"אין צו להוצאות בנסיבות העניין"

בית המשפט העליון ממעט לחייב בהוצאות את הפונים אליו, במיוחד בשבתו כבג"ץ. העיקרון הוא, ששערי בית המשפט פתוחים בפני כל אזרח, ואין להרתיע אותו מלפנות לבית המשפט מחשש שמא יחויב בהוצאות שאינן לפי כיסו. הדבר נכון במיוחד בבג"ץ, המהווה את הכתובת האחרונה לאזרח הסבור שרשויות המדינה גרמו לו עוול.

אלא שמדיניות אנושית ומתחשבת זו גורמת, לצד התועלת הטמונה בה, גם להצפת בית המשפט העליון בהליכים שונים ומשונים, הגוזלים את זמנם של השופטים ללא כל הצדקה. במקרים כאלו נשאלת השאלה, האם אין זה מן הראוי כן לחייב את הפונה בהוצאות, במיוחד אם מדובר במתלונן סדרתי שעתירותיו מלמדות שוב ושוב על ניצול לרעה של הליכי המשפט. הנה דוגמה מהחלטה שניתנה ערב החג, ואשר הצריכה את זמנם וחתימותיהם של לא פחות משלושה שופטים.

אדם ששמו לא הותר לפרסום עתר לבג"ץ בטענה שהמשטרה טיפלה שלא כראוי בתלונה שהגיש בשנת 2003 נגד נערים שתקפו אותו. עד כאן - עתירה סבירה על פניה, אם נתעלם מן השיהוי הכבד שבו הוגשה. אך ראו את הטענות שהעלה העותר, כפי שניסחה אותן השופטת עדנה ארבל - וברור מדבריה שהיא התקשתה לרדת לסוף דעתו של העותר:

"בעקבות תקרית זאת ואחרות, הגיש העותר מספר תלונות במשטרת אשדוד ואולם שוטרי התחנה החליטו לסגור את תיקי החקירה. מתגובת המשיבים עולה כי מדובר בתלונה אחת שהגיש העותר ביום 14.9.03 ואשר נסגרה מן הטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה. נראה כי על-רקע זה, סבור העותר כי שוטרי תחנת אשדוד ושוטרי תחנת רמת גן, שקשורים לפרשה בדרך שאינה ברורה מהעתירה, עשו יד אחת נגדו עם החשודים בתקיפתו עד כדי כליאתו לשווא בתקרית שהתרחשה בשנת 2007, שאותה מכנה העותר כניסיון לרציחתו. ניסיון הרצח הנטען על-ידי העותר מתקשר ככל-הנראה גם לסכסוך שכנים בין העותר לבין שכנו, שאין לו כל קשר לתקיפות הנטענות בשנת 2003".

"בצורה קטועה ובלתי מובנת"

מאז, ממשיכה ומתארת ארבל, עושה העותר הכל כדי להביא להעמדתם לדין של אותם נערים - אשר ככל הנראה רק התגוננו מפניו. אחרי שמונה שנים פנה העותר לבג"ץ: "העותר מבקש סעדים שונים ורבים. בין היתר, התבקש כי המשיבים [קצינים לשעבר במשטרת אשדוד, השר לביטחון פנים, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה] יפתחו את תיקי החקירה ויבצעו פעולות חקירה לבירור תלונותיו נגד הנערים, לרבות הגשת כתב אישום נגדם; ימסרו לעותר את חומר החקירה הקיים כדי שיוכל להמשיך בהליך הקובלנה שהחל בו; כמו-כן, התבקש להצהיר כי הנחיות פרקליט המדינה בנוגע לבקשות לעיין בחומר חקירה אינן סבירות; ולהורות על הקמת ועדת חקירה שתבחן את דרכי התנהלות המשטרה ומשרד המשפטים".

ארבל ועמיתיה מרים נאור וחנן מלצר דחו את העתירה על הסף, משורה של נימוקים: השיהוי הכבד בו הוגשה, חוסר הבהירות בה ("ההשתלשלות העובדתית מתוארת בצורה קטועה ובלתי מובנת והיא עמוסה בפרטים שאינם ממין העניין. במקביל חסרים בעתירה פרטים ומסמכים רבים הנדרשים להכרעתה, כאשר הטענות והסעדים המבוקשים בה הם גורפים וכלליים"), שלל האשמות פליליות נגד המשיבים ללא כל בדל של ראיה, ניסוח שאינו הולם פנייה לבית המשפט העליון, העדר פנייה קודמת לרשויות בחלק מן העניינים והעדר כל פגם בהחלטות הקודמות המצדיק את התערבות בג"ץ.

אחרי אמירות כאלו, היה מקום לצפות שהעותר יחויב בהוצאות - אפילו סמליות, הן כדי להרתיע אותו מלהמשיך ולנדנד לכל רשות אפשרית, והן כדי להרתיע עותרים דומים. אך נאור, ארבל ומלצר חשבו אחרת: "אין צו להוצאות בנסיבות העניין". לקורא מן הצד נראה, כי נסיבות העניין דווקא מחייבות הוצאות: המדינה ובית המשפט העליון בזבזו זמן ומשאבים על עתירת סרק, זמן ומשאבים שניתן היה להקדיש לטיפול בנושאים הרבה יותר חשובים הסובלים מן הסחבת בבתי המשפט.