בתי המשפט מתייחסים כמעט תמיד לצדדים ולא לעורכי דינם. בפסקי הדין מדובר על התובע והנתבע, ואילו הוצאות מוטלות על אחד מהצדדים לטובת זולתו. אך יש מקרים בהם דומה, כי ה"כוכבים" האמיתיים הם עורכי הדין - ולא תמיד לחיוב. כזה הוא המקרה שנגול בפסק דינו של שופט בית משפט השלום בירושלים בדימוס,
יצחק מילנוב.
אורן וחנה שושן הציעו למכירה את ביתם ביישוב רימונים שבשומרון, ובשנת 2006 נוצר קשר בינם לבין שגיא וטלי כהן, אשר יוצגו בידי עו"ד סימה מירסקי - שהיא הדמות החיובית בסיפור. בא-כוחם דאז של שושן, עו"ד חן ליבנת, ניסח טיוטת הסכם יוצאת-דופן: הרוכשים ישלמו את התמורה בתשלומים חודשיים במשך 12 שנים ישירות לבנק שהעניק לשושן את המשכנתה, ורק לאחר מכן יירשמו הזכויות על שמם. מירסקי נזעקה מיד, הבהירה שמדובר בהסכם בלתי חוקי שנועד להתחמק מדיווח לשלטונות המס והודיעה שתמליץ ללקוחותיה שלא לחתום עליו.
ליבנת קיבל את עמדתה, הכין טיוטא חדשה וזימן אותה ואת כהן לפגישה נוספת. כאשר הגיע שגיא כהן למשרד, עטו עליו המתווכים מצד שושן והחלו להחתים אותו ואת ששון על טיוטת ההסכם - בעוד מירסקי ממתינה לו בחדר אחר. כאשר נודע לה מה שהתחולל, היא פרצה למשרד הסמוך, קרעה לגזרים את ההסכם ואת טופסי הדיווח למס שבח, והורתה לכהן ליטול בחזרה את כספי המקדמה שהונחו על השולחן. זה היה תיאורם של כהן ומירסקי, אותו קיבל מילנוב אל מול הגירסה של שושן לפיה החתימה הייתה תקינה ומסודרת.
עו"ד ליבנת הפגין זיכרון סלקטיבי על עדותו של ליבנת בפניו, אומר מילנוב שהוא "סיפק תשובות מעורפלות" בשאלה האם מירסקי נכחה בחדר בזמן בו הוחתם כהן על ההסכם. הוא הפגין זיכרון סלקטיבי בכל הנוגע לשאלות השנויות במחלוקת, מוסיף מילנוב, בעוד בנוגע ליתר העובדות הפגין זיכרון מושלם; וחלק מתשובותיו, כפי שעולה מדבריו של מילנוב, כנראה לא היו אמת ובוודאי לא היו הגיוניות.
בנוגע לטיבו של אותו הסכם אומר מילנוב, כי אפילו ליבנת התקשה להסביר אותו באומרו: "יצרתי פה איזה שעטנז שלקחתי הוראות מהסכמי שכירות והסכמי מכר". ליבנת הודה שההסכם היה בעייתי, ומילנוב תוהה: אם ליבנת עצמו לא הבין את ההסכם שהכין - כיצד הוא העלה על דעתו שכהן יבינו אותו בלא נוכחותה של מירסקי? מילנוב קובע חד-משמעית, כי ההסכם שהכין ליבנת היה בלתי חוקי ולכן הוא בטל מעיקרו.
עו"ד פריד הגיש תביעה מופרכת את התביעה בשמם של שושן הגיש עו"ד אחר - עמוס פריד. אך גם הוא לא ממש שה תמים, לפי דבריו של מילנוב. נכון שדבריו של מילנוב מכוונים כלפי שושן, אך ברור שמי שקיבל את ההחלטות עליהן מדובר הוא פריד. התביעה הוגשה בחוסר תום לב, קובע מילנוב - תוך ששושן ממשיכים להיתמם לכל אורך הדרך ולטעון שמדובר בהסכם חוקי שהופר בידי כהן. הללו הוחתמו על החוזה "בנסיבות של לחץ, הטעיה וחוסר תום לב" מצד ששון, ממשיך מילנוב.
"ואולם, נראה כי שיאו של העדר תום הלב מצד התובעים - בא לידי ביטוי בהגשת התביעה דנן, תביעה אשר ביסודה הטענה, לפיה חתימתו של אדם על הסכם קושרת אותו בקשר חוזי מחייב", אומר מילנוב. לא זה המקרה: באת-כוחם של כהן לא נכחה במקום, ההסכם נקרע והושלך לפח אחרי כמה דקות, וששון אינם יכולים לטעון שהיו בטוחים שבידיהם חוזה מחייב. ושוב מזכיר מילנוב שמדובר בהסכם בלתי חוקי בעליל, שגם חתימת הצדדים עליו לא הייתה יכולה להפוך אותו למסמך מחייב. "והנה, חרף כל האמור, בחרו התובעים להגיש התביעה דנן כנגד הנתבעים, בעילה של הפרת חוזה. על תביעה כגון דא נאמר, כי מוטב היה אלמלא באה לעולם".
מילנוב חייב את שושן לשלם 10,000 שקל לכהן ואותו סכום למירסקי. ועל כך יש לנו שתי הערות. האחת: היה ראוי לפסוק הוצאות גבוהות בהרבה. השנייה: אולי הגיעה העת לקבוע כללים בהם יוכל בית המשפט "להרים את המסך" במהופך, ולהטיל הוצאות על עורך הדין ולא על מרשיו במקום בו ברור שהתנהגותו היא שהייתה הפסולה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
