כשאיבסן, גדול המחזאים המודרניים, כתב ב-1879 את מחזהו "בית בובות", לא התכוון שבכך יפלס את הדרך לתנועת הפמיניזם, לשחרור האשה. למרות שזה אכן מה שקרה. הוא התכוון לגעת בנקודה אנושית נצחית, שיש לתת עליה את הדעת: מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה הפטריארכלית. הצביעות בה היא חיה, גם אם בכלוב של זהב. וכשנורה מתלבשת (לאחר שבעלה כמעט אונס אותה במישגל כפוי תוך עירטולה) ועוזבת את בעלה ומשפחתה, זוהי החלטה נועזת, שפרצה דרך לנשים רבות בעולם. נורה הופכת במחזהו מאשה-בובה לאשה מורדת, עצמאית, חופשית, המיישמת את ה"אני" האמיתי שלה.
העלילה מתפתחת צעד-צעד, ברצף מהיר, בלי החלפת תפאורות וזמן במה ריק. שחקנים עולים ויורדים מהרמפה שעל הבמה, ואי-אפשר למצמץ, כדי לא להחמיץ דבר. התפאורה כשלעצמה היא מלאכת מחשבת של ערן עצמון. המוזיקה הנהדרת של יוסף ברנדנשווילי ושני קטעים של סיבליוס וגריג, נמסכים בנשמה. התאורה ממוקדת להפליא של תמר אור, מאפשרת את חילופי השחקנים, שחלקם תמיד מצוי סביב הרמפה, כמו במחזות קלאסיים יוונים, או בהצגות של שייכספיר, כפי שעולות בלונדון.
אביטל פסטרנק ממחישה בצורה מופלאה ורגישה את חילופי השלבים באישותה, מילדת תפנוקים של אב ובעל דומיננטים בחייה, לאשה שיודעת להחליט ולעשות. כך הצילה את חיי בעלה לאחר נישואיהם, כשלוותה כסף מעו"ד רמאי, ואיפשרה לבעלה לנסוע להירפא באיטליה ממחלתו. הסתרת האמת מבעלה, גרמה לאותו נכלול לבוא ולסחוט ממנה עוד ועוד.
את עורך הדין הנוכל מגלם בשיא האלגנטיות והאיפוק, השחקן-הכוכב זוהר שטראוס, שעוצמת האכספרסיה שלו הובאה לידי ביטוי בהצגות כמו "טייפ" בת' הבימה, וב-"קן הקוקיה" בת' באר שבע. ועבורו , למזער את יכולותיו הרגשיים, ולעשותם מינוריים - זה הישג מכופל וענק. גם אם התפקיד הוא של דמות אנטיפטית. למרות, שלבסוף מתגלה אופיו הרך והרגיש וטוב לבו, שעם תזמון שונה, היה יכול לשנות את כל הסיפור ולהפכו מדרמה טראגית להפי אנד. אבל בכך לא היה איבסן מגשים את מטרת כתיבתו...
אמיר קריאף כבעלה, טורוואלד הלמר, נוסך בתפקיד המעט אפרורי לכאורה, חלק מהיצריות ועוצמת הרגשות שיש בו, ועדיין לא נוצלו עד תומם בתיאטרון הרפרטוארי, כפי שכבר ראינו כשהופיע במחזה "המצודה", בהיותו עדיין סטודנט בבית צבי. מחזה שעלה גם כסרט על האקרנים בשם "המלכה
מרגו", ומהפנט אותך אף הוא. אבל בקטעים בהם אש הניגוד בין הבעל והאשה מתלבה, הוא מחצין את סערת נפשו ומוכיח שגם תפקיד אפרורי ודחוי, יכול להפוך בידיו למוביל ועיקרי.
ולדימיר פרידמן, הוא הרופא ד"ר ראנק, במשחק כובש לב ברגישותו, ובסימפטיה שהוא מקבל מהקהל. מחמל נפש, שאוהב בסתר ובשקט את נורה, שלא יודעת על כך דבר, ועומד למות ממחלה. ובפגישת-פרידה, מגלה לה את לבו, ואת העובדה שהוא מוכן לתת לה הכל כדי להוציאה מסבך חובותיה ומהמשבר העתידי.
אך נורה הגאה, שמתעשתת לקראת סוף המחזה - מסרבת. וולדימיר פרידמן משאיר אותנו עם המון רגש כלפיו וכלפי הדמות החיובית שהוא מגלם כה נפלא.
מיכל וינברג, כחברת ילדות של נורה, שמופיעה אחרי שנות פרידה רבות, ומקווה להיעזר בזוג כדי לקבל עבודה בבנק שהלמר ינהל, משחקת באצילות ובקלאסיות אמיתית את הדמות שגם לה חלק בהתפתחות המצב והתדרדרותו. מיכל מפליאה במשחקה גם בהצגת ת' באר שבע "למה לא באת לפני המלחמה". שחקנית רבגונית ונדירה באיכותה.
בל נשכח את תרגומה המעולה של רבקה משולח, את התלבושות המרהיבות של יהודית אהרון, ואת עיצוב התנועה של טליה בק, בקטעי המחול, במיוחד של אביטל פסטרנק המקסימה. יעל לנגר הייתה הבת של הזוג, המאזכרת את החלק המשפחתי, שבגללו נורה נשארה בקן, עד שלא יכלה יותר.
הצגה נדירה באיכותה, שמהווה חוויה תיאטרלית שאסור להחמיץ. כאז כן היום - האשה עדיין נלחמת על מקומה בחברה. ולכן ההצגה אקטואלית מתמיד.
