רון ארד, רותי גלמן וההחמצה של חיי

רמת חן: שכונה ברמת גן, שהפכה בשנים שאחר הגעתי אליה עם הוריי ואחותי מתל אביב להיות אחת מהיוקרתיות בארץ. נבנתה במקור על-ידי חברת "רסקו". בנויה בצורת עיגול (אליפסה ליתר דיוק), שבו הרחוב המקיף הוא "אלוף דוד". "חן" (בשם השכונה): ר"ת של "חטיבות" ו"נביאים", שבשמם רחובותיה. נמצאים בה בית-הספר היסודי רמת חן ותיכון בליך הידוע שהוקם שנים אחריו.

רוב בתי השכונה הם בתים צמודי-קרקע - "וילות". רמת-חן ממוקמת בצומת מפגשי הערים רמת גן, גבעתיים, תל אביב, ובסמוך לפארק הלאומי, כפר המכבייה, הספארי ברמת-גן ומחלף אלוף שדה. עד לשנת 1948 היוו שטחי השכונה חלק מהשטחים החקלאיים של הכפר הערבי סַלמה – עיירה כפרית נרחבת שהשתרעה מזרחה משכונת התקווה וכיום שכונות של תל אביב, רמת-גן, גבעתיים, מתפרסות על מה שהיווה את שטחיה. סלמה נכבשה על-ידי כוחות של גדוד 33 מחטיבת אלכסנדרוני בערב פסח תש"ח, ליל ה-29 באפריל – הם מצאוה ריקה מאדם לאחר שיום קודם, הטרדתה על-ידי חטיבת "קרייתי" של ההגנה מכיוון מערב במסגרת מבצע "ביעור חמץ" במהלכו פעולות "ההגנה" הביאו לכיתור יפו, ובהמשך לכניעתה, גרמו לכל תושביה ומגִניה להימלט לעבר יפו. לציין שבשכונת לרמת-חן, מעבר ל"כביש הטייסים" ("דרך הטיייסים"), שכן כפר-שלם: שכונה מאוכלסת בצפיפות השייכת לתל אביב, ששמה הוא עברות שם הכפר הערבי סלמה שעל אדמותיו הוקמו היא, רמת-חן, רמת שקמה, הפארק הלאומי רמת-גן ועוד.

רותי גרה ברחוב גבעתי, אני ברחוב הראל, שהוא רחובה השני של רמת-חן מגבולה עם רמת-הטייסים: אתה הולך ממנו ברגל היה ורצית לבקר אותה לאורך "אלוף דוד" במעלה ה'גבעה', עד שמקץ כ-17 דקות הליכה מגיעים לרחוב גבעתי שהנו כבר ב'פסגה' שלה, שניצבים בה מגדל המים, בית-הספר היסודי רמת-חן, "תיכון בליך" הנודע שהתפרסם כשמדגם הצבעה נערך באופן מסורתי בין התלמידים שבו ניבא פעמים מספר את תוצאות-האמת של הבחירות הכלליות.

המסיבות הנזכרות שהביאו אותי להיכרות עם רותי גלמן, התקיימו מאמצע שנות השישים (כמה מוזר להוסיף: "של המאה הקודמת"), לאורך תקופה של כשנתיים: זה היה עם סיום לימודי הביולוגיה שלי, כשהמשכתי, באוניברסיטת תל אביב, לתואר השני. אין תמה שנחשבתי ל'משכיל' שבחבורה, שפרטיה היו בגיל העשרים-עשרים פלוס, בתחילת הדרך אחרי ה'בגרות'.

המסיבות נערכו כל פעם בביתו של מישהו אחר מהחבורה, ובאחת הפעמים ארגנתי אני, בבית שלנו: צמוד-קרקע, דו-משפחתי, ברחוב הראל ברמת-חן, כאמור. אבל הדבר שזכור לי מכול, הוא המסיבות אצלה: בית המשפחה של רותי, בית בודד מוקף גן, ברחוב גבעתי 4 רמת-חן.

לרותי היה חבר, ומותר אחרי כל כך הרבה שנים לומר שהעדיפה - בגלוי - אותי. ממילא, הקשר בינה לבינו לא היה הדוק. אני זוכר את הופעתה שלא קהתה חרף השנים הרבות שחלפו; רזה, מנומשת, כשכינויה "רותי הג'ינג'ית". כאשר קולה רך, ערב ונעים, מתנגן חרישית. ועוד דבר שבלט בה: אוהבת-אדם, טובת-לב, מסבירה-פנים. נוסף על היותה נעימת-הליכות ומשרה רוגע, הייתה חדת-אבחנה, אינטליגנטית מאוד (למותר לומר), ואוהבת תרבות. כשישבה עם מישהו – העניקה לו את מלוא תשומת-הלב. האהבה הגדולה שלה, הייתה אז השירה. במסיבות שהתקיימו בביתה נתנה לכולם לבלות ולרקוד בסלון, שייהנו, ואותי לקחה לחדרה, להראות לי עוד ספר שירה: יהודה עמיחי, או נתן זך, או אחר כלשהו שקראה.

היא נהגה לשבת איתי ולצדי בסבלנות, על הכיסוי העוטה את המיטה כשגבינו שעונים אל הקיר, מקריאה - וחליפות נותנת לי לקרוא - שיר ועוד שיר. כשברקע: המוזיקה וההמולה הבלתי פוסקים מהסלון. ואז רצתה לשמוע מפי את התרשמותי; הניתוח שלי. זכור לי היטב: אמרה - לאחר היותה קשובה לכל מלה - שאני היחיד, כך לדבריה, שמסוגל להבין; לגלות מה הדברים הכמוסים שרצה/תה המחבר/ת לנסוך בשורות. וגם היחיד שמוצא - כמוה! - עניין, הטעימה.

הייתה לה ביקורת-מה על 'השטחיות', או חוסר-הרגישות בתחום הזה, של האחרים. הדבר המתואר כאן, שב וחזר על עצמו. וכל פעם שבאתי קיבלה אותי בחיוך, בשמחה. זכרתי את אחיה. זוכר את המראה של אמה, עד היום רואה לפניי: גבוהה, מוצקה, שיער כהה אסוף ומגולגל לאחור (בהמשך יסתבר לי: נכון, אבל השיער דווקא היה לבן כשלג...). אלמנה, גם זאת נחרט בזיכרוני, שבעלה שנפטר - אביה של רותי - רופא. ופרט אחרון שנחקק בי מתקופת החבורה, היא תקופת המסיבות: מלחמת ששת הימים, שנת 67. אחד מהבולטים, כריזמטי, מרשים בהופעתו, ה'מסמר' של כל מסיבה, צנחן במילואים – נפל בקרבות חטיבת הצנחנים לשחרור ירושלים.

עברו 17 שנה. הספקתי לסיים לתואר השני בביולוגיה, לעבור מקום מגורים, להתחיל ולסיים גם את הלימודים בפקולטה לרפואה, לעבוד כרופא בבי"ח מאיר. כל השנים האלה, מרותי - כמו לגבי שאר החבורה - לא שמעתי דבר.

העבודה שלי שעיקרה היה תורנויות אפשרה לי גם עיסוק ביצירה ספרותית ומוסיקאלית, ואקדים שבשנת 1984, לקראת הוצאת הסינגל הראשון שלי - קולאז' מוסיקאלי בשם "כאב השיבה" - שעובד על-ידי והושמע בהשמעת בכורה בגלי-צה"ל, רשמו אותי במדריך "בידור ובמה". מה רבה הייתה הפתעתי, כשדפדפתי באקראי במדריך שנשלח אליי, ובסיווג "אמני פנטומימה" נגלה לפתע לעיניי ברשימה הלא גדולה - סה"כ 17 שמות - "גלמן רות, גבעתי 4 רמת-חן". כשמצורף: מס' הטלפון. לא היה לי שמץ מושג מה אירע עם רותי מאז שנפרדו דרכינו – 17 שנים תמימות! ושהיא פנתה לכיוון הזה...

כמובן שכל הזיכרונות עלו וצפו מחדש.

יכולתי להתקשר. אמרתי לעצמי שקודם-כול אגיע להישג חדש, לא זניח! – 'משמעותי', שיהווה 'סיבה טובה' להתקשר וכך לחדש את הקשר... הרי פרטיה עם מספר הטלפון, כל הזמן תחת ידי! כל שנה הגיעה מהדורה חדשה של המדריך, וכל פעם בדקתי ווידאתי מחדש שהן שמי ממשיך להופיע, ב"מלחינים ומעבדים מוסיקאליים", והן - ב"אמני פנטומימה" - שְמה עם פרטיה. כך קפצו עליי ה'הישגים' שכה תרתי אחריהם, במקביל לתורנויות כרופא-תורן (במחלקות הפנימיות, במחלקה הנוירולוגית) שהמשכתי לבצע: הכתבה הספרותית-דוקומנטארית פרי-עטי בעיתון "דבר" (אותה שנה: 84'), התוכנית עליי ועל יצירתי בגלי-צה"ל (שנת 86'), כתבה נוספת שלי - נושא רפואה הפעם - במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, כשהעורך: רם אורן (שנת 93').

יכולתי 'רק' להתקשר – לא? כמה פשוט! כמה היה לוקח לפעולה? – שלוש שניות.

שנת 97': יום ה', י"ח באדר ב' תשנ"ז – 27.03.1997. רופא כתב והלחין שיר על רון ארד. ד"ר יורם מרקוס, רופא במחלקה הנוירולוגית בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, הוציא תקליטור ובו שיר שכתב, עיבד, הלחין וביצע. הנושא: נפילתו בשבי של רון ארד.
באמצעות צילה נוימן, ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל, נמסר "שיר התקווה הטובה" לאמו של רון, בתיה ארד, שהופתעה מכישרונו הרב-גוני של הרופא.

ד"ר מרקוס: "בשיר שכתבתי יש מסר – להפסיק את השתיקה בנושא. ובמקביל, יש בו פנייה ישירה לרון, מתוך תקווה שהשיר והמנגינה יגיעו לאוזניו".

"שורת הסיום", או בשמו השני שהתפרסם יותר - ולקוח מפזמון השיר - "שיר התקווה הטובה", הוגש ושודר בהשמעת-בכורה עוד בשבת 15.03.97 שעה 8:00 בבוקר הווי אומר 12 יום קודם לכן, בתוכניתו של פנחס עידן "מעל ומתחת לשמיכה". לא פעם אחת בלבד הושמע באותה תוכנית: פעמיים. כאשר שבת לאחר מכן, עתיד פנחס עידן לחזור ולהשמיע אותו - שוב עם מילות קישור - באותה תוכנית. לא עם הראיון אתי שהוקלט מראש ונועד לה, הגשתו של זה נדחתה לשבוע שלאחר בעקבות הפיגוע הקשה יום קודם – 21 במרס 1997, יום ו' אחה"צ, פורים: בקפה "אפרופו" בתל אביב שלוש נשים הרוגות (צעירות: 30+), 48 פצועים, אחרי שמחבל מתאבד נכנס ופוצץ עצמו.

כל אותם 12 ימים, משידור הבכורה של השיר ועד להופעת הידיעה במעריב שפתחה יום שידורים ברחבי-הארץ על רון ארד עם השמעות חוזרות של השיר, ניסיתי להשיג את רותי – את רותי גלמן. אני מתקשר לטלפון שבביתה ברמת-חן, הרשום ב"בידור ובמה", הטלפון מצלצל – וכלום: איש אינו מרים! עשרות פעמים צלצלתי: לא היה יום שלא חזרתי על ניסיונותיי!.

אותו יום שבו יצאה הידיעה במעריב (27.03.1997), הוא גם היום ה-12 לניסיונות ההתקשרות העקרים שלי, ב-8:30 בבוקר, רואיינתי - מביתי - בתוכנית האקטואליה של מנחם מיכלסון ואורי אורבך ברדיו "קול חי". 13:45, אותו יום: "בחצי היום", רשת ב' של קול ישראל – ראיון איתי סביב השיר ההופך להיות אייטם חדשותי, שמקיים יורם רונן. כש"שיר התקווה הטובה" עודנו מתנגן בתוכנית עם הסתיים הראיון, כשעודני מקליט לתיעוד, לפתע - בלא כל אזהרה מוקדמת - צלצול-טלפון חד. "הלו?" – פלטתי לשפופרת, מוריד באחת את העוצמה לבל תחריש.

"מדברת מ' (מאז פרשת הנשיא קצב כבר לא קוראים לנשים בשמן: נותנים להן אותיות), מי שהייתה - כשעוד גרתם ברמת-חן - השכנה שלכם בווילה הסמוכה: שמעתי את השידור, והתקשרתי. זוכר אותי? – אחרי כל השנים?"

"בוודאי!" – השבתי. במה שעל פניה לפחות היה חריגה בוטה מהקונטקסט, בבהילות שלא ניתן להסבירה, בדחיפות שחשתי אך מבלי שידעתי מאין, ומבלי לתת לה להמשיך, שאלתי: "תאמרי לי: מה עם רותי גלמן? – שמעת עליה משהו?"

ברמת-חן היו אז סדר-גודל – כסדר-גודל, נכון כנראה גם היום – של אלף בתים, הווי אומר ממוצע של 4,000 נפש. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שמתוכם, תכיר דווקא אותה. אבל קיימת גם נקודה אחרת: האם באמת הייתי מודע כששאלתי את השאלה, ששלושים שנה תמימות(!), מ-67' עד 97', חלפו מאז הקשר שלי עם רותי? מאז שראיתיה לאחרונה?

תשובתה נאמרה מיד (מניה וביה), ללא השתהות כלל, מבלי שבאינטונציית קולה יישמע שמץ תמיהה: "היא קיבלה טיפולים כימותרפיים. מודעות-האבל תלויות עכשיו – כאן, במקומות אחרים. כל רמת-חן מלאה במודעות האלה!"

להשלמת הדרוש לכתבה זו - שעריכתה הסופית נעשתה על-ידי רק עתה - לזכרה של רותי גלמן, התקשרתי לכמה מבני כיתתי מבית-הספר היסודי רמת חן שהכירו את רותי ונשארו ברמת-חן עד עצם היום. רותי שלמדה כמה מחזורים אחרינו גרה לא רחוק מהם. לאחר מכן נסעתי למרכז החנויות הקטן שנמצא ברחוב אלוף דוד מרחק דקות הליכה ספורות מביתה של רותי, שם הכירוה ושוחחו איתי.

כולם קשרו לרותי כתרים, ניתן היה לחוש כמה הוקסמו ממנה ומאישיותה. "אמנית ריקוד ופנטומימה; שחקנית, שאחרי שנים בשל בעיות גב שנגרמו לה עקב אירוע-נפילה הפסיקה לרקוד". "ג'ינג'ית תמירה, נחמדה ויפה"! "נשמה טובה"! "מיוחדת, אכפתית, רוחנית" – אלה הביטויים שבהם תיארו אותה. ושהיו לה כלבים, "שכל פעם הלכה אתם", וגם חתולים. כולם - כאחד! - העריכו ואף 'קבעו' את גילה כנמוך בהרבה מזה האמתי – שלבסוף סופר לי. מהם נודע לי כי רותי למעשה לא עזבה את הבית ויתירה מזו, אף המשיכה להתגורר בו לאחר שאמה האלמנה נפטרה והותירה לבד אותה ואת אחיה, ושאחיה הצעיר ששמו אביחי גלמן מכר את הבית – את בית המשפחה – כשנה קודם והעתיק את מגוריו לכפר סבא. את הטלפון שלו להתקשרות מסרו לי במרכז החנויות.

דבר שחזר בדברי כולם, היה הסבל הקשה שעברה. "חלתה במחלה קשה. סבלה סבל נוראי! נראתה מאוד לא טוב". מהם נגלתה לי האמת: היא לא קיבלה טיפולים כימותרפיים. סירבה בכל תוקף – לא הייתה מוכנה! "רותי בחורה רוחנית; פתאום דעכה. לא רצתה לקבל טיפול למחלה. אחיה אמר: 'אחותי לא רוצה טיפול'! ידעה שאין בזה טעם. התהלכה עם פצע גדול ברגל, שהייתה חבושה. צל של בן אדם. גמורה. הלכה ודעכה בחורה יפה". "- - כשנפטרה, היה גילה להערכתי 42". בן-הכיתה שאיתו שוחחתי היה בהלווייתה. וכך היה הראשון שסיפר לי היכן היא קבורה: "בבית קברות פרטי: בזיקים."

קיבוץ זיקים ממוקם דרומית לאשקלון, ליד קיבוץ כרמיה וקרוב לקיבוץ יד מרדכי. עלה על הקרקע ב-14 בפברואר 1949, על-ידי גרעין השומר הצעיר מרומניה. מונה כיום כ-170 חברים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, בעיקר מדרום אמריקה, אנגליה וישראל. יחד עם הילדים מונה האוכלוסיה כ-420 נפשות. לציין שעלה בעת עריכת הכתבה לחדשות, בשל פגיעת טיל קסאם בבסיס הטירונים זיקים שגרמה לפצועים.

אביחי גלמן, אחיה של רותי – בשיחה הטלפונית אתו: "רותי ילידת 47'; הייתה צריכה להיות בת 60 היום. אני צעיר ממנה בשנתיים. תמיד נראתה צעירה, תמיד לא האמינו לגילה האמתי. שנים, אמרה שלא תגיע לגיל 50! אפילו ביום אחד – לא תעבור!. לשחקנית פנטומימאית הזִקנה נראתה כדבר בלתי מתחבר לאדם. היא חלתה בסרטן. התגלה ואובחן בה בשלב מאוחר, עם גרורות. שנה וחצי-שנתיים היה המהלך. נפטרה בהוספיס, בתל-השומר... כשהסתכלתי בתעודת הפטירה שבה נרשמו התאריכים העבריים, ממש נדהמתי! 'נולדה בכ"א בשבט תש"ז, הלכה לעולמה ב-כ' בשבט תשנ"ז' – יום אחד לפני גיל 50!. היא קבורה בזיקים. הקיבוץ שבו יש לי אח, ובו הייתי גם אני תקופה.

רותי למדה בכמה בתי-ספר תיכוניים, ביניהם בליך" – הוסיף. "היה לה קוקו ארוך: 'זנב-סוס'. היינו חמישה אחים ואחיות, נשארנו ארבעה אחרי פטירתה. אבא היה רופא; נכון. אמא – גניה. שיער אסוף לגלגל לאחור, לבן, שהיה 'הסמל המסחרי' שלה. היא עסקה באמנות, ניהלה גן ילדים. הבית שבו גרנו, היה הבית הראשון ברמת-חן.

כשהתגלה הסרטן", חזר אביחי לנושא, "אושפזה רותי בתל-השומר. לא רצתה טיפולים. סירבה לכל הטיפולים הרפואיים! ההחלטה שלה, כפי שברור היום, הייתה נכונה. דובר על קטיעה של שתי הרגליים עקב נמק שהופיע בהמשך בין האצבעות, עם סבל מכך, והיא סירבה – אמרה שכרקדנית לא תעשה את זה, בשום אופן! הסכימה, רק לאחר שכנוע, לקבל עירוי-דם. סבלה היה קשה, וחרף זאת שללה ניתוחים מקלים (- פליאטיביים) כלשהם. כשכבר בלתי אפשרי היה להמשיך בבית, ברמת-חן, התאשפזה בהוספיס בתל-השומר. והיא תכננה את הלווייתה: הודיעה שרוצה ארון. לא רצתה, שללה בכל תוקף, טקס דתי. אמרה שאפילו אחד 'מאלה' יהיה שם – תציץ מהארון ותראה! קיבוץ זיקים, הוא שאפשר זאת. הייתה בהלוויה מוזיקה. שתכננה היא. רותי סיימה את חייה בכבוד, כפי שרצתה."

מערכת-החיפוש של Google שאליה נכנסתי הובילה אותי למקור הבודד - אחד ויחיד - בו מופיע שְמה, הוא והפרטים אותם ניתן לדלות: אתר-האינטרנט של המילא"ה, המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב שבהנהלת שמעון לב-ארי. במדריך המקוון שבו "מאה שנה - 1989-1889 - לתיאטרון העברי", ב'מערכת לחיפוש אנשי במה', מצוין - "גלמן רות. תאריך ההולדת לא ידוע. פנטומימאית.

רקדנית ופנטומימאית. נולדה בישראל, ברמת גן, ב-? למדה מחול בסטודיו של להקת בת-שבע ולהקת בת-דור, באקדמיה למחול בניו-יורק, ובסטודיו למחול על שם מורלי. שיחקה בתיאטרונים הבימה, תיאטרון הפנטומימה של יורם בוקר, בית ליסין, פסטיבל הפנטומימה הישראלי, הקאמרי ועוד. שיחקה בהצגות פר גינט, המחזמר קָרוּסֶל (בניו-יורק), חגיגת פנטומימה, על מסכות ואנשים, שלמה המלך ושלמי הסנדלר ועוד."

את יורם בוקר לא היה קושי לאתר. נפגשתי אתו אחרי תיאום, בביתו שבהרצליה פיתוח. התמונות שצורפו לכתבה הם ממנו; באדיבותו. יורם בוקר נולד בפריס, והוא באוניברסיטת תל אביב משנת 65, מאז שעלה מצרפת. לימד בחוג לתיאטרון של הפקולטה לאמנויות שבבניין מקסיקו מגמת משחק ובימוי, כאשר דרגתו פרופסור. התמחה באמנות הקומדיה דֶל'ארטה. לימודיו שקדמו היו בפריס: פנטומימה למד אצל מרסל מרסו, שתוך כתיבת כתבה זו נפטר, אחר כך אוניברסיטת תיאטרון האומות של יונסקו, בהמשך בית הספר הגבוה לתיאטרון של ז'אק לקוק. הופיע הרבה בפסטיבלים בעולם.

רותי עשתה באמריקה מ-1974 עד 1982 (בערך) שם למדה ריקוד, סיפר לי יורם בוקר בפגישתנו, כשהיא עם יוסף דוידוביץ הרקדן ואיש הקולנוע. מאז שחזרה לארץ הייתה ללא בן זוג. היא נשארה רווקה. יורם פגש אותה במקרה ברחוב, ב-1982, לאחר שראה אותה בתפקיד קטן במחזה פר גינט של הנריק איבסן. הציע לה להצטרף לתיאטרון הפנטומימה שלו שאותו עשה עם שייקה אופיר ואורי טננבאום, ומהר יחסית הסכימה. שלוש שנים עבדו ביחד. בתיאטרון של יורם בוקר הופיעו אם כן אורי טננבאום, הוא-עצמו, רותי גלמן – "רזה, חטובה, גוף נהדר. גובה כמטר שבעים. "לא רצתה אף פעם לומר את גילה. הייתה צעירה מגילה". אחר כך כשעזבה הייתה פרילנסרית בהצגות שונות. בהצגה של המפיק אברהם דשא - פשנל - נפלה מהבמה במיוזיקל ונפגעה כתוצאה בגב, ועקב סבל ממנו חדלה מאז מלהופיע.

יורם ביקר אותה ברמת-חן, וגם - אחר כך - בהוספיס בתל-השומר. בלוויה היו הרבה אנשים. הוא, הופיע בה עם התיאטרון שלו: עם אורי טננבאום, בקטע של קָרוּסֶל פנטומימה שבעבר היא, השתתפה בו – ראה התמונה המצורפת. זה היה לצלילי השיר "קרוסל", שהושמע מעל גבי דיסק: מלים: רות כסלו, לחן: דרורה חבקין, ביצוע: יהורם גאון. 'קָרוּסֶל' מבוצע על-ידי שלושה. הוא לא מסוגל להיזכר אם בקטע שהציגו בהלוויה, מישהי, ואם כן מי, מילאה את מקומה של רותי...

רק כשעברתי שנית על התיעוד של שמעון לב-ארי, הבנתי: רותי שיחקה בהצגה פר גינט, ובניו-יורק כאשר שהתה בה, במחזמר המצליח "קָרוּסֶל" – שניהם של צמד הכותבים האמריקנים הנודע ריצ'ארד רוג'רס ואוסקר המרשטיין. "קרוסל", כחידוש בתקופתו, היה אחד ממחזות הזמר הראשונים שעלילתו הייתה טראגית. אלה הסיבות, הדבר נראה עכשיו ברור, שהביאו את רותי לבחור - להלווייתה-שלה - את המופע "קָרוּסֶל".

עשיתי לי נוהג: כל פעם שיוצא לי להזדמן לרמת-חן, תחילה אני פוקד את מה שהיה ('היה': כי הרסו ובנו מחדש) הבית הדו-משפחתי שלנו; רחוב הראל מס' 3. משם אני ממשיך בהליכה ברחוב ההיקפי "אלוף דוד", עד לרחוב גבעתי, וברחוב זה לפני גדר-האבן הנמוכה עם המשוכה צפופת-העלווה, הגדלה עתה פרא, במקום שבו ניצב עד היום שער-הברזל החלוד של הבית הבודד השני מהפינה הנושא את המספר "4", עוצר. ידעתי, גם כשהגעתי פעם ראשונה לאחר שנים רבות, שאני עומד לפני ביתה של רותי. ושאולי – זו הייתה ההחמצה הגדולה של חיי. הוא נותר כמות שהיה אז: פשוט וצנוע במבנהו, גג רעפים אדומים דהויי-צבע, טיח דקורטיבי בצבע בז' שעליו מרובבים כתמי-הזמן. כל תריסיו וחלונותיו מוגפים היו באותה התייצבות ראשונה, והגינה, לא עוד עם פרחי-תרבות: צמחי בר. זכרתי מהמסיבות - הרחוקות כל כך! - שהכניסה עם המדרגות, אותה אכסדרה קטנה שבה עולים, היא מימין; והנה - כמה שזיכרון מסוגל לעתים להתעות או להתל! - דווקא היא ניצבת משמאל.

עוד דבר היה באותה פעם ראשונה אחרי שנים, בולט, מדהים, שלמראהו לא יכולתי שלא להרגיש כיצד דמעות, מתחילות להיקוות בזוויות-עיניי: הייתה בגן חורשת אורנים עבותה-למדיי פנימה לגדר האבן והמשוכה הירוקה, אותה משוכה של יסמין ירוק-עד שפרחיו הלבנים לא חדלו - וגם עתה! - מפיצים הם את ריחם הבושמי, ותמיד כשהגענו בערב, עברנו דרכה בשביל המרוצף עד לכניסה ומזו פנימה... ועתה: גזעי האורנים שכרתו אותם סולקו, וגדמים בלבד, שיבצו - דוממים, שותקים, אילמים! - את מלוא שטח הגן. לא צריך היה יותר מזה, לציין חיים שלמים שנגדעו. באִבם, כן.

בביקורים החוזרים גם הגדמים נעלמו.