אין פתרונות קסם למצוקת התעסוקה בענף

לחם, עבודה!

למשרדו של נשיא הלשכה, אני נכנס כרוח סערה, אחוז תזזית ומתודלק במעל מאה וחמישים תובנות שקיבלתי מחברים למקצוע להם סיפרתי על כוונתי לסקר את הבחירות הקרובות לנשיאות לשכת רואי החשבון.

עוד לפני שאני מתיישב על הכיסא אני מכריז בקול רם ונישא : כבוד הנשיא, אני לא באתי לכאן לדבר איתך על ההשתלמויות והכנסים שהלשכה מארגנת לטובת רואי החשבון, לא הגעתי לפתח משרדך בכדי לשמוע על מאות המאמרים והפרסומים שפרסמה הלשכה בשנתיים האחרונות, אני לא מתעניין באלפי שעות העבודה שהשקעתם בפרסום תקנים וכללים חשבונאיים חדשים. המושגים האלו, כבודם במקומם מונח, לא יעלו ולו פעם אחת לדיון בראיון אתך.

"אז למה באת ?" שואל קופמן, וגם רומז לי שכדאי שאשב ואשתה כוס מים קרים לפני שאני ממשיך.

"אני באתי בכדי לדבר על לחם ועבודה. פשוטו כמשמעו." כך אני מצהיר .

קושי במציאת התמחות/פרנסה

שנייה לאחר שאני מסיים לגמוע את המים , אני פותח במונולוג דרמטי : "ראה, בשנות התשעים כשסיימתי את לימודיי, עמדו בתור עשרה משרדים בכדי לשכנע אותי להתמחות אצלם. עוד לא סיימתי את שנת ההתמחות הראשונה וחמש חברות ציבוריות התדפקו על דלתי במטרה להבטיח שבסיום ההתמחות אעבוד ביחידת החשבות שלהם. ושלא תבלבל, אז כמו היום, גם בהתאם לתקינה הישנה וגם בהתאם לחדשה, לא סווגתי כ"נכס". היום מאידך, על כל מקום התמחות שמתפנה במשרדים, מתמודדים עשרות ואולי אף יותר. סיפורים על בוגרי אוניברסיטאות, חלקם מצטיינים ומוכשרים, שבמשך חודשים לא מוצאים מקום התמחות הם שכיחים, ואם ננסה לכמת את מספר רואי החשבון שלאחר סיום ההתמחות, נפלטים לעולם האכזר ללא מקום עבודה שאליו יוכלו לקום בבוקר , אז בכלל נצטמרר".

"יש הרבה מן האמת במציאות שאתה מתאר". עונה קופמן. "ואולם, מרבית המקרים שעליהם אתה מדבר, קשורים לנסיבות שאין ללשכה שליטה עליהם. באמצע שנות התשעים, בתקופה בה סיימת את לימודיך , נחתמו הסכמי אוסלו. המשק הישראלי נפתח לעולם, מספר ההנפקות השנתי עמד על מאות ומשרדי הביג 4 נחתו בארץ והתחילו לבסס את עצמם. היום המשק על סף מיתון, בעצם ליתר דיוק אפשר לומר שמלבד מספר שנים מועט בעשור הקודם, המשק כבר מעל לעשור על סף מיתון. בתחילה היה זה משבר ההיי-טק ,לאחר מכן האינתיפאדה השנייה והיום אנחנו עדיין מלקקים את פצעי משבר הסאב פריים, והעתיד לא כל כך מבטיח. וכשיש מיתון אז מגוון האפשרויות העומד בפני בוגרים צעירים וגם רואי חשבון ותיקים מצטמצם, על כל המשתמע מכך".

השוק מוצף ברואי חשבון

"במקביל, בין היתר בגלל העלייה במעמדו של המקצוע, מספר החוגים לחשבונאות גדל משמעותית" ממשיך דורון בהסבר. ורושם לי בצד אחד של הדף שמות של שש מכללות חדשות שנפתחו בשנים האחרונות ובצד האחר את מספר מסיימי התואר בחשבונאות . אני מביט במספרים ואט אט אני מפנים שמספר רואי החשבון בישראל גדל מ 7,000 רואי חשבון ב 1993 ל 14,000 בשנת 2004 וכיום הוא כבר מגרד את ה 20,000 . אני מתחיל להזיע, ובדמיוני עולה דמותה של המורה למתמטיקה מהתיכון שמנסה לשכנע אותי באותות ובמופתים עד כמה מרגשות הן סגולותיה של הסדרה ההנדסית.

כשדורון רואה את התהייה על פניי, הוא מסביר שלמרות ההיגיון בצמצום מספר הסטודנטים לחשבונאות, אין הרבה מה לעשות בנושא היות שללשכה אין יכולת חוקית, וגם לא זכות מוסרית לאסור על אדם ללמוד את המקצוע, ובכל מקרה אנחנו במדינה דמוקרטית המאופיינת בכלכלת שוק חופשי, וניסיונות להקים גדרות ולהציב מחסומים שיקשו על הכניסה למקצוע נועדו לכישלון.

"אם כך, כיצד מתמודדים עם הנושא". אני בכל זאת מקשה. "הרבה אנשים רוצים להיות רואי חשבון" הוא מצהיר. "רואי חשבון המסיימים לימודים, אינם חייבים להשתלב בעבודה בארנסט יאנג ומשם להמריא לתפקיד חשב בחברה הנסחרת בנאסד"ק, כדי להצליח. היום, רבים יותר יכולים לחפש ולמצוא את ייעודם בתחומי עיסוק נוספים שנפתחו בפני רואי חשבון כגון, ביקורת פנימית, ניהול סיכונים, אנליסטים, כלכלנים, מערכות מידע וכיו"ב. הכלל הזה תקף גם לרואי חשבון בתחילת דרכם וגם למאות רואי חשבון בני ארבעים ומעלה, בעלי משפחות, שנפלטו לאורך השנים מהמערכת ולא מצליחים לחזור אליה."

מצוקת המשרדים הקטנים

"בוא נדבר על המשרדים הקטנים. "אני משנה נושא. "המשרדים הגדולים ישרדו. יפטרו עשרה אחוז ממצבת כוח האדם, יניידו שמונה אחוז בין המחלקות השונות, יהדקו חגורות או יקצצו בהיקף ההטבות, אבל ישרדו. אבל המשרדים הקטנים קורסים, וזהו, אני לא ארחיב את דבריי משום שהיטב הבנת את כוונת המשורר."

וקופמן אכן מבין ועונה: "בישראל פועלים מעל ל 1000 משרדי רואי חשבון קטנים שהיקף פעילותם עומד של עשרות אלפי ש"ח בחודש בלבד. בשנתיים האחרונות אני נחשף לכך שרבים מהם נמצאים בקשיי נזילות. וגם כאן אין צורך להסביר את כוונת המשורר. וזאת למה ? משום שמשרדים אלו מספקים שירותים בעיקר לעצמאיים וחברות קטנות, מגזר המאופיין בשנתיים האחרונות בסממני קריסה מדאיגים ".

"איזה מגזר" אני שואל? "משרדי רואי החשבון או הלקוחות שלהם".

"גם וגם". אני מקבל תשובה. והוא ממשיך: " כשעצמאי או בעל חברה קטנה פועל לצמצם הוצאות, אז באופן מיידי הוא פונה לרואה החשבון ומבקש להקטין את שכר הטרחה. במידה והוא נתקל בסירוב, אז הוא מחפש אחר שיספק עבורו את השירות. בשוק קיימים כיום אלפי יועצי מס, מנה"ח או אחרים המציעים את השירותים האלו במחירים מופחתים ולצערי גם רואי חשבון העובדים מהבית ומבצעים את השירות כעבודה צדדית. היות שלא פעם חסכון של מאות ש"ח בחודש מהווה את ההבדל בין הישרדותו או קריסתו, מפסיק אותו עצמאי להעלות תהיות בדבר איכות ורמת שירות, וחבל, כי בסופו של דבר, הוא יצטער על כך. במטרה לתת מענה למצוקה זו, פעלנו והצלחנו להעלות את השכר במכרזים שמפרסמים משרדי ממשלה, גופים ממשלתיים ודומיהם, ולהעלות את הסף המינימלי של שכר רואה חשבון בגופים אלה. הדבר סייע למאות משרדי רואי חשבון שהסקטור הציבורי מהווה חלק מהותי מההכנסה שלהם. אז בסופו של דבר את מה שלוקחים מאתנו בצד אחד, דווקא הלשכה הצליחה להחזיר מצד אחר, ובלתי צפוי".

"אני מכיר לקוחות רבים שעוזבים את רואי החשבון שלהם במטרה לקבל שירות מרואה חשבון אחר, מבלי שהסדירו את חובם." אני מעלה בפני קופמן עוד נדבך של המציאות העגומה. והוא משיב : "דווקא כאן, היכולת שלנו להשפיע גדולה יותר. חל איסור על רואה חשבון חדש לתת שירות ללקוח חדש במידה ולא שילם את חובותיו לרואה החשבון הקודם. בנושאים אלו, אני מקפיד קלה כחמורה. כמובן שאין מדובר בהעמדה בפני כיתת יורים של כל רואה חשבון המצפצף על האתיקה - ולא חסרים כאלו - אבל יש לנו יכולת לצמצם את התופעה למינימום".

האם צריך להקל על רואי החשבון ולשנות את כללי האתיקה האוסרים על פרסום מרכולתם בתקשורת? אני מעלה בפניו טענה חדשה. ודורון משיב שכללי האתיקה האוסרים על משרדי רואי חשבון לפרסם את מרכולתם, נועדו בעיקר על-מנת להגן עליהם. הרי ברור לכל כי ברגע שהפרסום לא יהיה מוגבל, יהיו מעטים שירוויחו מכך הרבה, ורבים שיפסידו כתוצאה מכך, את הכל. בכל מקרה, היות שכיום , לכל משרד שמכבד את עצמו יש אתר אינטרנט מושקע המופץ באמצעים שונים לכלל הסייבר, יש לכל רואה חשבון כלים לקדם את עצמו. משינוי כללי האתיקה לא תצמח הישועה, אלא דווקא באמצעות כללי האתיקה, נשמר מטה לחמם של החלשים.

אפילוג פסימי/אופטימי (מחק את המיותר)

אני לא יוצא מעודד מהראיון הזה, אני אומר לקופמן בסופו. נכון, הוא עונה לי, אבל עם נקודת מבט כנה על המציאות. אולי לא הצגתי בפניך פתרונות פלא, הוא מסיים, אבל, בכל זאת, הצלחתי להראות לך איך אנחנו משתדלים ומצליחים לפתוח דלתות, כאשר אחרות ננעלות בפנינו.