גי לה-בלאן הוא מנהל משרד מונטריאול של רשת ראיית החשבון והייעוץPwC . כפי ששמו מעיד עליו, הוא ממוצא צרפתי. שפת-האם של ילדיו היא צרפתית, אבל - מספר לה-בלאן בחיוך - בנו מדבר אנגלית שוטפת, ולעיתים עליו לתקן אותו בדברו צרפתית. וזה לא רק אצל השכבות המשכילות והמקצועיות. במשך שבוע במונטריאול, לא פגשנו אף אדם שאינו יודע לכל הפחות אנגלית בסיסית.

אין זה דבר של מה בכך. הלאומיות הצרפתית חזקה מאוד בקוויבק, עד כדי כך שיש מפלגה הדוגלת בהיפרדות מקנדה ובהקמת מדינה עצמאית. המתחים בין הרוב הצרפתי למיעוט האנגלי אומנם הולכים ופוחתים, אבל צרפתית היא השפה הרשמית המובילה. כאשר זוכרים שבפריז - עיר הרבה יותר תיירותית ממונטריאול - כמעט שלא תמצאו מי שמוכן לדבר אנגלית, הרי שיש להעריך עוד יותר את המאמץ והנכונות של הצרפתים-הקנדים לדבר בשפה זו.

אבן הפינה לבית הכנסת "עדת ישראל", בהמפסטד שמחוץ למונטריאול, הונחה באוקטובר 1939, חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ופחות משנה אחרי שאלפי בתי כנסת בגרמניה הועלו באש בליל הבדולח. אבל מי שחושב שהקהילה היהודית המקומית הייתה מנותקת לחלוטין מהמתרחש באירופה, מוזמן להביט באחד מלוחות הזיכרון הרבים הקבועים במבואת בית הכנסת. שם מונצחים שמותיהם של קרוב ל-100 מבין המתפללים, שנהרגו בעת שירותם בצבא הקנדי במלחמה זו.

זוועות השואה דחקו לקרן זווית את חלקו של העם היהודי במאמץ המלחמתי של בעלות הברית. בהקשר זה מכירים בעיקר את סיפורה של הבריגדה היהודית הארצישראלית. רק מעטים יודעים, למשל, שרבבות יהודים נהרגו בשורות הצבא האדום ואלפים זכו בעיטורי גבורה, כולל "גיבור ברית המועצות". ואפילו הקהילה בהמפסטד שילמה מחיר דמים כבד במרחק של 15,000 ק"מ. ראוי שתוכנית הלימודים ותוכניות ההנצחה בארץ יתנו לחללים אלו ולחבריהם את הכבוד הראוי.

עוד משהו על יחסי יהודים וקנדים. בפינת רחוב שרברוק ורחוב המוזיאון ניצבת כנסיית Erskine and American , שהיא כיום חלק ממוזיאון האמנות המעולה של מונטריאול. הקיר הפונה לרחוב המוזיאון מעוטר במגיני דוד. המחשבה הראשונה העולה על הדעת היא, שהמקום היה בית כנסת לפני שהפך לכנסייה, אך הסיפור הנכון הרבה יותר מיוחד.

את הכנסייה תכנן האדריכל א"ס הצ'יסון בשנות ה-80 של המאה ה-19, אבן הפינה הונחה ב-1893 והיא נחנכה כעבור שנה בלבד. הצ'יסון קבע את מגיני הדוד מעל הכניסה הצדדית, כהוקרה ליהדות על היותה דת-האם של הנצרות. בהחלט מחווה נאה ומאוד יוצאת דופן, המלמדת לא מעט על הסובלנות והידידות בין שתי הדתות בעיר זו.

עוד לא נולדה המדינה שתסכים לוותר על הכנסות ועוד לא נולד האוצר שירצה להחזיר מיסים. קנדה אינה יוצאת דופן. כידוע, עיקרון יסוד בתשלומי מס הוא, שכל אזרח משלם מס במדינתו. לכן, תיירים זכאים להחזר של המע"מ שהם משלמים. אבל עוד לא נתקלתי אפילו במדינה אחת שעושה את החיים קלים בהקשר זה; קנדה היא כנראה השיאנית, לפחות ממה שאני יודע.

לפני מספר חודשים שינתה הממשלה באוטווה את המדיניות וקבעה, שתיירים יכולים לקבל החזר מע"מ רק על רכישת של "חבילת תיור". זה אומר בעיקר, שהמע"מ יוחזר למי שרכש חבילה של טיסה ומלון. כלומר: מי שרכש טיסה לחוד ומלון לחוד - לא יקבל את ההחזר. אפשר גם לרכוש שירותי לינה ושירותים נוספים, בדגש של שירותים - ולא על רכוש. בעיני הקנדים, אוכל הוא רכוש ולכן לא יינתן החזר מע"מ על מסעדות או על מזון שתאכלו בחדרכם במלון, ומובן שלא יינתן החזר על בגדים, צעצועים או מכשירי חשמל. חוברת ההסבר לנוהל החדש משתרעת על פני 47 עמודים, אבל האמת היא שהיה אפשר לתמצת אותה בשתי מילים: "תשכחו מזה".

השלג הכבד שירד במונטריאול בסוף השבוע שעבר דווקא שכנע אותי, שיש הצדקה לכך שהשלג שיורד מדי פעם אצלנו, גורם לשיתוק חלקי של החיים. במונטריאול כולם ערוכים, החל מהעירייה המפעילה מפלסות וכלה בתושבים המפנים את השלג ממדרגות הבתים. ועדיין, אין כל אפשרות לפנות כל הזמן כל כביש וכל מדרכה, ותושבים רבים מגיעים מדי שנה לבתי החולים אחרי שהחליקו על הקרח שמותיר אחריו השלג. וזה בעיר שיש בה (בחורף נורמלי, לא כמו השנה) ימים על ימים של סופות שלג.

לעומת זאת, אצלנו - אפילו בגולן - שלג של ממש הוא תופעה נדירה. נניח שיש חמישה ימים של שלג הנערם ברחובות. זה פשוט לא כלכלי להחזיק צי של מפלסות, שיעמדו בטלות 360 יום בשנה. יתרה מזו: אם הקנדים המנוסים מחליקים - הן כהולכי רגל והן במכוניות - ברור למדי שגם אצלנו יהיו לא מעט פגישות בגוף וברכוש. לכן, עדיף להשלים עם כך שכמה ימים בשנה יהיו כמה איזורים שהחיים בהם ייעצרו חלקית.

זה שאולימפיאדת מונטריאול כמעט גרמה לעיר לפשוט את הרגל - זה ידוע. נדרשו 30 שנה עד לגמר תשלום כל החשבונות, אבל מתברר שההפסדים ממשיכים להיערם. האיצטדיון האולימפי עומד בשממונו כמעט כל השנה: אין כאן כדורגל של ממש, מופעי המוזיקה הגדולים עברו לאתרים מודרניים יותר ומתאימים יותר, והוא משמש בעיקר לירידים ותצוגות. המספרים אומרים הכל: בעוד הכנסותיה של ממשלת קוויבק מהאיצטדיון עומדות על 10 מיליון דולר בשנה, תחזוקתו עולה 20 מיליון.

אמרתי למדריך, חצי בצחוק, שאולי עדיף להרוס את האיצטדיון ולהקים במקומו משהו יותר כדאי. תשובתו הייתה רצינית לגמרי: "בדקו את זה, אבל אי-אפשר לפוצץ אותו, כי זה יפגע גם במתקנים הסמוכים, ופירוקו יעלה חצי מיליארד דולר. אולי" - הוסיף בחיוך - "נשכור את אל-קאעידה. הם מומחים ויעשו את זה בחצי מחיר".