שיפודים בפייסבוק (5)

מאז שאני ילד קטן הגר באזור שלא מתאים לחיים לילדים קטנים, אני עומד מול איומים קרביים שכל מוח סביר יגיד שאין דרך להתגבר עליהם. מהיום במלחמת השיחרור בו אמא שלי רצה איתי, בן שלוש, למקלט ברחוב שד"ל בתל אביב, כששבעה צבאות ערביים הסתערו עלינו, ועד היום, המצב של האיומים לא השתנה הרבה.
ואז בדרך פלאים אנחנו מתגברים על האיום ועל ההתקפה, וחוזרים לשיגרת חיים.

עכשיו הגיע השיא הדמיוני. טילים נורים עלינו במאות, וקרן לייזר פוגעת בהם במעופה, ופוף, הם אינם.

אני קרוב לטפח שאננות אינסופית שבה אגיב על כל איום עתידי בהנפת יד מבטלת שאומרת: אז מה? בסוף צה"ל ימצא לזה תשובה.
כיפת ברזל זה כבר כמעט יותר מדי. אירגוני השינאה האובססיבית הערביים ממש היו בטוחים שהפעם יש להם דבר חזק ביד: טילים. נו, מה תוכלו לעשות נגד טילים. קראנו את כל החומר בנושא ולא מצאנו שום דבר שתוכלו לעשות.

ושוב הגיעה התשובה המלאה שלנו. מתוך הספרים שאירגוני השינאה לא קראו, כי הם ספרי מדע דמיוני. בעצם זה כבר מעבר למדע דמיוני – זו מיסטיקה של אגדות ובהן קוסמים ולהם שרביט קסמים (שם מוצלח של עוד מערכת הגנה שלנו נגד טילים).

כן, אני יודע שזה לא הרמטי, ואני ער לעובדה שאני כותב זאת כשאני לא נמצא בן 7 ל-40 קילומטר מהרצועה המפונה. אבל ככה אני מרגיש שכשכיפת ברזל מפצפצת כמו פופ קורן טיל אחרי טיל בדרכו אלינו.

המציאות נשארה נגדנו, אבל העניין הזה עם המציאות ניתן לשינוי, ופעמים רבות אכן שונה.

עצרנו באיזו דרך באיטליה, כי היה שם מגרש בולי עץ, ואיזה רעיון שהיה לי ולא זה המקום לגוללו, גרם לי לבקש מהם דבר מה. עשו מה שביקשתי, וצריך לומר שזה היה כרוך גם בעבודה וגם בחומר, ולא רצו לקחת כסף. מישהו יגיד: אחר כך שואלים למה הכלכלה של איטליה בקשיים? אבל לא שואלים למה באיטליה יש הרבה חיוכים על הפנים. ועוד לא ברור מדד מה חשוב יותר.

לא זה הסיפור. הסיפור הוא שבתוך השמחה החלטנו לתת מטבעות ישראלים שהיו לנו בכיסים לכמה נערים בני 17 בערך שהיו שם בין הפועלים. השמחה רק גברה והם הביטו במטבעות, ואז אחד מהם אמר: אני מכיר את סמל המנורה שלכם, ואז הוא הצביע אל מה שמקיף את המנורה ואמר: ואני מבין שזו מפת ישראל.

זה היה רגע של תדהמה קלה עבורי. ראשית הבהרתי לו שזו איננה מפת ישראל אלא סתם איזה כתם. אני יודע אומנם שהכתם צריך להזכיר איכשהו את המטבע העתיק שעליו הופיע מנורה דומה, אבל מבחינה עיצובית זה בכל זאת סתם כתם שקשה להסביר.

כשהלכתי משם אמרתי לעצמי: זה לא צחוק, הכתם הזה על המטבע, כי אם נער איטלקי ראה בכתם הזה את מפת ישראל, גם מישהו אחר יראה זאת כך. ואם תביטו היטב בצילום של המטבע שצירפתי, זו מפה שמגיעה עד הפרת והחידקל ואולי אפילו עד הצנטריפוגות הגרעיניות באירן.

כבר היה מי שראה זאת כמפת ישראל הענקית. יאסר עראפאת. הוא נשא פעם נאום גדול, ואמר שישראל רוצה להתפשט, וגם הוכחה יש לו, והוא הקרין על הקיר צילום של המטבע הזה בן 10 האגורות, והצביע על המפה, אף הראה את קו החוף משמאל, עם מפרץ חיפה, וצריך לומר שיש דמיון. אז הוא אמר שהמנורה מסמלת את העובדה שישראל רוצה שכל השטח הזה יהיה יהודי ושלה.

אנחנו בארץ צחקנו אז, איזו שטות? אנחנו גם יודעים היטב שישראל לא רוצה להתפשט, בקושי אנחנו משכנעים את עצמנו שהשטח הנוכחי מגיע לנו.

אבל כשהאיטלקי הצעיר שאל אותי בתמימות אם על המטבע הישראלי מצויירת מפת ישראל ועליה המנורה, נקבעה במוחי תמיהה מסויימת: כמה קל לראות את שאיפותינו הזדוניות אם רוצים, שאיפות שאפילו אנחנו לא יודעים עליהם.

שש קשישות עומדות ליצג את רוסיה באירוויזיון. זה טוב, כי אם אלה היו זמרים רוסים צעירים יש סכנה שהם היו שרים באנגלית.
שמעתם פעם זמר או להקה רוסים שרים באנגלית? זה נשמע מגוחך, מאולץ, מתאמץ לחקות ודי פרובינציאלי.

כמו זמרים ישראלים ששרים באנגלית. אני אוהב לפעמים לצפות בערוצים הרוסיים בזמרים רוסיים שרים באמריקנית, כי כאשר אני רואה כמה מגוחכים הם נראים, אני מבין כמה מגוחכים אנחנו נראים כשאנחנו שרים באנגלית.

זה מה שהפריע לי בדה וויס. מה כל המועמדים השרים באנגלית חשבו שהם עושים? הייתי מבין את הייתי שומע שיר ברוסית בדה וויס. של מי שעלה מחבר העמים. בספרדית, אם מישהו מהמועמדים עלה מארגנטינה. ביידיש, בערבית. מה כל האנגלית הזאת, במקום בו התחרות היא גם על האמת האמנותית הפנימית. של הזמר ושל המנטור.

למאיר שלום רב,

אני גרושה בדיוק שבוע, וכבר יש סיטואציות מצחיקות בשלולית.
האם אני הפכתי לצפרדע או שנשארתי נסיכה?

אני מבשרת לאנשים על שינוי הסטטוס שלי, והם לא יודעים איך להגיב. שואלים אותי אם זה משמח אותי, או מה?

הם תוהים במבוכה מה היא התגובה הנכונה, ושאלים אותי האם מותר להם להגיד לי מזל טוב, או לפחות לומר ״בשעה טובה ומוצלחת״.

אני עונה: בטח, זה טוב, הרי רציתי להתגרש, אז זו בשורה טובה, אבל אני רואה בעיניים שלהם איזה פחד, כאילו הם חושבים לעצמם: מסכנה, עכשיו היא לבד.

אבל הנסיכה התעוררה בבוקר, וראתה שאכן נשארה נסיכה. אפילו שהנסיך הלך לו, היא קמה בבוקר והחליטה לספר לכל הנסיכים והנסיכות שהיא קיבלה גט. ואז זורמות התגובות, שונות ומגוונות. החל מהבעת דאגה למה שעתיד לקרות לה, דרך ברכות על ההתחלה החדשה, ועד עצות שונות, ולבסוף הבטחות שכמובן עכשיו יחפשו לה מישהו.

והנסיכה בסך-הכל רוצה לחגוג את החופש שלה, להרים כוסית, ושלא יעשו מזה עניין.

יונה