התקשרה מישהי וביקשה קטע שכתבתי פעם ב"שיפודים". היא צריכה אותו לעבודה באוניברסיטה. מיד כשהחלה לתאר לי את הקטע זכרתי. זה קטע שנכתב בימים שהיו סערות סביב העובדה שיהודים קנו מגרש ובית במעלה הזיתים, ראס אל עמוד. זה קרה ב-1997. לפני כ-15 שנים. היום הסערות הן בגלל בית בחברון. אותו דבר.
הקטע מספר על נערה שראיתי שם. היא אמרה לי שהיא אותה נערה. שמה, מיכל, נודע לי לראשונה.
היום היא סטודנטית. תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, והיא צריכה את הקטע לעבודה בקורס "תרבות וזהות" כדי לכתוב עבודה שנושאה: סממנים חיצוניים הגורמים לתיוגים.
עוד היא סיפרה לי שאת העמוד עם "שיפודים" היא שמרה כל אותן שנים, אבל "היינו רכזים בכפר הנוער ימין אורד בעת השריפה בכרמל, והכל נשרף". הסופר-טנקר של ביבי לא הציל לה את הקטע, אז שלחתי לה אותו, וכשקראתי שוב, נראה לי שגם אתם תקראו:
הנערה מראס אל-עמוד
היא הלכה שם, בערב הקסום, וחצאית ארוכה סגולה למתניה. מי שמומחה בארוך חצאיות ראה ממרחק של קילומטר איפה החצאית נגמרת, ועל זה כל הסיפור.
זה היה על הר הזיתים, בשכונה המכונה ראס אל-עמוד, ליד המגרש בן 14 הדונם שנרכש לאחרונה. המגרש בן שלושה האקרים וחצי המפורסם ביותר בעולם.
היא הלכה לה שם, מהוססת, קטנטונת, תרמיל על גבה. מסוג הנערות הקטנות המהוססות, שרק אחרי שמכירים אותן מבינים מהי נחישות. היא נראתה אבודה ומהדסת, ולכן ניצתה תשומת לבי. המקום שבו עמדה הוביל אל אוהל המחאה של "
שלום עכשיו". חייל משמר הגבול, שניצב לידה, סימן לה את אותה תנועה קלילה האומרת: לא לעבור, את לא הולכת לשם.
"מה לא לעבור?" שאלתי את עצמי והתקרבתי. "את רוצה להגיע לשם, לאוהל של 'שלום עכשיו'?", שאלתי.
"כן", היא הנידה בראשה בתנועה זעירה.
"ומה? אסור? למה אסור?", שאלתי אותה, ואחר כך את החייל, את היקום.
"אנחנו משתדלים למנוע פרובוקציות", אמר החייל.
"איזה צחוק", מילמלתי לעצמי. שתבינו, מדובר באורך החצאית, כנראה. כי איך יודע חייל משמר הגבול לכוון את התנועה של האנשים באופן שלא יתערבבו זה בזה עד לכלל קירבת פרובוקציה? בגלל אותם דברים קטנים, קטנטנים, בלתי ניתנים להסבר בשום אופן למי שאיננו חייל ישראלי, המסמן מי לכאן ומי לשם.
"בואי", אמרתי לה. "היא איתי", אמרתי לחייל את הסיסמה, והולכתי אותה אל אוהל "שלום עכשיו".
מסתבר שהיא לא בדיוק רצתה לשם, ורק חשבה שדרך האוהל, ששוכן, כמובן, על המגרש הפרטי של מוסקוביץ', היא תוכל להגיע לבית. אותו בית שעומד על המגרש, ובתוכו כמה משפחות של בני הגזע האסור במגע: היהודים.
"שבי רגע", אמרתי, ואני בעצמי התיישבתי על כיסא פלסטיק לבן באוהל, חוזר לתפקיד המשקיף התמה שלי. היא לא אבתה לשבת. "אני רוצה להכנס לבית", אמרה לי, "אני לא שמאלנית". והמשיכה ללכת בצעדיה המהוססים.
ראיתי כבר בילדותי צבים שנעלמו לי, ואחרי רבע שעה מצאתי אותם במרחקים עצומים. לכן לא זילזלתי בצעדיה הפעוטים. "תכף אכניס אותך לבית", הבטחתי לה.
אבל בינתיים ישבתי לי קצת באוהל של "שלום עכשיו".
גם שם הייתה נערה. עטויה חולצה לבנה ועליה הדפס. מומחי החולצות הלבנות ידעו, גם בלי הדפס, שהיא לא אותה נערה בעלת החצאית הרכה. רק היא הייתה באוהל של "שלום עכשיו". לא רחוק התארגנה ההפגנה המרושעת נגד הקונים והבונים, אבל באוהל הייתה רק הנערה הזו, היא והמון ילדים ערבים. הילדים הערבים חגגו, מילאו את הכיסים במדבקות "להציל את השלום", ושיחקו במוטות השלטים.
"רוחו. רוחו מן הון", צעקה עליהם הנערה מ"שלום עכשיו" כל רגע, והפיצה אותם לכל עבר, אבל הם חזרו תכף ומיד. דיברתי איתם. גם אני התחלתי לשחק במקלות המפתים של השלטים, כך שחשבתי שיש לנו נושא שיחה משותף. הם ענו לי בערבית. הילד שדיבר איתי ממילא היה כל כך חצוף ומחפש מדון, וצחוקו רע, שגם אם השיחה הייתה בעברית הייתי מסתבך בריב ילדותי טפשי, שמבוגר תמיד מפסיד בו.
"תן לי חולצה", הוא תבע ממני, והצביע על האוהל של "שלום עכשיו". שם יש, על-פי ידיעתו, אוצר של חולצות.
הלכתי משם, והובלתי את הנערה בחצאית אל הבית.
גם לשם אסור להכנס, וגם אסור לצאת. מדיניות אי-מהילת יהודים ביהודים נשמרת בקפידה. אבל אני נמהל בקלות, ולכן פתחו את השער, ואיך שהשער נפתח היא חמקה פנימה.
ראיתי אותה אחר כך בבית, שמחה וזורחת. פניה היפות והנקיות קורנות. כבר מצאה חברות.
ועכשיו שקעתי במחשבה קלה. למה לא נתנו לה ללכת ל"שלום עכשיו"? ומצד שני, למה אני הכנסתי אותה לבית? מה אנחנו בכלל יודעים עליה, חוץ מרמז בחצאיתה?
זו הייתה חצאית סגולה ואוורירית מבד פשתן, או דמוי פשתן. בכל מקום בעולם היא לא הייתה מסמלת כלום. זו חצאית של נערה בעלת נטייה רומנטית או אמנותית, או סתם חצאית. אבל כאן האופנה היא אות נסתר המהווה מעצור מלתת לה להתקרב אל מי שחצאיותיו אחרות.
ואני, מה? הרי הכנסתי אותה אל הבית. והנה, על גבה היא נשאה תרמיל גדול מספיק כדי להכיל מטען שיפוצץ הכל. איך זה שמבט אלכסוני אחד בה הספיק לי כדי לדעת שאין לחשוש למה שבתוך התיק?
זר לא יבין זאת. וגם מקומי, בעצם, כבר מזמן לא מבין זאת.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
