ירושלים דטוסקנה

כמחצית מיהודי פיטיליאנו נספתה בשואה. "הייתי בת שמונה כשחוקקו את חוקי הגזע ב-1938", מספרת הלנה על תחילת ההידרדרות. "הקהילה מנתה שישים נפש. רבים מהיהודים איבדו את מקומות עבודתם, וגם כאן, בפיטיליאנו, נאלצו היהודים להתפטר ממשרותיהם הציבוריות - בהן מהנדס העיר ומנהל הבנק. חוץ מהם כמה בעלי עסקים, ובהם אבי, ספגו התנכלויות קשות. כמה משפחות עזבו לערים הגדולות, פירנצה וליבורנו, והיו שנמלטו לצפון איטליה.

"אלה שנשארו סבלו קשות. בית הספר היהודי נסגר והילדים נאלצו ללמוד בכיתות רב-גיליות בחדר צר או במסדרון של אחד הבתים. בתחילה אשת הרב לימדה אותנו, אך בתחילת 1940 היא נאלצה לעזוב. התעודות שקיבלנו וטופסי הבחינות שלנו הוחתמו בחותמת המעידה שאנחנו מבני הגזע היהודי. בצו חוקי הגזע אפילו החברים הטובים שלנו נמנעו מלבקרנו, מלקנות בחנות של אבי או אפילו מלברכנו לשלום.

"יום אחד אבי חזר והודיע לי שאינני יכולה להירשם לתיכון הממלכתי. שאלתי אותו מה עשיתי רע, משום שידעתי שלא יכול להירשם רק מי שעבר עברה כלשהי. 'לא עשית דבר', ענה אבא בדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שתחושת האפליה חלחלה לתוכי. התחלנו להרגיש שונים, דחויים.

"המצב החמיר כשהצבא הגרמני השלים את כיבוש איטליה בספטמבר 1943. הנאצים הגיעו גם לכאן. כמה מהמשפחות שהתגוררו כאן נמלטו ומצאו מקלט בבתי האיכרים באזור. אחותי וגיסי ברחו והשכנים הפצירו גם בנו שנימלט. אבי היה אדם מוכר בכל האזור, מכיוון שהייתה לו חנות בדים גדולה. לקוחותיו לשעבר בכפרים התגייסו לעזור, וגם אנשים שלא הכרנו. הם הסתכנו למעננו הרבה והסתירו אותנו בבתיהם".

משפחתה של סרבי נדדה בין הכפרים במשך שבעה חודשים. בשלושת החודשים האחרונים למלחמה לא נמצא לבני המשפחה בית, והם נאלצו להסתתר במערה בשטח אדמתו של אחד מכפריי האזור, פורטונאטו סונו, שאף דאג להביא להם אוכל ושתייה. "אני חושבת על הסכנה שהאנשים הללו הכניסו את עצמם אליה. הם הסתכנו שיואשמו בבגידה ואף יוצאו להורג, ולא נרתעו. לפני כמה שנים הייתי בארץ והתבקשתי למסור עדות ב'יד ושם'. מסרתי רשימה מדויקת של המשפחות שאצלן הסתתרנו, וכל אחת מהן קיבלה מכתב הערכה. פורטונאטו עצמו קיבל לאחר מותו אות חסיד אומות העולם".

"שבעים שנה עברו, והנה שוב זה מתחיל?" אני שואל את הלנה. היא מחייכת בעצב. העברית שלה טובה למדי. תשע שנים בקיבוץ עושות את שלהן. לבית הכנסת מגיעה קבוצת תיירים יהודים מארצות הברית, והם ומאזינים בהתפעמות לדבריה. הלנה מדברת בעברית ומישהו מתרגם לאנגלית. כמה בנות צעירות ניגשות ומבקשות להצטלם איתה. הלנה מחייכת וצובטת את לחייהן של גיטי סלומון וטלי מלצר הנרגשות. "היא נגעה ישר בנשמתנו", הן מתקשות להירגע. "עוצמה כזו שמקרינה אישה קטנה, חמודה ויחד עם זאת אמיצה, היא מקור השראה לכולנו. החיוך שלה, קריצת העין והליטוף, חיממו לנו את הלב. היא ידעה לשמר בגאון את יהדותה, לחזור הביתה ולשקם הכול למען הדורות הבאים. זה היה שיא הטיול שלנו באיטליה".

גם דבי פלנסבאום, עיתונאית מהג'ואיש פרס, התרשמה עמוקות. היא אומרת שאחרי הביקור בפיטיליאנו היא רוצה פשוט לעלות על מטוס ולנסוע לישראל. "באירופה אני חשה כמהלכת על קבריהם של היהודים. אחרי כל שרידי הקהילות הנכחדות שאנו פוגשים אני רוצה להגיע ליהודים חיים ולא רק לגטו או לבתי כנסת ריקים. מדהים אותי שדבר לא השתנה. אנטישמיות הייתה לפני שבעים שנה ויש גם היום. אבל כך גם לגבי אנשים טובים, שמתייצבים לצדם של היהודים".

סיפורה של קהילת פיטיליאנו מתחיל לפני יותר מ-500 שנה. היהודי הראשון שבא למקום באמצע המאה ה-16 היה דוד דה-פומיס, רופאו האישי של מושל האזור, הדוכס ניקולו אורסיני הרביעי. על-פי מסמכים שנמצאו, הרופא גורש ממחוז לאציו. אשתו ושתי בנותיו מתו בתוך זמן קצר, והדוכס העניק לו כברת אדמה למרגלות חומות העיר לקברן. החלקה הפכה לימים לבית הקברות היהודי, הנראה היטב מהחצר העליונה של בית הכנסת הצופה אל העמק. על-פי הידוע, דה-פומיס נשאר במקום שש שנים בלבד והוחלף ברופא קתולי.

שנים מעטות לאחר מכן הגיעו עוד שני יהודים, ככל הנראה קרוביו של דה-פומיס, ופתחו עסקי הלוואה בריבית. גזרות האפיפיור ברומא גרמו ליהודים נוספים להימלט לכאן, שכן פיטיליאנו בחסות הדוכס אורסיני נהנתה ממידה של עצמאות. תרמה לכך העובדה שכמה מהאפיפיורים ברומא היו בני משפחת אורסיני. האורסינים קיבלו את היהודים בסבר פנים יפות, אולי גם משום שחשבו על התועלת הכלכלית שתצמח לתושבי המקום, רובם איכרים פשוטי עם, מהימצאות בעלי מלאכה ובעלי ממון בקרבתם. בעיר לא היו סנדלרים, נגרים או כורכי ספרים, והיהודים מילאו את החסר. בחלק מהמקצועות נאסר עליהם לעסוק, אולם זה היה המקום היחיד במדינה כולה שהותר בו ליהודים להיות בעלי קרקע. כך החלה הקהילה לגדול, וב-1598 נבנה בית הכנסת הראשון בעיר.

אך האורסינים ירדו מגדולתם, וב-1612 הם נאלצו לוותר על פיטיליאנו ולמוסרה לידי משפחת מדיצ'י מפירנצה. עד מהרה נגזר על היהודים לחיות בשכונה קטנה, גטו, שכללה כמה רחובות צרים בלבד. הם אולצו לשאת סימן היכר: כרטיס אדום לגברים וסרט שרוול אדום לנשים. הוטלו עליהם מסים כבדים שפגעו בכלכלת העיר כולה. למשל, הכריחו את היהודים לממן את כריית באר המים המרכזית בכיכר העיר (היום כיכר הרפובליקה) הקיימת עד היום. אפילו היחסים עם שכניהם הורעו במידה רבה.

השינוי הגיע כשחבל ארץ זה עבר לידיהם של הדוכסים הגדולים מטוסקנה, דוכסי לוריין, שהיו נאורים וליברלים. בבית הכנסת אפשר לראות שני תבליטים המנציחים את ביקוריהם במקום ב-1773, ב-1823 וב-1829. היהודים נשמו לרווחה. הם הורשו לצאת מהגטו, אך רבים העדיפו דווקא להישאר לגור שם, באזור בעל התשתית היהודית. הם הקימו שם מערך חיים יהודיים מפואר, כולל מקווה שנחצב בסלע הטוף, משחטה, יקב, מאפיית מצות ועוד. היו להם בית ספר ותלמוד תורה. מספרם עלה על 400 והם היו כשליש מתושבי העיירה.

אבל חייהם במקום עדיין לא הגיעו אל המנוחה והנחלה. תמיכתם של היהודים בערכי המהפכה הצרפתית הייתה להם לרועץ. תבוסת צבאות נפוליאון במצרים עוררה באיטליה רגשות אנטי-צרפתיים עזים, וכנופיות החלו לפרוע לא רק ביעקובינים הצרפתים, תומכי המהפכה הקיצונים, אלא גם ביהודים, בכל מקום שהייתה בו קהילה. קהילת מונטה-סבינו הוכחדה מן העולם. לפיטיליאנו הגיעו הפורעים רכובים על סוסים כדי לבצע פוגרום, ורצחו 13 יהודים; רובם הועלו חיים על המוקד.

סרבי מוסיפה ש"הפורעים פרצו לבתים, בזזו רכוש, השפילו את הרב וחיללו את בית הכנסת. הם חשבו שבפעולתם נגד היהודים יצליחו לגייס מתנדבים לצבא האפיפיור אבל הם לא הביאו בחשבון את איכרי המקום, כששבו מעבודתם בשדה הבינו את המתרחש והזדעזעו. הם הכו בפורעים, הרגו ארבעה מהם ושבו כמה אחרים. המרידה הקטנה הזו מנעה פוגרומים נוספים. היא גם עיצבה מחדש את היחסים בין היהודים ושכניהם הקתולים מאז בוטלה ההפרדה. היחסים התבססו על כבוד הדדי וכאלה הם עד היום הזה".

אחרי פתיחת שערי הגטאות ברחבי איטליה עזבו רבים מיהודי פיטיליאנו את העיירה כדי להתיישב בערים הגדולות, שעתה כבר קיבלום בסבר פנים יפות, בעיקר כדי למצוא פרנסה טובה יותר או ללמוד באוניברסיטאות. אך נשארה להם, לדברי הלנה, פינה חמה בלב לפיטיליאנו, ולעתים קרובות, בעיקר בחגים, הם חזרו אליה. רבים מהם רכשו בה חלקות קבורה.

השואה, כאמור, לא פסחה על חבל ארץ יפהפה זה. למה חזרת לכאן, שואלות הצעירות האמריקניות את הלנה. למה את בכלל חיה כאן ולא באחת הערים הגדולות, עם יהודים נוספים? "משום שנולדתי וגדלתי כאן", היא עונה בחיוך המאיר את פניה. "אם לא הייתי חוזרת לכאן, לא היה כאן כל מה שאתם רואים.

"שרידי הקהילה ניסו לקיים חיים יהודיים במידת האפשר. מניין היה רק ביום כיפור, אבל בעיצומו של יום הכיפורים תש"ך נפגעה תקרת בית הכנסת ממפולת סלעים. למרבה המזל איש לא נפגע, אבל בית הכנסת נסגר סופית. תפילת יום הכיפורים ההיא הייתה התפילה האחרונה בבית הכנסת בפיטיליאנו עשרות שנים אחר כך.

"נישאתי בשנת 1961, ובעלי ואני ניסינו בלא הצלחה לגייס כסף לשיקום בית הכנסת. מכיוון שאיש לא פעל לתקן את הנזקים, התמוטטה התקרה סופית. הריהוט והספרים הוצאו והעירייה הודיעה למועצת הקהילה היהודית בליבורנו, קהילת האם שלנו, שאם בית הכנסת לא ישוקם, יהיו חייבים להרסו כליל. ידה של קהילת ליבורנו קצרה מלהושיע, ואכן חלקו הגדול של המבנה נהרס".

בית הכנסת נותר הרוס למחצה עד שגורלו של הבניין נגע ללבו של ראש העיר שנבחר בפרוס שנות השמונים, אוגוסטו ברוזי, והוא החליט לבנותו מחדש. המיזם ארך עשר שנים, וב-1990 נחנך המבנה החדש בתבנית העתקה כמעט מדויקת של בית הכנסת ההיסטורי, למעט שינויים קלים, ובהם מעלית ומרפסת תצפית במקום שבו הייתה פעם הספרייה הישנה. אפילו תנור המצות, המקווה והיקב שנספחו לבית הכנסת שוחזרו. כעת מתוכננת הקמת מוזיאון ומרכז קונגרסים קטן.

משום מה, בעגה המקומית המילה 'גויים' פירושה 'יהודים'. האוכל היהודי מכונה 'מטבח גויים'. במאפיות המקומיות אפשר לבקש מאפה דמוי מקל, ממולא פירות יבשים כתותים המזכירים חרוסת, ושמו 'גויים סְפְרָאטו', ובתרגום חופשי "גירוש גויים". מביני דבר מסבירים שבמקלות כגון אלה נהגו להכות על הדלתות כשהיהודים גורשו מהעיר אל הגטו. כדי לזכור, אך להוסיף לזיכרון המר טעם מתוק, בחרו תושבי המקום לכנות כך את עוגת הפרזידיה המקומית, גאוות העיירה.

"איני יודעת מה יביא העתיד", אומרת הלנה. "אנחנו, אחרוני היהודים במקום, התחלנו במשימה. בני בן הארבעים היה היהודי האחרון שנולד בפיטיליאנו, ואף שאינו מקיים חיים יהודיים מלאים הוא חש קרבה עמוקה למסורת היהודית ואומר שהוא חייב לעשות משהו בנדון. החלטנו לנסות לשקם את בית הקברות העתיק. יש שם מצבות בנות מאות שנים שנפלו או נוטות לנפול, והן זקוקות לניקוי יסודי. כסף אין לנו ואנו חיים מתרומות. הסופרת הידועה אדה סרבי (ואינה קרובת משפחה), שחיה במילאנו ללא יורשים, השאירה לנו סכום כסף מסוים, ובעזרתו הצלחנו לבצע כמה עבודות חשובות בבית הקברות".

בעמותה של הלנה חברים הרבה לא-יהודים, ובהם אנשי כנסייה וכמרים קתולים. רשומים בה חברים מכל רחבי איטליה שגורלה של "פיקולה ג'רוזלמה" חשוב להם.

ביציאה מבית הכנסת קשה להחליט במה למקד את הרגשות. להצטער על הקהילה שנכחדה, להתחיל להתגעגע להלנה הנפלאה שמשאירים מאחור ומי יודע כמה שנים עוד יעמדו לה כוחותיה להמשיך במלאכת הקודש שהחלה בה, או שמא לשמוח שיש מי שדואג לשמר את המסורת ואת הזיכרון. ואז, במעלה המדרגות המוביל אל הרחוב הנקרא, איך לא, 'הגטו', אפשר עוד להיכנס לחנות היינות 'Tre Quatri' (שלושת הרבעים) ולרכוש בקבוק יין Bianchi Di Pitigliano כשר, מכרמיה המעולים של טוסקנה, יין משובח וערב לחך שלגימה הגונה ממנו בוודאי תשכיח, ולו לזמן מה, את הדילמה שנותרת בלב אחרי הביקור בירושלים הקטנה.