להיות אישה, תגיד לכן כל בחורה מעל גיל 25, זו עבודה במשרה מלאה. מלבד הקריירה, צריך לתחזק לוק ודיאטה, לעשות שורשים, לתפעל בית ובעל וגם למצוא זמן לחברות, כוס קפה ומיצוי עצמי. לא פלא שאן מארי סלוטר יוצאת להתבכיין בתקשורת העולמית. עשרות שנים אחרי המהפכה הפמיניסטית נשים עובדות קשה יותר, מרוויחות פחות ונוטלות לעצמן עוד משימות כדי לעמוד באידיאל בלתי אפשרי. דניאלה דקל לונדון מסתכלת על כולנו מהצד (וגם על עצמה) ומתפקעת מצחוק. הטורים רווי ההומור שלה מצליחים לתמצת בריבועי קומיקס ואיורים בסיסיים במכוון הוויית חיים סיזיפית ומגוחכת עד דמעות, שכמעט כולנו מתעקשות לחיות בה. עכשיו אפשר לראות את זה בטלוויזיה.

"יום האם" מגיעה למסך אחרי שנאלצה להתייבש על המדף במשך יותר מחצי שנה בשל אילוצי לו"ז, המשבר הכלכלי וההאטה בשוק הפרסום. ההחלטה של קשת להפיק סדרת מקור המבוססת על קומיקס פופולרי ופנייה לקהל נשי מובהק מעיד על הפנמה של ערכי צפייה מעודכנים. תעשיית הטלוויזיה האמריקנית כבר הפנימה מזמן: סדרות שפונות ישירות לקהל הנשי ומעמידות במרכזו גיבורה נשית שקל להזדהות איתה מביאות גם מפרסמים חזקים וגם רייטינג איכותי.

כשמסתכלים על קרן מור מגלמת את דניאלה ב"יום האם" קשה להבין איפה מור נגמרת ודניאלה מתחילה. סרקסזם, קוטריות, הומור יבש, רפליקות שנונות שנראו כאילו נלקחו היישר מחדרי העריכה של החמישיה הקאמרית, מופיעים בתוכנית לצד אדישות כללית לסבל האנושי, גזענות לא סמויה בכלל, פה ג'ורה ותחמנות ישראלית ממוצעת. מור, אחת השחקניות הקומיות הטובות בישראל, מצליחה להביא לדמות שלה את מלוא החן האישי שלה ועדיין להישאר נסבלת. גם כאן היא מתאימה לטייפקאסט כמו זוג נעלי עור משובח בסייל. היא בורגנית, מתנשאת, סרקסטית, משכילה שאוהבת מאד את בעלה, אבל את עצמה יותר.

למלא את תפקיד הקוריוז המשעשע נבחרה אורלי זילברשץ, ודווקא הליהוק שלה הוא מרענן אמיתי בסצנת הטלוויזיה הישראלית. אחרי שנים של תפקידים טראגיים שמגיעים עם חבילת טישו צמודה ופנים עגומות, סוף סוף נותנים לזילברשץ תפקיד שלא מצריך דמעות אלא רק יללות על בעיות של עולם ראשון. זילברשץ היא מיקי, חברתה הטובה של דניאלה, מעצבת תכשיטים רווקה וממורמרת, שאחראית לכמה מהרפליקות המוצלחות ביותר בתסריט. נדמה שככל שמשחררים לזילברשץ את החבל ונותנים לה להתפרע, היא נהנית יותר. הדמות שלה הייתה יכולה לשקוע בקלות לתוך הקריקטורה של הרווקה הממורמרת והמזדקנת, אבל זילברשץ מצליחה להפיח בה חיים, אלימות סמויה והומור דק-דק.

סוגיות שמופיעות בכל בית בעולם המערבי

יום האם מצליחה לנסח את האמירה הכי גלובלית על החברה הישראלית ולא אתפלא אם בקרוב נגלה שקשת כבר פועלים לייצא אותה לחו"ל. היא נפתחת בפרק חביב על מגפת הכינים שמתפשטת בבית והסתגלותו של דור ההורים לתרבות האפליקציות. שתי סוגיות שמופיעות בכל בית בעולם המערבי. כבר בדו-שיח הראשון של דניאלה עם בתה הצעירה אנחנו מבינים שלא מדובר באם המושלמת אלא באם המושלמת בדרכה. היא לא מוכנה לספר לבתה שיש לה כינים כדי שתוכל לשלוח אותה לגן ליום למחרת. גם מרכיב הבושה והפאסון שמרכיב את חיינו מוצג בצורה הכי לעגנית ואינטימית שאפשר. דניאלה, שמוציאה כינים באמצע הסלון לא מוכנה להכניס הביתה חברים וקרובים שיזהו אותה במצב המביך, אבל מהשליח של הסלולרי אין לה בעיה. כי היי, מתי היא כבר תראה אותו שוב? כיאה לקומדיות קלאסיות העלילה נעה בשני סיפורים מקבילים שמתאחדים לבסוף (כינים ואפליקציות) שמרכזים בתוכם שיאים קומיים קטנים ומשעשעים. לונדון-דקל מקפידה לחשוף לאורך כל הכתיבה שלה את הנקודות החלשות ביותר בקיום האנושי הישראלי, אבל מצביעה קודם כל על עצמה. תסתכלו עליה ותראו אותנו.

סצנת בית הקפה שמצביעה על האלי ישי הקטן שבכל אחד מאתנו היא אחת משיאי הקומדיה הישראלית העכשווית. דניאלה ומיקי יושבות ביחד לשתות קפה ומתלבטות לגבי צבע עורם של העובדים הזרים. הפוליטי קורקט שמלווה את בית הקפה התל אביבי, החבר הגיי והאמריקנו עם החלב חם בצד, כולם נזרקים לעזאזל כשהשתיים מוסיפות חלב לקפה כדי להגיע לצבע העור האופטימלי של הדוגמנית תוך כדי שהן מפזרות אמירות גזעניות. הכל כמובן בחוסר מודעות משווע שמגיע לשיאו בסצנה הבאה כשמיקי מגלה שבמקום סודנית הביאו לה אתיופית ומתחילה להשתולל. ("וזה לא שזה משנה לי הדברים האלו").

עוד תוספת מרעננת לסדרה הוא ההתמקדות במערכת יחסים חברית נשית בין דניאלה למיקי. מושו (דרור קרן) הוא אומנם מתפקד העזר כנגדה של דניאלה שבדרך פלא לא הופך לסמרטוט, אבל דווקא האינטימיות בין השתיים היא מה שעושה את הסדרה. זו מערכת יחסים אמיתית ואנושית של זוג חברות שהולכות ביחד כבר שנים, משקרות אחת לשנייה, מרמות, מתחמנות ומסתירות מידע, אבל גם מוכנות להתייצב אחת לצידה של השנייה בכל תנאי.

המעבר בין פורמט גרפי של קומיקס לקומדיה טלוויזיונית הוא אינו מעבר קל ויום האם איננה סדרה מושלמת. דמויות המשנה זקוקות לליטוש מהיר ועמוק. דמות הספר הגיי למשל היא שבלונית ועצלנית ולא נראה שהושקע בה שום מחשבה. כמו-כן, שיר הפתיחה הוא אחד המעצבנים שנתקלתי בהם והמתח הבין דורי עם הילדים הוא פונטציאל קומי לא ממומש. הבדיחות שעבדו בכתב ואפשרו לקורא להגיע אליהן בזמן שלו צריכות קצב משלהן בפורמט טלוויזיוני וחלקן נראות ממרחקים וחבל. אבל עם זאת מדובר באחת התוכניות החינניות לסתיו הקרוב ששמה במרכז חברות נשית ואת קרן מור. רק על זה מגיע לה נקודות.