לא מתרוממת

בעקבות גל המסעדות האסיאתיות ששטף את הארץ בשנים האחרונות, נותרו מהן על המפה הקולינרית רק מעטות. אחת כזו היא "צ'יינה קלאס" (בן-גוריון 33), שעיצובה, ברוח הפנג-שוואי, מזכיר, עם קצת דמיון פורה, מסעדות עממיות ב"צ'יינה טאון" המקורית. על כל שולחן בה מוצב אקווריום עם פרחים ונרות רומנטיים, ובחלל המסעדה יש מגוון של אביזרים אותנטיים מהמזרח הרחוק.

אלא שעיצוב לחוד וקולינריה לחוד. "צ'יינה קלאס" מתקראת, אומנם, מסעדה סינית-יפנית-תאילנדית, רק שמכל אלה נותר בה, אולי, הפן התאי כדומיננטי, כיאה למרבית המסעדות האסיאתיות המציפות את המדינה.

לא מיוחדת

למען הגילוי הנאות עלי לציין שאת "צ'יינה קלאס" אני מכיר עוד מיום-פתיחתה, כשעדיין גיששה כמסעדה חדשה בעיר שלא ידעה אז את יוסף של המזרח הרחוק. בשל בלעדיותה היא נהנתה אז ממוניטין רבים של קהל מסוקרן, שביקש לחסות בצילה ולטעום את הטעם האסיאתי שהיה אז כמעט בלתי מוכר. אלא שמאז זרמו מים רבים בים התיכון, ומסעדת שכמותה יש כבר רבות בארץ הזאת. הצרה היא שרובן בינוניות למדי, כשגם "צ'יינה קלאס" הוותיקה אינה עולה עליהן בהרבה.

הציון: 6

פתחנו במרק-תירס מתקתק, שבאמת היה עשוי כראוי, וכמוהו גם אגרול הירקות, שבו נגסה בת הזוג. צולעות יותר היו שתי המנות העיקריות: נודלס של עוף באננס ופאד תאי, שהיו אטריות-אורז דקות ומוקפצות, עם ביצה, נבטים, כרוב, בצל ירוק, גזר ובוטנים. אומנם רשימה עמוסה למדי של ירקות, אבל שטעמן כמעט לא הורגש. שתי המנות היו פשוט מונוטוניות ומשעממות לאכילה - כאלה שהטבח כאילו יצא בהן כדי חובתו להגישן לסועד. גם הבננה המטוגנת, שהוגשה כקינוח, על כדור של גלידת-וניל, כבר יצאה לנו מכל החורים, ואפילו האספרסו הכפול לא מילא את שליחותו כראוי.

שילמנו 156 שקל - לפחות סכום סביר עבור ארוחה בינונית כל כך לשניים, כשאת "צ'יינה קלאס" זיכינו ב-6 נקודות בלבד מתוך 10 המעטרות את הסולם הקולינרי.