רק אל תרקוד איתי

"לדעתי, ליצנים אינם מצחיקים. האמת היא שהם דווקא מפחידים. אני תוהה מתי כל זה התחיל. אני חושב שזה התחיל בזמן שהלכתי לקרקס, וליצן רצח את אבא שלי" [ג'ק הנדי, מתוך הספר 'מחשבות עמוקות']

"השנאה שלי לליצנים התחילה כשהייתי בת 5. הייתי בקרקס וליצן קפץ מולי ואמר לי: את רוצה לראות את הקוף שיש לי בקופסה?' עניתי שכן. לא היה בפנים קוף, אלא מראה" [מתוך אחד מאתרי האנטי-ליצנים ברשת]

לפני כשנתיים החליטו רשויות העיר סרסוטה בארה"ב לקשט את הרחובות בפסלי ליצנים מפיברגלאס, שנצבעו ועוטרו על-ידי תושבי המקום. עוד לפני שהוצב המיצג ברחבי העיר, הוצפה העירייה במבול של קריאות טלפוניות, אימיילים, מכתבים ואפילו הפגנות נגד הפסלים. בשל ממדי המחאה החליטו הרשויות להקטין את מספרם של הליצנים ואת משך הצגתם בעיר.

גם באי וייט שבאנגליה הצליחו הקולרופובים לבלום את פלישת הליצנים. באי נערך מדי שנה ה'בּסטיבל' (Bestival), פסטיבל מפורסם המושך אליו המונים. ב-2006 היה אמור הבסטיבל לעמוד בסימן ליצנים, ולאירוע הנוצץ תוכנן מפגן ראווה של תחפושות ליצניות. עם פרסום התוכנית החלו לזרום אל המארגנים פניות נזעמות או מתחננות, שקראו להם להחליף מיד את הנושא. אחד המארגנים סיפר אז לבי-בי-סי: "כל כך הרבה אנשים עם פוביה מליצנים יצרו איתנו קשר, שאני חושש שכל הקהל יגמור בסוף חבוי בתוך היער". בלחץ הקהל הקולרופובי שונתה בסופו של דבר תוכניית הפסטיבל.

הקולרופוביה, גם בגרסתה ה'קלה', מעמידה בסימן שאלה את רמת התועלת של הליצנים הרפואיים. מחקר בנושא עיצוב בתי החולים שנעשה מטעם אוניברסיטת שפילד באנגליה, העלה כי ילדים תופסים את הליצנים כמפחידים ומסתוריים, ולא נהנים לראות אותם על תמונות או פוסטרים. מאוחר יותר הוטלה מהימנות המחקר בספק, אך איש לא מפקפק בכך שרתיעה מליצנים אכן קיימת.

פסיכולוגים שחקרו את התופעה סבורים שקולרופוביה נובעת בדרך כלל ממפגש טראומטי עם ליצנים בילדות. בארה"ב, שבה פעילים קרקסים רבים, הסיכוי שלך לפגוש ליצן בשנותיך הראשונות הוא גבוה למדי. באחד הפורומים האנטי-ליצניים ברשת סיפרה אישה בת 45 מארלינגטון כיצד ביקור בקרקס בגיל 6 יצר אצלה פחד כזה: "ליצן נעמד ישר מול הפנים שלי. מתחת לאיפור הכבד שלו ראיתי זיפי זקן, נדף ממנו ריח רע, והעיניים שלו היו מוזרות. היה מצויר לו חיוך מרוח על הפנים, אבל הוא לא חייך. הוא פשוט היה מגעיל, מפחיד, מטורף".

ג'ק הנדי, אחד הכותבים האמריקנים המשובחים, היה סרקסטי בדבריו הנזכרים לעיל, אך יש לו כנראה על מה להתבסס. "סביר שהפחד אצל מבוגרים טמון בהצמדה לזיכרון לא נעים", אומרת מיכל אופיר-ויזל, פסיכולוגית ילדים ונוער ב'מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית'. "זה יכול להתחיל מביקור טראומטי בקרקס, או חוויית יום הולדת לא מוצלחת, שבעקבותיהם נחקקת בזיכרון דמות של ליצן מפחיד. זיכרונות כאלה נוטים להישאר בצורה חזקה וליצור הצמדה של הפחד לכל חוויה שמעוררת אסוציאציה לליצן".

מכל מראות הילדות, מדוע דווקא הליצן נצרב כה עמוק בזיכרון?

"יש בליצן משהו מבהיל, חריג, מפתיע. אדם מבוגר מסוגל בדרך כלל להבין את ההקשר של הימצאותו בקניון, בקרקס או במסיבת יום הולדת, אך בעבור ילדים רבים ההקשר לא ברור. מעבר לחריגות החיצונית של הליצן, הוא גם מתנהג באופן שונה ולא מוכר - מתקרב לילד, עושה רעש וזה עלול להרתיע. ישנו פער בין מה שליצן אמור לייצג לבין ההתנהגות שלו בפועל, וכשמצפים לדבר אחד ונתקלים בדבר אחר, לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להתמודד עם זה".

ענת אשד, יועצת להורים ולצוותים חינוכיים ומנהלת פורום מכון אדלר, מוצאת את מקורות הפחד במקום קצת אחר. "על-פי הגישה האדלריאנית", אומרת אשד, "כל התנהגות היא מטרתית, גם אם האדם אינו מודע לכך. כלומר, לכל התנהגות יש רווח ויש מחיר. הרווח הכי משמעותי בעבור כולנו זו תחושת השתייכות, וכדי להרגיש אותה במעגלים המשפחתיים והחברתיים שלנו אנחנו מגייסים התנהגויות שונות. כך גם לגבי תגובה לתחפושות מפחידות ולליצנים. בהחלט ייתכן שילד בן שלוש ראה ליצן והדבר הלחיץ והפחיד אותו, אבל ילדים גם לומדים שבזכות הפחד הם מקבלים המון תשומת לב. כשההורים מתחילים להרגיע, להסביר, לגונן - הילד מרגיש ולומד שכדאי לו לשמור על הפחד, ולהשתמש בו גם במצבים שבהם הגוף כבר לא ממש פוחד".

לא רק ילדים, גם ציבור לא מבוטל של אנשים מבוגרים, חלקם בגיל העמידה, מבועתים מהאנשים המאופרים שנועדו לשעשע אותם. על כך יכולה להעיד שרון דניאל ממושב אחיסמך, שעוסקת כבר 16 שנה בתחום הליצנות, ומתפעלת עסק לאטרקציות ולאירועים בשם 'הופטרללה'. לפני זמן מה קיבלה שיחת טלפון יוצאת דופן. הצעירה שבעברו האחר של הקו סיפרה כי היא מעוניינת להזמין לסבתה החוגגת 70 'מברק מזמר' בדמות ליצנית - דווקא בגלל שכלת יום ההולדת פוחדת פחד עז מליצנים.

"שאלתי אותה אם לא כדאי לבוא בדמות אחרת, אבל היא התעקשה", מספרת דניאל. "הגעתי בלבוש ובאיפור עדינים מאוד, מכיוון שזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בתופעה. לא התנפלתי, לא התפרצתי. הגשתי בלונים, הצגתי את עצמי והתחלנו לעשות לה שמח. בהתחלה הבחנתי שהיא בשוק, ואז ראיתי דמעות מבצבצות בעיניים שלה. היא חיבקה אותי ואמרה: את שינית את זה, את סגרת לי מעגל". מתברר שהאישה המבוגרת נתקלה בעבר הרחוק בליצן מאופר רע שהבהיל אותה. "הוא עשה לה 'בההה' ללא הכנה, ואז הלך להציק לעובר אורח אחר, אבל הבעתה שלה מליצנים נשארה לתמיד".

"ליצנים מעוררים בי פחד אדיר, ואני חושב שזה קשור בהשלכות החברתיות. לליצנים מותר לעשות את כל מה שלאנשים רגילים אסור, וזה מה שכל כך מפחיד" [מרואיין באתר חדשות קנדי]

לטראומה אחראי כנראה לא רק הליצן שהתקרב יותר מדי אל הילד בן השש, אלא גם מה שמכונה 'הייצוגים השליליים של הליצנים בתרבות העממית'. אחת הדוגמאות הבולטות היא ספר האימה המפורסם של סטיבן קינג 'זה' (It), שראה אור ב-1986. בשנת 90' עובד הספר לסרט טלוויזיה, שהדיר שינה מעיניהם של המונים וכנראה ממשיך לפעול את פעולתו עד ימינו אלה. במרכז העלילה - מפלצת המופיעה אחת לכמה שנים, מתגלמת בדמות ליצן בשם פניווייז, ורוצחת ילדים קטנים. הליצן העולץ והמטורף צמרר את ארה"ב, ובעקבות קינג הלכו במאי אימה רבים, שהשתמשו בדמות 'הליצן המרושע' או 'הליצן הרוצח'. הדמות הזו קיבלה בשני העשורים האחרונים משנה-חיזוק גם מתרבות הקומיקס: בסדרת החוברות הפופולרית Spawn אחת הדמויות הראשיות היא ליצן דמוני ומפחיד.

ברשת לא חסרים סיפורים אודות הפחדים שהולידה הצפייה ב'זה'. בחורה מאירלנד כותבת: "אני בת 24 ואני שונאת ליצנים, שנאה שאני חולקת עם כל חבריי. דנו בזה לאחרונה והגענו למסקנה שאנחנו מפחדים מליצנים בגלל 'פניווייז' מהסרט. הלכנו פעם לראות סרט אימה על ליצנים, וחבר שלי חטף התקפת אסטמה חריפה. זה היה אחד הערבים הנוראיים בחיי".

ולא צריך להרחיק עד אירלנד. "ראיתי את הסרט 'זה' בטעות", כותבת מישהי מישראל. "הוא עשה לי פוביה מליצנים. במילה אחת - זוועה!"

ובכל זאת, 'זה' לא יכול להיות שורש התופעה. הרי הצלחתו של הסרט 'פסיכו' עם סצנת הרצח המפורסמת במקלחת לא הביאה להוקעה של מקלחות באשר הן, והסרט 'מלתעות' לא גרר מחאה מאורגנת נגד כרישים. אם נחשוב על זה רגע, כרישים מסוג עמלץ לבן כמו זה שבסרט אכן עלולים להרוג אדם שנקלע אל בין שיניהם, ואילו ליצנים לא באמת מגיחים מהביוב כמו פניווייז ותולשים ידי ילדים חפים מפשע. אז מדוע דווקא האיום הבדיוני הפך לפחד ממשי?

"גורם ההפתעה בייצוגים של הליצן חזק מאוד", משיבה על כך אופיר-ויזל. "אנחנו ערוכים לאפשרות שכריש יפגע בבני אדם, אבל אצל ליצנים, שאמורים להיות חביבים ומשעשעים, הרשעות היא בלתי צפויה לחלוטין. דווקא חוסר הקישוריות מושך תשומת לב ומעורר פחד".

העוינות כלפי ליצנים היא אם כן תופעה תרבותית רחבה, שמתעלה על הפוביה הקלינית הנקייה. אך קשה להאשים את יוצרי הסרטים בפיתוח הרתיעה הזו: השאלה האמיתית היא מה הביא אותם לבחור דווקא בליצן, מכל הדמויות שיכולות להפתיע ברשעות שלהן, כיצור המבעית.

באתר ישראלי מסוים מציעים טיפול לקולרופוביה באמצעות 'שחזור גלגולים קודמים וטיפולי עומק יסודיים'. אולי את פתרון תעלומת הליצן מטיל האימה צריך לחפש בעבר - אם לא בגלגולים קדומים, אז לפחות בתקופות קדומות. הליצנים המודרנים הם גלגול של ליצני החצר שהיו קיימים בממלכות עתיקות כמו מצרים, סין וארצות אירופה, והופקדו על הבידור בחצרות המלכים. קל היה לזהות אותם: הם עטו בגדים צבעוניים, אחזו בשרביט ועטו כובעים יוצאי דופן שנראו כפרודיה על כתר המלכות. והייתה להם חירות שלא ניתנה לאיש מלבדם - לבקר את המלך.

ליצן החצר היה השוטה, החריג, זה שלא מתרשם מחוקים או מטקסים, בועט בכל מוסכמה ועושה כל מה שהוא בבחינת טאבו. הגבולות המוסריים שלו היו עמומים, ולעכבות לא נראה סימן. לליצן מותר היה לומר דברי הבל או דברי חוכמה, לשכון עם המשרתים או להיכנס להיכל המלך מתי שירצה. הייצוג שלו בצבעי שחור-לבן או אדום-לבן מצביע על הניגוד הזה שקיים בו. אגב, גם בחברות שבטיות, כמו קבוצות אינדיאניות בצפון יבשת אמריקה, היו ליצנים, שנחשבו שם לבעלי כוח מאגי ויכולות ריפוי.

ג'וזף דרווין מאוניברסיטת טריניטי באנגליה, שחקר את נושא הקולרופוביה, טוען כי מאז ומתמיד היו האנשים ה'רגילים' מלאי יראה מהיצורים הססגוניים שערערו על הסדר הקיים. "הליצנים היו לכאורה בדיוק כמו שאר המבוגרים, אבל התנהגו כמו ילדים, וזה מה שכל כך הפחיד בהם", קבע דרווין. שחרור העכבות, לדבריו, הרתיע את בעלי התרבות המקיימים את הנורמות המקובלות.

מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה, זיהה לדברי דרווין כבר מזמן את תהליך הרציונליזציה של העולם, את הנטייה לטאטא את המסתורין והקסם ולהישאר עם ההיגיון והשכל הקר. רק בקרנבלים ובפסטיבלי התחפושות הותר לאדם לחצות פעם אחת את הגבולות התרבותיים, לקחת חלק בכאוס, לשחרר עכבות ולהשאיר את האיפוק מאחור. מה שמפחיד את האדם במהלך השנה - איבוד שליטה, השתטות, שחרור מוחלט - בקרנבלים גורם לו אושר. בכל יתר הימים, יש לפעול על-פי המוסכמות והמקובלות.

בעולם כזה, לליצן החצר לא נשאר מקום. את המצחיקן הביקורתי, שמילא תפקיד חברתי חשוב ושימש מראה לחברה, הפכו לבדרן שמשפריץ מים ומנפח בלונים. התרבות המערבית ניצחה את הליצן, אבל דמותו המרתיעה והמהלכת-קסם כאחד הוסיפה להתקיים, וחלחלה אל הסרטים, אל הספרים ואל הפחדים.

"אני מפחד מליצנים. כל אימת שאני נזכר במראה שלהם אני מתמלא צער וכאב ופשוט בא לי לבכות. איך מתגברים על זה?" [מתוך הפורום הישראלי 'גוף, נפש ורוח']

הקרקסים אינם נפוצים במיוחד בישראל, התרבות המקומית שלנו לא עמוסה בדמויות ליצן רצחניות, ולא חסרים דברים אחרים לפחד מהם. אבל ליצנים הם עדיין חלק אינטגרלי מהמדיה, ממסיבות ומההפעלות בקניונים, וילדים קטנים נחשפים אליהם. בפרט בימים אלה, כשפורים והעדלאידע כבר כאן, יש הורים שנערכים בכמויות מוגברות של טישו לניגוב הדמעות הצפויות.

"התפקיד של המבוגרים בסביבה הוא להעביר לילד מסר שזה בסדר והגיוני לפחד, ועם זאת להקנות לו תחושה שהם סומכים עליו כי ימצא את הדרכים להתגבר על הפחד ולהתאושש", אומרת אשד. "כך יתחיל הילד לסמוך על עצמו. מומלץ לא להפציר בו להשתתף במסיבה שיש בה ליצנים אם הוא לא רוצה. הוא צריך לשכנע את עצמו לבד שהוא רוצה להשתתף ושהוא יכול להתמודד עם הפחד. הרצון להיות עם כולם הוא בדרך כלל הרבה יותר חזק מאשר הרצון להתבודד".

"ילד שמגלה פחד מליצן, אסור להכריח אותו להשתתף באירוע, ובטח לא נשאיר אותו שם בכוח", אומרת אופיר-ויזל. "עם זאת, אנחנו ב'מרכז לתמיכה נפשית ורגשית' ננסה להבין יחד איתו מה מפחיד אותו. במקרים של חרדות, טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) נמצא יעיל מאוד. בטיפול מהסוג הזה אנחנו עובדים על הקוגניציות של המטופל ועל שינוין. אנחנו מנסים לפרק את הפחד, להבין מה גורם לו ולספק דרכים להרגעה והתמודדות, כמו נשימות. אנחנו פועלים בחשיפה הדרגתית: תחילה נפגיש את הילד עם תמונה של ליצן, כשירגיש איתה בנוח נראה לו ליצן בטלוויזיה, אחר כך נביט בליצן מרחוק בקניון, וכשנרגיש שהילד מסוגל לכך - גם נתקרב".

מובן שלא כל רתיעה מאף אדום דורשת טיפול כזה. "אם הפחד לא משבש את השגרה של הילד או המבוגר, ועוצמת החרדה לא מאוד גבוהה, אין צורך בטיפול. אך אם הילד נמנע מכל פעילות המשלבת ליצן, אם זה מטריד אותו בלילה ובעיקר אם החרדה מוכללת, כלומר 'סוחבת אליה' חרדות אחרות, כדאי לטפל".

כובד האחריות אמור להיות מוטל לא רק על ההורים, אלא גם על הליצנים שבחרו לעבוד עם אוכלוסיית הילדים הרגישה מטבעה. כשאני פונה אל פופציק, טופי, לילו וחבריהם ושואלת אותם על פחד מליצנים, כולם נשבעים לי שמעולם לא נתקלו בדבר כזה. "אני זה משהו אחר", "אני מכיר טוב ילדים", "אף ילד לא יפחד ממני לעולם" ושאר התשובות שניתנו מרמזות לפוביה אחרת – זו של הליצנים עצמם מפני יחסי ציבור גרועים. לעומת זאת, באתר של שרון דניאל מוצגים כבר בדף הראשי כללים והמלצות להזמנת ליצן ליום הולדת, ובהם בין היתר: "לילדים יש פחד מסוים מליצנים, קולרופוביה (...) אז לפני שאתם קובעים הפתעה לילד שלכם, כדאי לוודאי שאין שלדים בארון, כלומר שהוא לא פיתח פחד מליצנים בזמן שישנתם".

דניאל מספרת שהיא מקבלת פניות רבות מהורים המזהירים מראש שלילד יש טראומה ופחד מליצנים, ושואלים מה היא יכולה להציע. "קודם כול, צריך להקפיד על הוויזואליות, למשל איפור שאינו גס מדי", אומרת דניאל. "זה לא תיאטרון או מופע רחוב ואין צורך בצבעים חזקים שעלולים להרתיע. חשוב שהפרצוף יהיה גלוי, שהילד יראה שזה בן אדם. הפה חשוב מאוד - זה מה שהכי מפחיד ילדים, ולכן אני מוותרת על הפה המצויר הגדול וצובעת בעדינות בשני צבעים. לפעמים אני מגיעה לימי הולדת ומתאפרת במקום, שיראו שאני מתחפשת לליצנית. רק לאחרונה השתתפתי בכנס ליצנים ונבהלתי מחלק מהנוכחים שם, ואני מתכוונת לאיך שהם נראו בלי תחפושת. אני עובדת לא פעם עם אוכלוסיה עם מוגבלויות כמו אוטיסטים, ובמקרים כאלה צריך רגישות וזהירות מיוחדת. לא כל אחד יכול להיות ליצן".