ראשית. לפני שמישהו מכם מעז להרים גבה ולנסות לתייג את ח"כ
עינת וילף למאבקים בנושא מעמד האישה או בנושאי חינוך, אז מוטב לו שיעצור. הגברת הייתה בעברה מנהלת קרן הון סיכון בחברת כור ויועצת אסטרטגית בחברת מקינזי העולמית ומבינה דבר או שניים בהתנהלות שוק ההון בישראל.
כבר בשנת 2010, הרבה לפני שמישהו חלם שתפרוץ במדינה שלנו מחאה חברתית כנגד שלטון בעלי ההון, ח"כ וילף הייתה מאלו שהתריעו שמספר מצומצם של אנשי עסקים שולטים על חלק עיקרי מפעילות המשק הישראלי באמצעות מבנה חברות פירמידלי. נכון, רבים התריעו יחד איתה, אולם ח"כ וילף גם פעלה בנושא באמצעות הגשת הצעת חוק להגברת התחרותיות ולצמצום הסיכונים בפעילות חברות עסקיות.
משום כך, שמתי פעמיי למשרדה של חברת הכנסת בכדי לשמוע את עמדתה בנושא. לדברי ח"כ וילף "מבנה הפירמידות מתאים למשק לא מפותח שבו הוא משמש כ"שוק הון פנימי" לחברות הנמצאות בפירמידה אך במשק מפותח ופתוח הוא הופך לגורם בעייתי.
הפירמידה בנויה על העיקרון של שליטה משורשרת בסדרה של חברות בנות, נכדות ונינות תוך שימוש בכספי ציבור. גם אם כל חברה שולטת בחברה שמתחתיה באמצעות אחזקה של 51 אחוזים (בדרך כלל שליטה מושגת בהרבה פחות) הרי שבעל השליטה שלמעלה תרם רק מעט יותר משישה אחוזים בהון של החברה הנינה. כלומר, הציבור סיפק 94 אחוזים מההון אבל הוא אינו שולט במה שקורה בחברה.
'הטייקונים' - אנשי עסקים שלא יצרו דבר
כשיש פער כל כך משמעותי בין ההשקעה של אדם בחברה לבין השליטה שלו בה המשמעות היא שנטייה לקחת סיכונים מיותרים גבוהה במיוחד. המצב גם מחמיר בכך שהרוב המכריע של בעלי השליטה הגיעו למעמדן זה בזכות לקיחת הלוואות גדולות כך שיש לנו מצב קיצוני שבו הציבור מעניק לקבוצה קטנה של אנשים את כספו על-מנת שהם ישלטו על חלקים גדולים מהמשק הישראלי. במקרים רבים מדובר גם באנשי עסקים שלא יצרו דבר, לא מוצרים ייחודיים, ולא מקומות עבודה ואת השליטה שלהם הם השיגו ב"כסף קטן".
הפירמידות במשק הישראלי גם נוטות להיות קשורות זו בזו בקשרים ענפים של השקעות הדדיות, הלוואות הדדיות ודירקטורים משותפים וביחד הן מחזקות את האינטרס להגן על המבנים הללו ולמנוע תחרות במשק."
״כל דיכפין הפך בין לילה לטייקון", אני מחייך. אבל את וילף זה פחות משעשע. "אני בדעה שמתן התואר טייקונים לעומדים בראש הפירמידות הוא משגה. חלק מהטייקונים בישראל הם כלל לא עשירים היות שמוטת השליטה שלהם ממונפת כולה באמצעות גיוס כספים מהציבור ולא מתבססת על הון עצמי".
כאן אני עוצר לרגע את חברת הכנסת ומקשה עליה. "דעי לך, שבעשור האחרון היו פעולות אלו די נפוצות ומקובלות במשק ואף זכו לתשבחות ותרועות מצד רבים שהיללו את הגאונות הפיננסית העומדת מאחוריה. לפחות עד שהתברר שמרבית הכסף שגויס מהציבור, הושקע בקרקעות על גדות הוולגה בואכה הדנובה וצלל למצולות עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008."
"להביא לצמצום תופעת הפירמידות בישראל"
"היה עיוורון ביחס לתופעה זו". אומרת ח"כ וילף. "כיוון שהיא התרחשה במקביל לצמיחה בתחומי ההיי-טק שאכן מבוססת על יצירתיות, ידע, חדשנות ויצירת מקומות עבודה, חשבנו שכל אנשי העסקים שייכים לאותה קבוצה כשבפועל הם הופכיים לחלוטין. חשוב שנפריד ערכית ומוסרית בין מי שהתעשר כתוצאה מחדשנות, יצירה, ותרומה אמיתית לקדמה לבין מי שהשתלט על נכסים קיימים בעזרת כספי ציבור ופועל כדי לחנוק תחרות.
נדמה לי שיש שינוי ויש הבנה רחבה יותר שאופן פעילותן של הפירמידות העסקיות יש בהן בכדי לפגוע בתחרותיות במשק ובאפשרות להפחית את יוקר המחיה. כולם הפנימו שפירמידה מאופיינת ברמת מינוף גבוהה והסיכון לחדלות פירעון של חובותיהן גבוה יותר מאשר בחברות אחרות. אפילו מקרוביהם של בעלי השליטה בחברות הפירמידה המתריעים בשערי העיר על כך שהמלצות ועדת הריכוזיות יביאו יותר נזק מאשר תועלת מבינים שהמצב חייב להשתנות".
"אוקי, אז מה בעצם עומד מאחורי הצעת החוק שהגשת לפני שנתיים ושכולנו מקווים שמרביתה תאומץ על-ידי הוועדה " אני מבקש לברר. וילף מסבירה כי "הצעת החוק נועדה להגביל את זכותו של בעל שליטה בקבוצת חברות למנות דירקטורים בחברות הממוקמות לאורך השרשרת, כך שזו לא תעלה על שיעור חלקו היחסי המשורשר בהון המניות שלהן. לדוגמה - אותו בעל שליטה שחלק ההון האמיתי שלו בחברה הנינה אינו גבוה מ 7 אחוזים בפועל, זכויות ההצבעה שלו בדירקטוריון בחברה הרביעית יוגבלו גם הן ל 7% בלבד.
פתרון שני אפשרי הוא מיסוי דיבידנדים בין החברות לאורך השרשרת בצורה כזו שכל מבנה הבעלות לא יהיה כדאי לזה שעומד בראש הפירמידה. בעל השליטה שירצה למשוך דיבידנד מחברה הנמצאת בתחתית הפירמידה יצטרך לשלם מיסים על אותו הדיבידנד כל הדרך מעלה עד שכמעט ולא יישאר לו מאום ביד בסוף התהליך".
"תראי", אני מנסה להקשות. "אני לא מבין גדול בכלכלה ובניהול עסקים, אבל אני פוחד שהמלצות הוועדה יצרו מצב בו המשק הישראלי ייצא קירח משני הצדדים. למשל האם הפתרון המוצע להעברת האחריות למינוי דירקטורים לידי אסיפות כלליות, הוא אפשרי מבחינה יישומית? הרי ממתי אסיפות כלליות יודעות לנהל חברות? וכיצד ההחלטה לפיה כל חברה לאורך השרשור תצטרך למנות חמישה דח"צים במקום שני דח"צים תשפיע על יוקר המחייה? ואיך בדיוק יכולה חברה להתנהל על-ידי מיעוט, בהנחה שמיעוט כלל לא רוצה לנהל חברות?"
"זה בדיוק רגע המבחן", ממשיכה אותי חברת הכנסת: "המטרה היא שיגובשו המלצות שיביאו לצמצום תופעת הפירמידות באמצעות עידוד בעלי השליטה בראש השרשרת למכור את אחזקותיהם בחלק מהחברות לאורך השרשרת, מבלי להכביד באופן מיותר על ממשל תאגידי בכלל".
טוב, נמתין ונראה. אשרי המאמין, שאכן יפורסמו המלצות ראויות. ואם לא, אז כמו שאומרים, לאחר הפרסום אני מוזמן לירושלים בכדי לראות את חברת הכנסת מעלה את הצעת החוק לדיון מחודש במליאה.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
