אני ברלינאי

ביקור בתערוכת 18 הציירים תושבי ברלין בביתן הלנה רובינשטין, מעיף אותך לשמיים, כאילו ביקרת עתה במוזיאון ה"נוייה נאציונל גאלרי" בברלין, או בגלריה "סאצ'צ'י" בלונדון. משב רוח של תרבות אמיתית; יצירה של אמנים בעלי היגד המבוסס על מסורת האמנות - אמנות חדשה הנסמכת על יסודות מוצקים. שם התערוכה הוא ציטוט מהמשפט שהכריז הנשיא קנדי בעת ביקורו ההיסטורי בברלין: "אני ברלינאי".

איזה תענוג מזמן לנו מוזיאון ת"א בביתן הלנה רובינשטיין, (מלבד תערוכותיו המרהיבות בבנינו שבשדרות שאול המלך) - תערוכה של 18 אמנים, לא כולם בהכרח גרמנים, אך איוו להם את משכנם בעיר ההולכת וכובשת לה מקום שני בחשיבותו בסקאלת הערים החשובות בעולם מבחינה אמנותית. אחרי ניו-יורק, ברלין היא העיר המרתקת ביותר כיום. קוסמופוליטית, רבגונית, עם ארכיטקטורה שמסחררת את כל הרגישים ליופי ולחידושים יצירתיים, עם שלל ריחות ממסעדות מכל העולם, מרכזי בידור, והכי הכי: תהליך התחדשות בעיר שהייתה בחציה המזרחי חורבות אפופות עוני ומסכנות קומוניסטית, עד נפילת החומה ואיחוד גרמניה.

גם מי שביקר בה לפני שנה או שנתיים - לא יכירנה. המנופים מסתערים על כל כיכר או מגרש פנוי מסלקים כל ערימת גרוטאות, והופכים את העיר לפנינה של ממש. התהליך של המעבר מהדלות, ההרס והכיעור, ניכרים גם בציורי כמה מהציירים.

נוסטלגיה לתפארת

האראלד הרמן משלב בציוריו, בתוך חללים ענקיים של קירות מתפוררים ועליהם כתמי ומריחות צבע גם עצים ירוקים וחיים, שכמו החלון בציור ממנו חודר האור לתוך תמונה, נוסכים את התקווה לתוך העגמומיות של הריסות העבר. הגודל הענק של רוב היצירות המוצגות מחזיר אותנו לתקופות ההוד ההיסטוריות כאשר גרמניה הייתה בשיא גדולתה. הנוסטלגיה לתפארת העבר חוזרת אצל כמה מהאמנים, כמו גם אצל אנסלם קיפר (שתערוכתו מוצגת בבנין החדש של מוזיאון ת"א, ואסור להחמיצה).

כך גם בציור של מרים פלאנינג "הלוחם", על בד ענק הנראה כמו יער בוצני בצבעי סגול-כחלחל ושחור, כמעט כמו נגטיב של צילום - אך בצבע, עולה דמות של לוחם מתוך כל ערימות השלכת של היער. האם דמות הלוחם ההירואי היא תזכורת לעבר ההיסטורי ההירואי, ותקווה שיחזור? הצבעוניות שהיא בוחרת לציוריה, בהם היא מושחת פיגמנט צבע אחד על הציור, שמבעדו נראה הנוף או נושא הציור - הצבעוניות הזו מחוללת שינוי בפיגורטיביות של הציור, ועושה ממנו משהו פנטסטי, כמו-דימיוני. כך גם בציור הבית האדום.

האמנית הכי יצירתית בין כל האמנים הכה מוכשרים שמציגים בתערוכה זו, היא לטעמי, מישל יז'ירסקי הצעירה. היא הולכת עוד יותר רחוק מפלאמינג, בשילוב כמה סגנונות באותו ציור, ובחלוקת שטחי הצבע למוארים ולחשוכים, כשמשחק האור וצל הוא אחד הגיבורים ביצירה. אתה מוצא עצמך חוזר ושב אל ציוריה כמה פעמים באותו ביקור. הם פשוט מהפנטים אותך. כך אתה גם נהנה מהסגנונות הכה שונים של האמנים, מהמיגוון העצום של כוחות היצירה, שמחזירים לציור את כבודו האבוד בקהילות שמתמקדות היום רק בצילומים ובעבודות וידיאו המשתלבים במיצבים, בעוד שהמכחול והצבע ממש נזנחו על ידם.

מה שמזכיר לי כיצד בראשית שנות השמונים החלו להציג במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק סידרת תערוכות, כשכל אחת מהשש התמקדה בציורי הדור החדש בארץ מסוימת - גרמניה, איטליה, צרפת אוסטרליה ועוד. תערוכות אלו חוללו מהפך באמנות העולמית, כשלאחר שנים של אמנות מושגית ומינימליסטית שבו האמנים לכור מחצבתה של האמנות - לציור. כל אחת משש התערוכות הניבה אמנים שהפכו למובילים בסצינה העולמית, מאז ועד היום.

תקצר היריעה מלפרט את כל מכלול העבודות בתערוכת "אני ברלינאי”. סך כולן הוא חוויה, ומי שלא יראה - יחמיץ. ראויה לציון עבודת האוצרות של היסטוריון האמנות הבריטי מארק גיסבורן, האוצרת בפועל טל לניר; אופן תלית העבודות, ועיצוב התערוכה - שהם מלאכת מחשבת. לרוץ ולהתפעם.