"בית ספר לנשים" בתיאטרון הקאמרי

אלא שבתיאטרון הקאמרי עוד התעצמה החוויה, הודות לבימויו הנפלא של אודי בן משה, שהשכיל לבחור בצוות שחקנים שכולם מבריקים, ולו גם בתפקיד הזעיר ביותר. כך הוא זרם גם עם תרגומו החדש של אלי ביזאווי, ילד הפלא שכבר מגיל צעיר טופח ע"י גרי בילו ז"ל כבימאי ומתרגם מעולה. נדמה כאילו הגיע לעולמנו כדי להמשיך את דרך תרגומיו הסוחפים של אהוד מנור ז"ל. קלילות המשפטים, תמציתיותם, והשמירה על קצב וחרוז - הם שמעניקים לתרגום את הסוס שמריץ את העגלה בדהרה קדימה.

מוליר לא בדיוק כתב את המחזה לאותו יעד שכתב איבסן את "בית בובות". מולייר כתב מהמיית לבו ומתוך ניסיון חייו רצופי המהמורות. הוא עצמו נישא בגיל 40 לבתה של מאהבתו, עמה הקים את התיאטרון שבהמשך הפך עם ביסוסו ל"קומדי פרנסז" הנודע. גם הוא, כמו ארנולף, גבור המחזה, שמלא קנאה לנערה הצעירה אותה שלח למנזר, כדי להנשא לבורה ותמימה. מולייר לא היה מעוניין באשה משכילה. לא ולא. את עשרת הדיברות שלו הוא מבהיר לנו ולכלתו המיועדת במחזה, ובהן כל הכללים הנהוגים כיום הן בבני ברק ובמאה שערים, והן אצל הטאליבן...

רמי ברוך כארנולף, נותן פה כמעט הצגת יחיד, חרף שאר הסובבים אותו. שפע של רגשות עצורים אותם הוא מתאפק נואשות שלא יסגירו אותו במילים, אך פניו עשירי ההבעה דוברים הכל. הוא לא רק קומיקאי עליון. הוא גם האדם הסובל מתשוקותיו, תאוותיו, ותכנוניו שלבסוף כושלים. הנערה היפה אותה הוא כבר חומד לשאת מיד, אנייס - (יעל טל הכה מחוננת, מרנינה ומקסימה) מאוהבת בעצם בעלם יפה תואר ומקסים, הוראס (יפתח אופיר שלא יישכח כ"מאסטר מיינד" של תכנון האונס בקיבוץ שמרת במחזה "משחקים בחצר האחורית"). שני אלה הם המציאות, לעומת הרצונות החשוכים של הגיבור. מציאות שמנצחת בסוף, אך יחד עמה, לא זוכה אנייס בשחרור האשה כפי שניתן לחשוב. כי הנשים עד היום כבולות לסטיגמות שלא השתחררו עדיין מכולן. וחלקן עדיין חיות בחשכת ימי הבינים בחברות מסוימות.

יעל טל מזכירה במשהו את ליאורה ריבלין בצעירותה, עם תוספת אישית של קסם בלתי נדלה.

רוזינה קמבוס ועזרא דגן, שני קומיקאים מופלאים, משחקים את הזוג שבביתם השכין הזקן האשמאי את הנערה עד לחתונה, תמורת שמירה מהודקת, שלא כ"כ צלחה. כשרוזינה על הבמה, גם אם אינה מדברת - כל גופה נע והבעותיה ושפת הגוף שלה מרתקות את הקהל כל שניה. כך גם עזרא דגן, קומיקאי מבטן ומלידה.

אלי גורנשטיין ככריסאלד, ידידו של ארנולף, בקולו הרועם והמרשים, ערן שראל כגיסו, ואלברט אילוז (תרומתו של תיאטרון חיפה להפקה) כאורונט, אביו של הוראס, וכן רובי מוסקוביץ' כעורך הדין לחוזה הנישואים בין ארנולף ואנייס - שהסצינה שלו מעיפה את הבמה למעלה - כל אלה הם הרקע שמעשיר את ההצגה. כולם - בסופר-מקצועיות, במשחק זורם נהדר, שמדגיש הודות לאיכותו את הבונבון שבהצגה - שלושת גיבורי הקומדיה שעבור גיבורה הראשי מסתיימת בשברון לב.

התאורה של קרן גרנק ממוקדת, ו"משחקת" גם היא תפקיד בהצגה בכיוון תשומת לב הצופים לדמות שמשחקת באותו רגע. היא גם מחפה על התפאורה הסופר מינימליסטית של לילי בן נחשון, ועיקרה - הבמה המסתובבת, שגורמת לפרקים סחרור לצופים. גם כן ניסיון מעניין. המוזיקה הנפלאה של אחד מגדולי מלחיני דורינו בישראל - יוסף ברנדנשווילי גם היא בעלת חלק ממירקם ההצגה המוצלחת. מי ששמע את יצירותיו בתזמורת הפילהרמונית - זכה. התלבושות של עופרה קונפינו - מדהימות. לצמד קמבוס-ודגן יצרה בלואים המזכירים את הדמויות ב"מחכים לגודו".

הצגה שכולה שירה - הטקסט הפשוט אך הכה שירי בחרוזיו, המוזיקה האלוהית, המשחק הפנטסטי, התאורה והתלבושות - כל אלה נארגו לכדי יחידה הומוגנית איכותית שמענגת כמו ארוחה טובה בביסטרו, כולל המעדן המסיים. קומדיה במובן הנאצל והמעולה ביותר.