קסמו האפל של הפרדוקס

אחד הפילוסופים המעניינים ביותר שהתמזלתי להכיר הוא נאגארג'וּנה. בעוד בודהה דוחק את האדם אל קוטב האֵינות, כלומר מטיף להשתחררות מכל תשוקה ורצון כדי להשתחרר ממעגל הלידות והמוות וממילא מהסבל - נאגארג'וּנה אינו שולל את עולמנו, אלא רק סבור שהוא קיים ולא-קיים במקביל. כדי להוכיח זאת, הוא מפרק את המציאות לגורמיה (זמן, תנועה, חושים) ומראה שכל אחד מהם הוא גם ממשי וגם בלתי הגיוני. הנה טיעון לדוגמה: "לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע, אך גם לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע". שהרי: "אם התנועה זהה למתנועע, תנבע מכך אחדות הפועֵל והפעולה / ואם התנועה והמתנועע מוּבָנים כאחרים (נפרדים) באמת, תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה" (מתוך 'שירת השורש של דרך האמצע'). כלומר, נאגארג'וּנה משתמש בסכינים הקרות של הלוגיקה כדי להוכיח שהמציאות אינה לוגית; הוא מגן על המציאות מפני הזלזול הבודהיסטי, אך גם מערער אותה מהיסוד.

והנה, אלפיים שנה כמעט לאחר שנכתבה הגות סרקסטית זו, אפשר לומר שיש דווקא "תנועה ללא מתנועע", שהרי הנוסע במטוס הוא גם חסר תנועה וגם בתנועה. במצב זה של התקדמות-היתקעות שרוי גיבור הסרט 'תלוי באוויר', שכן עבודתו כרוכה בטיסות רבות. אך הסרט רומז שהגיבור מתקדם-תקוע לא רק פיזית, אלא גם מנטלית, בגלל האידיאל שבו הוא מחזיק: בריחה מכל קשר מחייב. הגיבור, גבר נאה (ג'ורג' קלוני), מפזז בין נשים, מלונות ומדינות, כשהעוגן היחידי בחייו הוא מברשת שיניים. אומנם הוא מנהל רומן עם מישהי (וירה פרמיגה בעלת השארם-אפיל), אך על שניהם מוסכם כי זוהי רק רומנטיקה לעת מצוא.

הסוף הוא מפגן זיקוקי די-נור של הצדקנות האמריקנית: הגיבור מתאהב בנ"לית, אך מגלה שהיא נשואה. הוא נזרק מביתה אל השלג ויבלה את המשך חייו במטוסים, מופקע מההוויה הנורמטיבית של שני ילדים וגריל הידראולי. אפילו סרטים משנות ה-50, שיא השמרנות האמריקנית, אינם נקמניים כל כך. אך המקומֵם אינו המסר, המעוּדן כמערבל בטון - אלא הפער בין הדיאלוגים הנדושים והתסריט הדל ובין היומרה האינטלקטואלית, המנסה לפעות משהו על חוסר התוחלת שבנישואים, לעומת המבוי הסתום של הרווקוּת.

המצחיק (אך גם העצוב) הוא שהסרט נחשב קולנוע אמריקני איכותי. מצחיק (אך גם עצוב) לחשוב שהודי אחד, שחי לפני כאלפיים שנה, נשא בלכלוך שתחת הציפורן שלו יותר חוכמה מאשר כל הוליווד המודרנית. אם הבנתי נכונה את נאגארג'וּנה, הוא בעצם מוכיח, באמצעות אנליזה חסרת רחמים, שהדברים בעולמנו הם גם ממשיים וגם אשליה. גם הכרחיים וגם בלתי אפשריים. במובן הזה, תפיסתו של נאגארג'וּנה מרקדת בין אנושיות עמוקה וניהיליזם. יש לי הרגשה שעגנון וקפקא למדו ממנו לא מעט.