הסיבה העמוקה, האמיתית, לסבב האלימות האחרון בין ישראל ורצועת עזה נעוצה במהות היחסים בין חמאס ובין אירן, המעורבת ישירות במתרחש ברצועה.
מאז שסולק
סדאם חוסיין מהשלטון בעירק באפריל 2003, שימשה אירן כתומכת העיקרית של חמאס, שכן תנועה זו המשיכה את הג'יהאד נגד ישראל, בניגוד לאש"ף שחתם על הסכמי אוסלו, שבעיני אירן ויתר על שחרור פלשתין. במשך שנים שלחה אירן ללוחמי חמאס ברצועת עזה נשק, תחמושת, כסף וציוד, במסלול צפוני דרך סוריה, לבנון והים, ובמסלול דרומי דרך סודן, מצרים וסיני. סוריה העניקה למנהיגי חמאס - ובראשם ח'אלד משעל - מקלט בטוח בדמשק לנהל ממנו את הג'יהאד נגד ישראל, והתיאום בין המשטר הסורי ובין חמאס היה מלא. חיזבאללה היה מגויס לסייע לחמאס בכל דרך שהתבקש. כך הפך חמאס לחלק בלתי נפרד מהקואליציה שבנתה אירן בעולם הערבי, והעובדה שאנשי חמאס הם סונים ואירן וחיזבאללה הם שיעים לא הפריעה לחמאס.
לא "משמר הגבול" של ישראל
בינואר 2006 זכה חמאס ברוב של מושבי המועצה המחוקקת הפלשתינית. אך חיכוכים וסכסוכים עם אש"ף מנעו את העברת מושכות-השלטון לחמאס. בפברואר 2007 הולידה שרשרת התנגשויות בין הארגונים ברצועת עזה את "הסכם מכה" שאומנם נחתם, אך לא מנע את השתלטות חמאס כבר ביוני 2007 על רצועת עזה בדם ואש, תוך חיסולם של אנשי הביטחון של הרשות הפלשתינית באמצעות יריות בראשיהם ובברכיהם. כמה מהם הושלכו לרחוב מבניינים רבי קומות שאליהם נמלטו. חמאס שולט מאז בעזה באופן מלא, אך מאפשר לארגונים אחרים לפעול, להתאמן, להתחמש ולפגע בישראל מידי פעם. כך מוצאים ברצועה ארגונים כמו "הג'יהאד האיסלאמי", "ועדות ההתנגדות העממית", "צבא האומה", "צבא האיסלאם", "חטיבות המנצח צלאח א-דין" ועוד גופי טרור. כל עוד פעילותם נגד ישראל היא בגבולות ה"מקובל", עוצמת ממשלת חמאס את עיניה, כי אינה רוצה להצטייר כ"משמר הגבול" הישראלי.
בינתיים הקים חמאס בעזה מערכת מנהלית של מדינה לכל דבר: משטרה, צבא, תעשיה צבאית עם יכולת לייצר טילים, מערכת משפט, מנגנון תחיקה בעל אופי איסלאמי, משרדי בריאות, חינוך ותשתיות. ראשי חמאס מסתובבים בעולם כראשי מדינה ומקובלים כאורחים רצויים במוסקבה ובמרבית בירות-ערב. גם באירן ערכו ראשי חמאס ביקורים לא מעטים. הקשר עם אירן נמשך, וזו המשיכה לחמש את חמאס בטילים שהיה ברור כי אלה מיועדים לפגוע באזרחי ישראל.
המפנה ביחסי חמאס-אירן החל במארס 2011, כאשר בסוריה החלו ההפגנות נגד משטר אסד. המשטר נאבק בהפגנות באלימות רבה, כשאנשיו יורים אל תוך ההפגנות, ומפילים חללים בקרב האזרחים הבלתי חמושים. רוב האזרחים ההרוגים היו מוסלמים סונים, ואילו השלטון העלאווי הוא חוטר שיצא מהאיסלאם השיעי. הגוון העדתי של הסכסוך בסוריה הודגש על-ידי התמיכה בשלטון מצד השיעה - אירן וחיזבאללה. מאז שהחלו המאורעות בסוריה - שגלשו תוך כמה חודשים לאלימות גלויה מצד שני הצדדים - דרש השלטון הסורי ממנהיגי חמאס, ובעיקר מאלה שבסוריה, שיביעו תמיכה בשלטון ואף שיסייעו לו באמצעות לוחמים שיפעלו נגד המפגינים, כמו הצלפים ששלח חיזבאללה למטרה זו.
מנהיגי חמאס הסונים לא יכלו להביע תמיכה בשלטון עלאווי כופר הטובח באזרחים סונים בתמיכה שיעית. זאת, הן בשל הבגידה באחיהם הסונים שהייתה מצטיירת כך, והן מחשש שהאזרחים הסונים ינקמו ויפגעו בהם ובפליטים הפלשתינים בסוריה. אבל מנגד הם גם לא יכלו להביע תמיכה באוכלוסיה הסונית, כי אז השלטון יפגע בהם ובאחיהם הפליטים. במשך מספר חודשים ישב ח'אלד משעל "על הגדר" בתקווה שההפגנות ייפסקו וייחסך ממנו להביע תמיכה באחד הצדדים, אך קרה ההפך: מעשי האיבה בין הצדדים הניצים בסוריה הלכו והתגברו, ועימהם -הלחצים שהפעילו עליו שני הצדדים. האירנים והשלטון הסורי ציפו ממשעל שיגמול לאסד על שנים ארוכות שבהן תמכה סוריה בחמאס בנשק, בתחמושת ובכסף, אבל הוא לא סיפק להם את התמיכה הזו.
עונשו של חמאס הבוגד
בשל כך הוא אולץ לצאת מדמשק, לפנות ממנה את משרדי חמאס, ומאז הוא נודד בעיקר בקטר ובמצרים, שבינתיים הפכה לבירת "האחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס. אירן צמצמה את תמיכתה בחמאס, גם בשל העובדה שהארגון תלה על הקיר את דגל הג'יהאד ופנה בשנים האחרונות לעסוק בבניין המדינה בעזה. במקום זה, הפנתה אירן את סיועה לארגונים הסוררים בעזה, ובראשם "הג'יהאד האיסלאמי" ו"ועדות ההתנגדות העממית", ואלה גרמו לחמאס צרות כמו שעשה בזמנו חמאס לאש"ף.
בינתיים התפתח המשבר בסוריה לכלל סכסוך אזורי שבו קואליציה שיעית - אירן, עירק וחיזבאללה - מסייעת לשלטון אסד, ואילו קואליציה סונית - קטר, סעודיה, טורקיה, ירדן ומצרים - מסייעת לאזרחים הסונים. קטר היא המנוע הדוחף את הקואליציה השנייה הזו, בעיקר כדי להדוף את האירנים המאיימים על אמירויות המפרץ. אמיר קטר, האיש החזק ביותר בעולם הערבי, המנהיג את העולם הערבי הסוני נגד הקואליציה השיעית בהנהגת אירן, ערך ב-23 באוקטובר ביקור ממלכתי ברצועת עזה. הביקור סימל את העברתה של מדינת עזה, בשליטת חמאס, לקואליציה הסונית, ובתמורה, הבטיח אמיר קטר לחמאס מענק של 450 מיליון דולר לפיתוח התשתיות בעזה.
הביקור והכסף הקטרי היו מסמר נוסף בארון הקבורה של היחסים בין אירן לחמאס, שכן קבלת הכסף משמעותה התחייבות ארוכת טווח של ממשלת חמאס להיות חלק מהקואליציה הסונית, האנטי-אירנית, בראשות אמיר קטר. בגידת חמאס באירן העלתה את חמתם של האירנים ואלה הורו לחבריהם החדשים בעזה - "ועדות ההתנגדות העממית" ו"הג'יהאד האיסלאמי" - להסלים את המצב עם ישראל כדי שזו תפגע בבעל הבית של עזה, בחמאס. ב-10 בנובמבר ירו אלה טיל נגד טנקים בג'יפ סיור ישראלי שנע על דרך בתוך ישראל, ופצעו שלושה חיילים. תוכנית אירנית שטנית זו הצליחה למעלה מן המשוער: ישראל פתחה לאחר מספר ימים סגריריים (קשה למזל"טים לתפקד במזג אויר סוער וגשום) במבצע אווירי רחב היקף נגד התשתיות של חמאס, בדיוק כפי שתכננה אירן.
הדוברים האירניים הביעו, כמובן, התנגדות לצעדיה ה"הברבריים" של ישראל, ואפילו הביעו תמיכה בחמאס. אבל ברור כי תמיכה זו היא מן השפה ולחוץ. שכן, בראיית האירנים, ישראל עושה עבורם את המלאכה המלוכלכת של נקמה בחמאס על בגידתו בהם, על כך שלמרותך תמיכתם בו במשך שנים, הוא חצה את הקווים והצטרף לקטר.
הקואליציה הסונית הבינה היטב את משמעות ההתרחשויות ונחלצה מיד לסייע לאחים שבעזה: ב-17 בנובמבר התכנסו בקהיר ראשיה - אמיר קטר, ראש ממשלת טורקיה ונשיא מצרים - כדי לטקס עצה איך לחלץ את חמאס מהפטיש הישראלי המכה בו מלמעלה, ומהסדן האירני - הפועל באמצעות הארגונים בעזה המתנגדים לחמאס. חמאס אינו מעוניין ואינו יכולה לפעול בנחרצות נגד אותם ארגונים, שכן פעולה כזו מספקת להם תחמושת תעמולתית לטענתם כי חמאס הפך לשוטר מטעמה של ישראל, ולתאומה של הרשות הפלשתינית של אש"ף, שוויתרה על הג'יהאד למען המשרות והמשכורות.
איני יודע אם בישראל הבינו את המהלך שעשתה אירן מיד עם התרחשותו. ישראל יכלה לנקוט שתי גישות מנוגדות: האחת, שחמאס לאמיתו של דבר משרת את האינטרס הישראלי בכך שפירק את הרשות הפלשתינית והקים מדינה פלשתינית בעזה, ולכן לא כדאי לפעול נגדו, אלא למקד את הפגיעה בארגונים הסוררים. לפי הגישה השנייה, מכיוון שחמאס לקח לידיו את מושכות השלטון בעזה, יש לראות בו את האחראי לכל פגיעה היוצאת מעזה, גם אם אינו מעוניין בה. על-פי גישה זו עזה היא כבר מדינה בפועל, ולכן יש להגיש לשליטיה את החשבון, שכן אם ירצו באמת, הם יוכלו לסגור את כל הארגונים הסוררים ולהחרים את נשקם.
משהחליטה ישראל על מבצע רחב היקף נגד חמאס ונגד הארגונים האחרים, עליה היה לוודא כי על-פי הסכם הפסקת האש, אירן לא תוכל עוד לחמש את חבריה בעזה, מצרים תתחיל סוף סוף לפעול ברצינות נגד הברחת נשק וטילים משטחה לרצועה, ואם מורסי מחליט לפתוח את מעבר רפיח, עליו לבדוק היטב כל משאית ולהבטיח כי מתחת למזון שעליה לא יוחבאו טילים.
ייתכן כי במערך הכוחות הנוכחי בעולם שסביבנו, שבו המדינות שלצידנו חוששות מאירן לא פחות מאיתנו, יש לנו אפשרות לפעול עמן ולא נגדן, על-פי ההנחה כי "אויבו של אויבי הוא ידידי". מדינת חמאס בעזה, אם תחיה על ידנו בשקט, יכולה להיות חלק מהמערך האנטי-אירני. לכן, טוב עשתה ישראל שנִדברה עם השלטון המצרי על האופן שבו מדינות האזור, ובכללם מדינת חמאס, מתמודדים יחד עם האיום הגדול - אירן וחבר מרעיה - במקום להיכנס למלכודות שזו טומנת למתנגדיה ולאלה שעזבו אותה ובגדו בה.
