מלחמת התרבות של זיוה שמיר

פרופ' שמיר, המאמר שלך הוא כתב אישום יוצא דופן. אולי תגלי לקוראים מה לוז טענתך?

"אנו חווים שינויים מהירים במאה ה-21 - אלו אינם פוסחים על תחום חקר הספרות. פעם החוג לספרות היה הפופולרי ביותר במדעי הרוח. א"ב יהושע ועמוס עוז מספרים שבתקופתם היו מאות סטודנטים לספרות במחזור, והיום נרשמים סטודנטים ספורים".

כיצד את מסבירה זאת?

"יש הסברים לוקאליים וגלובליים. אצלנו הנושא הוא קריטי, כי הספרות העברית הייתה היונה שבישרה את הציונות, את תקופת התחייה והקמת מדינת ישראל. אסור לגרום לה להיות העורב שיביא את בשורת הכיליון, חלילה. בלי הספרות העברית כדבק מלכד אין לנו מה לחפש פה. פעם היה לנו סידור התפילה, ואם הציבור יאבד היום את הספרות העברית כדבק מלכד, מה יישאר לו? הפזמונים של כוכב נולד? השירים של מדונה? מה יישאר כתרבות?"

מה תפקיד האוניברסיטה בעניין?

"להכשיר את דור העתיד. לפתח את המקצוע כדי שהמורים באוניברסיטאות יוציאו גם מחקרים, אך גם יכשירו סטודנטים שיהיו מורים לספרות במערכת החינוך, ואלו יעבירו את הגחלת לתלמידים שלהם. האוניברסיטה היא סוכן תרבות, והיא מאבדת את התפקיד הזה, כי את מקום המחקר יורש ה'שיח' שמחפש את המטבע מתחת לפנס".

כיצד התרחש התהליך?

"בעולם הרחב בשנות אביב העמים, ואצלנו בשנות התחייה הציונית, בתקופת העליות ובזמן המאבק לעצמאות, היה לספרות מעמד מאוד גבוה שהקרין על ביקורת וחקר הספרות. את פרס ביאליק לחוכמת ישראל קיבלו בשנים הראשונות לפרס כמעט רק חוקרי ספרות. על 'הטור השביעי' כתב בן-גוריון לאלתרמן: 'אין טור בציוד צבאנו שעולה עליו, על הטור שלך, בכוחו הלוחם'. בתקופת המלחמה הקרה התפתחו שיטות א-פוליטיות בחקר הספרות - 'הביקורת החדשה' במערב, והפורמליזם במזרח. אלו היו גם שנות הזוהר של האוניברסיטאות. באותה תקופה אנשים רציניים פנו לחקר הספרות. היום חלק מהחוקרים אינם אלא עסקנים פוליטיים שמקבלים מענקים מהקהילייה האירופית וכדומה, ומתחרים איך יציגו את הפנים המכוערות של ישראל".

למה זה הצליח אז? מה ראו מאות סטודנטים שהלכו דווקא לספרות?

"בשנות ה-60 היה קשה יותר להתקבל לחוג לספרות אנגלית מאשר למשפטים. אנשים נמשכו אז לחוגים לספרות, כי היו שם מורים שביססו את דבריהם על מחקר רציני המבוסס על עובדות ועל נתונים, ולא על השערות פורחות באוויר; וגם הייתה עוד הילה לספרות. אחר כך אנשים טענו - ואולי במידה מסוימת של צדק - שהביקורת החדשה חוטאת בכך שהיא מוציאה את היצירה מהקשרה. אז החלו לדבר על הקונטקסט. לימים, שכחו את הטקסט, זנחו אותו לגמרי.

"היום מדברים 'מסביב לנקודה'. שכחו שכל הכלים של תורת הספרות וכל הדיסציפלינות, לרבות היסטוריה, פסיכולוגיה ופילוסופיה, הם בעצם כלים שנועדו לשכלול הבנתנו ביצירה הספרותית, כי אם לא לשם מה אנו לומדים ספרות, לדעת את הביוגרפיה של היוצרים? ומאחר שיש לנו היום 'פסיכולוגים' ו'סוציולוגים' שלא למדו אפילו קורס במקצועות הללו, מרוב בינתחומיות אבדה הדיסציפלינה".

שמיר, שנולדה ב-1946 בארץ ישראל ואת הדוקטורט שלה עשתה ב-1980 על ניצני שירתו של ביאליק, מבהירה כי "כי בעולמנו הפוסט מודרני - אירעו תהליכים הרי אסון. הגרועה שבתופעות הללו היא ההטיה הפוליטית. במחקרים רבים המתפרסמים כיום, גדולי הספרות העברית - ביאליק, אלתרמן, אצ"ג, עגנון ועוד - הם בסך-הכל קולב להצגת הדעה הפוליטית הרדיקלית של איש הסגל. גדולי הספרות הללו לא השתייכו לשולי המפה הפוליטית. הם עלו על הר גבוה והסתכלו לכל הכיוונים. הם היו הצופה לבית ישראל. הם לא היו מכירים את דיוקנם כפי שהוא מצטייר בחלק מהמחקרים העכשוויים".

שמיר מדברת על כך שהפיכת המחקר ל"שיח" דירדרה את רמת מדעי הרוח ומדעי החברה. "תחום חקר הספרות הפך לא אחת לפארסה", היא אומרת בהחלטיות, "סטודנטים אינם נמשכים לחוגים האלה היום לא רק משום שאין בהם סיכוי לפרנסה. הם יודעים שאין ערך לדברי המרצים, כי אי-אפשר לתת בהם אמון. יש לא מעט אנשי סגל שהעובדות לא מבלבלות אותם. הם קבעו את דעתם מראש.

"הפוסט-מודרניזם מדגיש שאין אמת; כל אחד והאמת שלו. אבל שוכחים שיש היררכיה בין אמתות שונות. אז כשיוצרים מין מצב רלטיביסטי כזה, אין פלא שהחוגים הללו איבדו את ערכם. פעם היה ברור לגמרי שאסור לעשות פוליטיזציה למערכת החינוך וגם לא לאוניברסיטה. אבל מאז נפרצה הדלת ונפסלה המזוזה, נכנסו כל השדים והשעירים, הכל פרוץ והפקר, ורוקדים את מחול השחת בתוך האוניברסיטה".

בהיותך בוועדת המינויים נחשפת לתלונות סטודנטים על הטרדה פוליטית של מרצים?

"כן. יש מרצים שמטרידים הטרדה פוליטית. לפעמים קשה להבחין בהבדלים הדקים שבין מותר לאסור, אבל חשוב לדעת שהטרדה פוליטית היא כהטרדה מינית. למרצה בכיתה יש סמכות על תלמידיו. הוסף לכך את העובדה שאנשי סגל זוטרים תלויים בבכירים מהם במשך שנים. זה מוליד תופעות שכמוהן כשיבוט. ראש חוג אוסף סביבו אנשים שחושבים כמוהו. לפעמים איש הסגל מתנהג בתחילה כאחד האנוסים, ואחר כך 'ממיר את דתו' כי אין לו בחירה. כשמרצה ללשון, למשל, נותנת לניתוח תחבירי משפט כגון 'חיילי צה"ל במחסומים התנהגו כמו ניאו-נאצים', אז מה יש לדבר? אנשי אקדמיה ישראלים קוראים בחו"ל להחרמת ישראל והמוסדות האקדמיים שלה, ואחר כך מתפלאים שהענף שעליו הם יושבים נכרת".

תופעת השעתוק באקדמיה, שפרצה כל סכר אפשרי עם התעצמות עידן האינטרנט, מטרידה את שמיר במיוחד. "אין היום הבדל בין מקור לחיקוי, והאינטרנט נותן לכך לגיטימציה", היא אומרת. "בעולם שבו לדבר המלאכותי והמזויף ביותר קוראים 'ריאליטי', אולי לא צריך לצפות ליותר.

"אתה מוצא היום אנשי אקדמיה שמעתיקים בשיטת 'גזור והדבק' ומקבלים על כך פרסים ועיטורים. נוצר מצב אבסורדי, כי אם מעתיקים תמונה ללא רשות בגוגל - מקבלים על כך קנס גדול; אבל אפשר להעתיק את מפעל חייך המחקרי ואין שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית לפנות אליה. נכון, תמיד העתיקו. אבל התופעה החריפה הן בגלל האינטרנט והן בגלל אי האכפתיות של קברניטי האוניברסיטאות".

אפשר להרחיב את הביקורת לנושא שיפוט המאמרים והקידום באוניברסיטה.

"בחסות החיסיון האקדמי, אפשר לעשות היום כל דבר נבָלה. מה יעצור אדם מלשקר בוועדה אוניברסיטאית? כל עניין הקידום בצורה הזאת אבד עליו כלח. האוניברסיטאות היו צריכות להיות היכל החוכמה. בוודאי יכלו למצוא דרך ראויה יותר לדעת מה הישגיו של איש סגל מאשר המכתבים המשוכפלים שהם מקבלים כהמלצות מאולצות מפרופסורים".

מה דעתך בנוגע למלחמת העברית - מדוע מחייבים לפרסם באנגלית מאמרים בספרות עברית? איך אפשר לכתוב על אלתרמן באנגלית?

"זה אבסורד נוסף, ודאי כשמדובר במקצוע כספרות עברית. אם תקבל מכתב המלצה מחוקר בחו"ל, הוא שווה יותר מהמלצה של חוקר בארץ, כי הוא מעניק כביכול הכרה בינלאומית. מובן שזו שטות גמורה. כשמדובר בספרות עברית, האנשים בעלי הערך יושבים פה, ועמיתיהם בעולם צריכים לקפוץ משמחה אם יקבלו מכתבי המלצה מחוקרים היושבים בארץ.

"במקומות שהסתובבתי בחו"ל ראיתי מרצים לספרות עברית, שפה בארץ פרסו לפניהם שטיחים אדומים, אבל שם הם לימדו ברמה של 'אולפן עקיבא'. זה נשמע אומנם יוקרתי ללמד ספרות עברית בסורבון, בקולומביה, בייל או בפרינסטון, אבל זו אחיזת עיניים שאין בה ממש. לא אחת מלמדים שם ספרות עברית בתרגום, אבל 'סיפור פשוט' של עגנון בלי העברית העגנונית זה כמו רומן למשרתות".

מה את מציעה לתיקון המצב?

"יש לי שתי הצעות, שהן אחת: בכל שנה ייתן משרד החינוך והתרבות מלגות נדיבות למצטיינים, 50-30 סטודנטים, כאלה שהנושא בוער כאש בעצמותיהם, כדי שהמקצוע לא ידעך ויוכלו להעביר את הלפיד לדורות הבאים. כמו-כן, יש לחייב את כלל הסטודנטים הלומדים בחוגים הפרקטיים, ש'יש בהם פרנסה', לשמוע כמה קורסים בספרות עברית, בתולדות עם ישראל, בתנ"ך וכן הלאה; ולחכות עד שהגל העכור הזה יעבור".

גם לסטודנטים למשפטים כדאי ללמוד ספרות - בתור משפטן אתה מנתח טקסטים, ולמדע הספרות יש הכלים המשוכללים ביותר לניתוח טקסט.

"יש לי ידידה, חוקרת ספרות שפירסמה בזמנו מאמרים על עגנון. יום אחד היא ראתה שפותחים בייל או בפרינסטון תוכנית לאנליסטים של שוק ההון שמתקבלים אליה רק בוגרי ספרות. התברר שאנשים היודעים לנתח טקסט כמו שצריך, יש להם הכישורים להיות אנליסטים בשוק ההון. הלכה ועברה הסבה, והיום היא אחת האנליסטיות החשובות בארה"ב. זה מלמד שניתוח רציני של טקסט הוא דיסציפלינה - כל השאר הם רק כלי עזר המסייעים להבין יותר טוב את הטקסט".

ובכל זאת, האם יש תקווה?

"הספרות וחקר הספרות הם כלים שלובים. האחד ניזון מהאחר. גם הספרות צריכה פרשן שיבוא ויאיר אותה. משורר ההשכלה, יל"ג (יהודה לייב גורדון), קונן 'למי אני עמל?' וחשב שהוא יהיה המשורר העברי האחרון. לשמחתנו הוא טעה. לא הכל הולך לבית עולמו. תמיד כשנדמה שהכל הולך ונהרס, נוצרים בו בזמן דברים חדשים. מאחר שבמכללות להכשרת מורים עדיין מלמדים את הדיסציפלינה ללא הטיה פוליטית, יש סיכוי שמקצוע הספרות לא ידעך".