תיאטרון הבימה מציג: "כמעט נורמלי"

הז'אנר של המחזות המוסיקליים האמריקניים הדביקים כבר עבר מן העולם. כך גם הצמד אנדרו לויד ובר וטים רייס נפרדו לפני שנים, ומאז לא נוצרו מחזמרים כמו "ישו כוכב עליון”, "אוויטה" ו"CATS”. התפנית בסגנון המחזמרים חלה עם המחזמר "RENT", שהיה חברתי עם מסר עמוק, ללא הזוהר שמאפיין את ברודוויי.

המוסיקאי טום קית חבר למחבר וכותב השירים בריאן יורקי, בכתיבת המחזה "כמעט נורמלי". המחזה החל כיצירה בת עשר דקות במסגרת סדנה לתיאטרון מוסיקלי, והפכה למחזמר ממש בהמשך, שעבר מתיאטרון בווילג' ל-second stage theatre, וזכה בפרס ה"טוני" ב-2009. הבימאי חנן שניר, שהוא מהאוצרות בנכסי "הבימה", ראה את המחזה בניו-יורק, ורכש את הזכויות להציגו כאן. עבור שניר, הבימוי של הצגה העוסקת באשה חולת מאניה דיפרסיה, בגלל שבנה התינוק מת, ונזקקת לטיפולים שונים במחלתה - הוא עבורו, כמומחה לפסיכו-דרמה, בנוסף לניסיונו העשיר כבימאי - בבחינת לחם חוק. מעדן שהוא יצר מהשילוב המנצח בין דרמה כה אנושית, המשוחקת נפלא ומושרת מפי ששת השחקנים המצוינים.

"כמעט נורמלי" הוא מצבו של כמעט כל אחד בעולם. לכל אחד יש איזו שריטה, או טראומה שהוא עבר פעם, משהו שמשפיע על מצבי רוחו. אבל מחלה ממש, זה כבר עסק שמשפיע על כל המשפחה ויכול לפוררה לגמרי. המחזה חוזר כמה פעמים על השאלה:”מי אני?” וזו הנקודה הכואבת שעליה מחפשים את התשובה. החיפוש העצמי של כל אחד בתוך נפשו - הוא הדרך והוא היעד. המחזה אינו מסתיים לכאורה. למעשה, אנו יכולים להמשיכו בדמיוננו כפי שנחפוץ אין סוף רע או הפי אנד. וגם זה שייך למחלקת הנשמה.

הראל סקעת - זמן במה קצר מהמצופה

הראל סקעת, בדמות הילד המת שבדמיונה של אמו הוא גדל לעלם חמודות, עמו היא משוחחת כאילו ניצב חי לפניה, ולכן גם אינה יכולה להשתחרר מהכאב ומהטראומה. סקעת בעל קול נדיר ביופיו, וחבל שזמן הבמה שניתן לו קצר מהמצופה. כי הדגש במחזה כאן הוא על דמות האם המיוסרת, אילת רובינסון, בעלת הקול הנהדר וכשרון המשחק, שהיא גיבורת המחזה. בעלה דן, דורון אורן, משחק ומביע נפלא בשירתו את הכאב והחתחתים בדרך שעבר בשנות נישואיו. בטיפולים שהוא מלווה אותה, בצער המשותף, מבלי שיידע על האובססיה שלה שאינה יכולה להינתק ממנה. כי רוח לא כל אחד רואה.

בתם שנולדה לאחר מות אחיה, עליו לא ידעה, בגלל קשר השתיקה, (רונה פרומצ'נקו, זמרת מחוננת במיוחד אף היא), יוצרת קשר עם תלמיד בכתה שלה, גלעד שמואלי המצודד והחביב. את דמות הרופא המטפל בדיאנה, האם, מגלם בכשרון רב תומר שרון, המוכר בכינויו "תומאש". הוא מעניק גיוון ואופי שונה לשאר השחקנים, בהיותו כה רבגוני, במיוחד כשהוא מתפרע (בדימיונה של דיאנה).

התזמורת החיה - מעשירה את העין ואת האוזן

מה שמוסיף נופך מקסים להצגה (ומעשיר את עיצוב הבמה הקונסטרוקטיבי, המאזן בכך את חוסר השפיות, עם אלמנטים מעיצוב הבמה של "רנט"- שעיצב ערן עצמון המחונן), היא התזמורת החיה המפוזרת על הבמה, ועל קומת הגלריה שמעל, המשמשת גם כאתר חדרי השנה של המשפחה. במיוחד מוסיקת הרוק, שכה נקלטת מהר ונעימה לאוזן, למרות ששומעים אותה לראשונה, היא פשוט נפלאה. הנגנים בתזמורו של יוסי בן נון המצוין, כולם נפלאים, והעובדה שמעצב התאורה מאיר אלון דואג להסב את הזרקור לעבר הכנרת ונגנית הצ'לו שלמעלה, מעשירה את העין ואת האוזן.

את התרגום היפהפה והנעים לאוזן, השומר על מיקצב וחרוזים, עשה דניאל אפרת הכה מוכשר ורבגוני (שחקן, רקדן, כוריאוגרף ובימאי). את התלבושות המגוונות עיצב ארז מעין, ואת הכוריאוגרפיה הנאה עיצבה מיטל דמארי.

מי שמזהה בין רוב שמות היוצרים והשחקנים המחוננים את בוגרי בית צבי או כאלה המלמדים שם - אינו טועה.

הצגה שהייתי מגדירה אותה כמחזה המוגש במוזיקה, קרוב יותר לאופרה - אך אין בו סצינות ארוכות הנמשכות כמו מסטיק כמו באופרה. העלילה זורמת, המתח קיים, והבימוי, המשחק והשירה הנהדרים של המבצעים - לעילא ולעילא. אולי לא לכל הקהל, כי זה לא נצנצים וגרנדיוזיות נוסח ברודוויי, אבל זו פנינה ללא ספק. מאוד נהניתי.