כמובן.

לעומת נערות הפין-אפ האמריקניות שבאו לעודד את רוחם של החיילים בצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה, וניסו בעיקר להוות קונטרה מוחלט לזוועה ולמוות על-ידי שימוש בצבעים עזים, ארוטיקה קלה ומתיקות כמעט בלתי נסבלת - קמע המלחמות המקומית שלנו, ע"ע יפה ירקוני, לא הייתה זקוקה לכל השואו הזה. לבושה במה שנראה כמעט כמו סדין לבן פשוט, כולה בדים מתנפנפים ברוח או לחלופין בתכשיטים שנראים כמו מוצגים ארכיאולוגיים שנחפרו בעיר דוד - היא דמתה לגרסה עכשווית של הדמות הכנענית או התנ"כית. כמו רות המואבייה שיוצאת לגאול את הארץ מן הבצורת, או דבורה הנביאה ששולחת את עמה למלחמה.

ועל הלוק הזה שמרה ירקוני לכל אורך הקריירה שלה. גם בשנים נטולות מלחמות, כאשר היא הופיעה בכלל בין ארבע קירות ומתחת לקורת גג, במקומות כמו היכל התרבות או אולפן הטלוויזיה של ערוץ 1, תמיד היה אפשר לראות אותה בחזות השורשית האתנית האותנטית הזו, בשמלת גלימה ארוכה בלבן או בפסים, או בשרשרת קולר שלא הייתה מביישת את קליאופטרה. זמרת המלחמות שלנו הייתה גם אחד המודלים האופנתיים החשובים שליוו אותנו מקום המדינה ועד עידן המדיה ההמונית. והגדולה האמיתית שלה, כאייקון אופנתי, הייתה היכולת הזו בו בזמן להזכיר לנו מאיפה באנו ולאן אנחנו רוצים להגיע.