עליונים כבני אדם

הוועד הלאומי והסוכנות היהודית החלו לדון בסוגיית המשפט במדינה היהודית. ד"ר זרח ורהפטיג מונה על-ידי הוועד לגבש תוכנית לניהול המדינה, וד"ר דב יוסף, לימים שר המשפטים, הנחה את חיים כהן (היה שר משפטים, יועץ משפטי לממשלה ומ"מ נשיא בית המשפט העליון) לגבש תוכנית שתקבע את הנוהל המשפטי ואת החוקה במדינה שתקום. דב יוסף רצה לצמצם את סמכות בית הדין הרבני ולקבוע קודקס משפטי חילוני מובהק, בעוד שחיים כהן, שהיה בן למשפחת רבנים, חניך בישיבה, העריך את המשפט העברי וראה בו נכס רב-ערך, תמך בשילובו בחוקה, וזאת למרות שבאותה התקופה עזב את חיי שמירת המצוות.

כדי שלא ישרור תהו ובהו במערכת המשפט, קיבלה מועצת המדינה הזמנית בישיבתה מיום 14.5.48 את ההחלטה הבאה (דוח מועצת העם מתאריך 14.5.48, עמ' 21):

• "כל עוד לא ניתנו חוקים על-ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, עד כמה שהדבר עולה בד-בבד עם חוקים אלה ועם השינויים הנובעים מהקמת המדינה ורשויותיה, יהא במדינת ישראל בתקפו המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948)"

כיוון שפושעים וגנבים המשיכו ב"עבודתם" גם במדינה החדשה, התעורר צורך דחוף להקים את בית המשפט העליון, וההצעה למינוי שופטים הוטלה על שר המשפטים פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן). בדבריו מיום 24.6.48 אמר השר כי "לפי שעה אינו קיים במדינת ישראל בית דין עליון. היעדרו של בית הדין העליון במערכת בתי המשפט הוא פגם חמור המורגש, למעשה, בכל החודשים האחרונים – עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה – מפני שגם בית הדין העליון בירושלים לא היה, למעשה, בר פעולה, ובעיקר מורגש הוא עכשיו עם הכרזת המדינה". עוד הוא אמר כי הוא רואה בעזרה להקמת בית המשפט העליון, שיהיה לתפארת המדינה, את "אחד התפקידים החשובים והנכבדים ביותר שעלינו לפתור, ואני מקווה שהדבר ימצא את פתרונו בזמן הקרוב ביותר". השר הכחיש את השמועות שכבר נתקבלו החלטות על הרכבו של בית המשפט. בעיתונות נמסרו פרטים שונים על מגעים מאחורי הקלעים, והתברר כי עוד בהרכבת ההרכב הראשון הופעלו לחצים שונים. בישיבת מועצת המדינה מיום 24.6.48 נקבע:

• "א. בית המשפט העליון יתחיל לפעול ביום שייקבע לכך על-ידי שר המשפטים. ב. מקום מושבו של בית המשפט העליון ייקבע על ידיד הממשלה הזמנית. ג. שופטי בית המשפט העליון יתמנו על-ידי שר המשפטים, באישור הממשלה הזמנית."

נתאר לעצמנו מה היו אומרים היום אם לממשלה הייתה הזכות לקבוע מי יהיו השופטים העליונים וכן שופטים אחרים.

כהוראת שעה, נקבע כי בית המשפט המחוזי בת"א ישמש גם כבית המשפט העליון עד שייבחרו שופטים המיוחדים לו. בעניינים בהם ישמש בית המשפט המחוזי כבית דין עליון יהיה הרכב של שלושה שופטים, והוא ינהג "לפי סדרי הדיון הנוהגים בבית הדין לצדק".

הרכב בית הדין העליון נידון בישיבה האחת-עשרה של מועצת המדינה, שהתקיימה ביום ט"ו בתמוז תש"ח, 22.7.48. שר המשפטים הודיע כי הממשלה החליטה כי באופן עקרוני ייבחרו שבעה שופטים לבית הדין העליון, אך בשלב זה ימונו רק חמישה: עו"ד מ' זמורה, נשיא בית המשפט; י' אולשן; הרב פרופ' שמחה אסף; עו"ד מ' דונהלבלום; והשופט ש"ז חשין. השר המשיך ואמר "בארץ זו אין מתבררים ערעורים זה כששה חודשים. הצדק והיושר האלמנטרי תובע שלכל אזרח תינתן אפשרות מהירה ומיידית לערער על פסקי דין המוצאים נגדו. בית המשפט העליון הוא חלק מהצמרת של המדינה, אני יכול להבטיחכם דבר אחד– בוועדת הוועדות (מקבילה לוועדת הכנסת של היום – ע.צ) נתברר שנעשו מאמצים אחראיים ורציניים ביותר כדי להרכיב את בית המשפט הזה, על-ידי בחירת הכוחות הטובים ביותר שעמדו לרשותנו".

למותר לציין שבבחירת השופטים בצורה זו יש טעם לפגם שהרי גם נשיא, ראש ממשלה ושרים, יכולים היו להישפט בבית המשפט, ויוצא שהנשפטים בוחרים את שופטיהם. שיטה זו שונתה רק בשנת 1953. עוד החליטה הממשלה שמינוי השופטים לא יהיה מוגבל בזמן והמינוי הוא "עד כמה שהקדוש-ברוך-הוא יאריך את ימיהם של השופטים, ועד כמה שכוחם יהיה אתם, ישפטו את העם הזה".

נחום ניר, סגן יו"ר מועצת המדינה ולימים יו"ר הכנסת, הביע התנגדותו לבחירת נשיא בית הדין על-ידי הממשלה וכן לכך שהמינוי מובא למועצת המדינה ללא אפשרות אחרת. הוא הציע כי שר המשפטים יגיש מועמדים רבים והוועדה תמליץ על בודדים מהם. ניר התנגד גם לכך שמינוי שני שופטים נוספים "לא יובא באותה צורה בה הובאו החמישה, ולא נצטרך לענות גם עליהם כן או לא, אלא יינתנו לנו כמה שמות ומהם נבחר את השניים". בנוסף, הוא גם התנגד למינוי השופטים לכל ימי חייהם ולא ראה בעין יפה את בחירת אב בית הדין על-ידי הממשלה. הוא טען כי מועצת המדינה הזמנית איננה יכולה לבחור שופטים קבועים.

הרב יהודה לייב פישמן (לימים מימון) תמך בחלק מהצעתו של ניר וטען כי יש לבחור את השופטים רק עד מועד קבלת חוקה קבועה, ורק אחרי קבלת החוקה תאשר מועצת המדינה את מינויים של השופטים בדרך קבע. בנימין מינץ, בשם פועלי "אגודת ישראל", התריע על שלא התחשבו בחלק גדול של דעת הקהל, וחוץ מהמועמד הרב פרופ' שמחה אסף אין בין השופטים "יודעי דת ודין", ועל כן לא ישתתף בבחירת בית הדין העליון.

אך ההסתייגויות נדחו ויו"ר מועצת המדינה, יוסף שפרינצק, הודיע כי ניגשים לבחירה אישית וחשאית של שופטי בית המשפט העליון. בישיבה השתתפו 35 מתוך 37 חברי המועצה. התוצאות היו מפתיעות. את רוב הקולות קיבל הרב שמחה אסף (מועמדותו הוצעה על-ידי חיים כהן) – הצביעו בעדו 27 מחברי המועצה, אחד היה נגד, חמישה נמנעו ומעטפה אחת הייתה ריקה. היה זה הישג עבור הרב אסף, שלא היה מימיו שופט או עו"ד.

כאן המקום להזכיר שבמועצת המדינה היו רק שמונה חברים דתיים – חמישה מ"הפועל המזרחי" ומ"המזרחי" ושלושה מ"אגודת ישראל" ומ"פועלי אגודת ישראל" – ואף על-פי כן קיבל אסף את רוב הקולות. עוד חשוב לציין כי לשם קבלת מועמדתו של אסף לתפקיד היה צורך לחוקק למענו חוק מיוחד שיכשיר את מינויו של אדם לעליון שלא היה מעולם שופט או עו"ד.

תוצאות ההצבעה של המועמדים האחרים היו: לשופט זמורה, שכאמור נבחר על-ידי הממשלה כאב בית הדין, הצביעו 26 מחברי המועצה, שניים היו נגד ושבעה נמנעו; ליצחק אולשן, שנבחר כסגן אב בית הדין, הצביעו רק 24 מחברי המועצה, שניים היו נגד ושבעה נמנעו; לעו"ד משה דונהלבלום ולשופט שניאור זלמן חשין הצביעו 26 מחברי המועצה, שניים היו נגד וחמישה נמנעו. כך התברר כי הרב אסף היה צריך להיבחר כנשיא בית המשפט משום שקיבל את רוב הקולות.

מי שחושב שהליך בחירת ההרכב הראשון של בית הדין העליון עבר ללא תככים – טעות בידו. לימים התברר כי שר המשפטים פליקס רוזנבליט שנחשב כ"ייקה" ו"ישר כסרגל" היה תככן לא קטן. הוא הבטיח ליועץ המשפטי הראשון, יעקב שמשון שפירא (לימים שר המשפטים), כי יפעל למינויו של שמעון אגרנט לבית הדין העליון, אך אגרנט לא נבחר. רוזנבליט טען כי הייתה בממשלה התנגדות למועמדות אגרנט. הסיבה לכך הייתה ממניעים פוליטיים. הציונים הכלליים רצו את חשין במקום אגרנט ואיימו שיצביעו נגד הצעת הממשלה אם חשין לא ייבחר. כתוצאה מכך אגרנט חשב להתפטר, אך השר הבטיח לו כי יהיה אחד משני השופטים שייבחרו מאוחר יותר – וכך אכן היה. כבר אז התעוררה השאלה מדוע לא נבחר שופט עליון מבני עדות המזרח, ועברו שנים רבות עד שנבחר אחד כזה - אליהו מאני.

עוד פרשה שליוותה את בחירת בית הדין העליון הייתה אי-מינויו של השופט גד פרומקין, היהודי היחיד שהיה שופט עליון בימי המנדט. פרומקין סבר לתומו כי העילה לאי-מינויו היא העובדה שהוא בן כבר 61, בעוד שלפי החוק שופטים צריכים לפרוש בהגיעם לגיל 62, כך שנותרו לו רק כמה חודשים עד גיל הפרישה. אלא שהוא לא ידע שכבר החליטו על שינוי החוק בעניין זה כך שגיל הפרישה לשופטים יעלה ל-70.

לבסוף התברר לפרומקין כי אי-מינויו נבע מהאשמות כלפיו כאילו כפיו אינן נקיות – האשמות שהתבררו כלא נכונות. פשוט שר המשפטים שרצה במינויו של שותפו וחברו, משה זמורה, לבית הדין, לא עשה דבר ולא חקר את השמועות הזדוניות. פרומקין פנה לראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, אך את הנעשה אי-אפשר היה כבר לשנות.

בן-גוריון מינה את פרומקין לעמוד בראש ועדה שתפקידה היה לחקור את פרשת הכפיה האנטי-דתית כלפי עולים מתימן – גזיזת פאותיהם ושלילת מקום עבודה ממי ששלח את ילדיו לחינוך דתי. הוועדה החליטה פה אחד, כולל נציג מפא"י יצחק בן צבי, כי אכן הייתה כפיה אנטי-דתית. כתוצאה מדיוני הוועדה התחולל משבר ממשלתי – הממשלה נפלה והכריזו על בחירות חדשות.

על אווירת החשדנות והתככים של אותם ימים ניתן גם ללמוד ממכתבו של השופט חשין ליועץ המשפטי יעקב שמשון שפירא. חשין נחשד כאוהד ארגוני הפורשים אצ"ל ולח"י, ולכן ניסח מכתב ליועץ המשפטי ובו הבהיר כי אלו דברי דיבה ולא היה לו כל מגע עם ארגוני הפורשים.

עיון בהרכב הראשון של בית הדין מראה כי היה ניסיון לתת ביטוי כמעט לכל הזרמים בחברה הישראלית דאז. משה זמורה, שהיה היועץ המשפטי של הסתדרות העובדים, ויצחק אולשן נחשבו כנציגי מפא"י; השופט משה דונהלבלום (לימים יו"ר ועדת הבחירות לכנסת הראשונה) נמנה עם הציונים הכלליים והיה מאוהדי "חירות"; כנציג ה"ימין" נחשב גם השופט שניאור זלמן חשין שהיה יהודי מסורתי ומקורב לציונים הכלליים; הרב שמחה אסף שהיה רקטור האוניברסיטה העברית, היה נציג "המזרחי".

מקום מושבו של בית הדין העליון נקבע במגרש הרוסים בירושלים, ושם שכן עד שהוקם בניין של קבע. בחירת ירושלים כמקום מושבו של בית הדין, עוד טרם נקבעה כבירתה של ישראל, הייתה יוקרתית ביותר. היו כאלה שרצו לקבוע את מקומו בשדרות רוטשילד בת"א בבניין מפואר הקיים עד היום, ששימש את השגרירות הרוסית הראשונה בת"א.

חנוכת בית המשפט התקיימה בירושלים בחודש אלול תש"ח, ספטמבר 1948. היו שראו בחנוכת בית המשפט מעין קיום הפסוק "ציון במשפט תפדה" (ישעיה א, כז). בפתיחת בית המשפט ברך שר המשפטים ברכת "שהחיינו". שר הדתות יהודה לייב מימון נעדר מן הטקס, וכשנשאל מדוע החרים את טקס הפתיחה השיב כי אומנם כתוב: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", אך בהמשכה של אותה הברכה מתפילת שמונה-עשרה כתוב: "והסר ממנו יגון ואנחה", ובית משפט ישראלי שאינו מתבסס על חוקי התורה הינו בבחינת "יגון ואנחה". ואכן, במקרים שונים השביע בית המשפט העליון ממרורים את היהדות הדתית. גם הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל הביעו את מחאתם על שבתי המשפט בישראל אינם נוהגים לפי דין תורה. הרב הרצוג כתב כי ראה בהקמת בית המשפט שנוהג כנגד התורה סיבה לפרוש מהממשלה.

כיום התערער מעמדו של בית המשפט העליון והוא נחשב כמעוז השמאל. אחת הבעיות החמורות היא התערבותם של שופטים בתהליך הבחירה של מחליפיהם. עובדה נוספת שמערערת את מעמד בית המשפט היא שנשיא בית המשפט קובע מי הצוות שיישב בדיון, כך שלפי קביעת הצוות הנאמן לדעותיו של הנשיא יודעים מראש מה יהיה פסק הדין.

בספרה "העליונים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א תשס"ז) מביאה נעמי לויצקי סיפורים על היחסים בין השופטים עצמם. מסתבר שמישאל חשין הדביק כינויים לשופטים שלא נמנו עם חביביו. את השופט מצא הוא כינה "חמצמצא" על שהוא חמוץ פנים כל הזמן, ולשופט ברק הדביק את התואר "הנשיא בלק", זאת על שם בלק בן ציפור מלך מואב (עמ' 189 בספרה של לויצקי). נתאר לעצמנו מה היה קורה אם מישהו היה מכנה כיום את השופט ברק בכינוי "בלק" – הוא היה מועמד לתביעה על פגיעה בכבוד עובד ציבור. כאשר הציעו את מועמדותה של דורית ביניש כשופטת, אמר השופט שמגר, נשיא בית המשפט העליון: "אבל אני לא רוצה אותה פה. היא לא אישה טובה, היא תעורר פה מחלוקות, היא תכניס רוח רעה, היא תסכסך וזה יהרוס את בית המשפט העליון" (עמ' 79).

בספר "ישראל במשפט" (הוצאת עם עובד, ת"א 1999) כותבת פנינה להב על יחסו של שר המשפטים דב יוסף לשופטים. הוא אמר: "חובתי וזכותי לומר כאן דברים אלה. האם הם קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמים ואפוטרופוסים מן הקדוש-ברוך-הוא היודעים מה נכון ומה איננו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם. אני חרד לגורל המשפט בארץ" (עמ' 148 בספרה של לויצקי). הדברים שאמר דב יוסף, שהיה שר משפטים בשלוש תקופות שונות ונודע ביחסו הנוקשה הן לשופטים והן ליועץ המשפטי, עוררו את חמת השופטים והם שלחו מכתב מחאה על דעת כולם ליו"ר הכנסת שפרינצק. האחרון החזיר את המכתב וראה בו ערבוב סמכויות. בן-גוריון תמך בדב יוסף.

הוועדה למינוי שופטים התכנסה לאחרונה על-רקע התקפות ותככים מתוקשרים ומחלוקות עמוקות בין חבריה. מבט חטוף אל העבר המגולל בשורות שלמעלה, מגלה שגם בעבר לא הכל התנהל על מי מנוחות; ויתרה מכך – כי גם בימים ההם הייתה הפוליטיקה חלק בלתי נפרד מהליך בחירת השופטים, ממש כמו בזמן הזה.