ספרו של נועם שדות הוא משב רוח של שירה חדשה, לעתים רוח פרצים. הספר שיצא בהוצאת 'פיוטית' כמו לוקח אותנו בשם המלטף 'נשיקת הטל' לעולם של רוגע וקסם. אבל למקרא השירים אתה מבין, שזה חלום הכיסופים, שזו הגאולה בסוף הדרך, קרן האור לאחר שנחשפנו לכל התלאות.
שירתו של נועם שדות בוקעת ממרחבי היקום, מפינות שונות ואפלות של ההוויה - והשירה פורצת ממעמקים. בעולם כה טכנולוגי ושכלתני, כשאנו שואלים את עצמנו, מה מייחד את השירה, אנו מגלים את כוחה לגעת בצפונות החיים. לנועם שדות דרך משלו לבטא את ההוויה, את נשמת החיים של היקום. הנה דוגמה המעידה על סגנונו המיוחד:
רֵיחַ סוּסָה שֶׁעָלָה בְּאַפִּי הִמְחִישׁ לִי
עַד כַּמָּה רָגִישׁ אָנֹכִי לְרֵיחוֹת הַחַיִּים.
לרגע אנו מופתעים מן האופן, שבו נועם שדות ממזג בין ישות של סוסה לישות של בני אנוש. מאותו ריח של סוסה הוא מגיע לתובנות הנמצאות עמוק פנימה, וחש הכול עד מעמקים:
יוֹדְעִים בְּנִבְכֵי נִשְׁמָתֵנוּ.
ומכאן לאבחנות ולתובנות ולאמת ארספואטית:
אֲבָל הָאַבְחָנוֹת מְדַבְּרוֹת
וְהַשִּׁירִים לֹא מַפְסִיקִים לְהִתְנַגֵּן
מעברים אלה בין חלקי ההוויה מאפיינים את שירת נועם שדות. זו דרכו גם כשהוא כותב על נופים וחוויות: שירתו נוגעת בעצבים החשופים, מנסה להבין מעבר לרובד הגלוי. גם כשהוא כותב על ירושלים, אין הוא נשאר בגבולות ההערצה לירושלים והמשמעות הרוחנית שלה. הוא מבקש להבין מה מעבר לתדמית ולסמל:
עִיר אֲבוּדָה.
מִשְׁכָּן לְרוּחוּת רְפָאִים.
בָּתֵּי אֶבֶן מֵכִילִים
הִיסְטוֹרְיָה עַתִּיקָה שֶׁל סֵבֶל.
ביטוי כה נוקב אופייני לדרך כתיבתו. נועם מבקש את הפֵּשר שנסתר, את הרגש שמפכֶּה מתחת לקרקע. נועם שדות כמו שר וכואב: ממעמקים קראתיך. לקדושה ולרוחניות יש גם צד כמוס - ונועם מבקש לגעת בליבת הדברים:
אִמָּא מְבָרֶכֶת עַל הַנֵּרוֹת.
אַבָּא מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן.
אֲנִי מִתְחַבֵּא בַּחֶדֶר הַצַּר
ומן החוויה של השבת הגדולה - אנו מגיעים בסוף השיר אל תחושת האין אונים האישית. כמשורר הוא קם לבטא את הנפש הדואבת, את הנשמה הפצועה שמעבר לנשמה היתרה:
שַׁבָּת.
אֲנִי בָּא לִבְצֺעַ מִן הַחַלָּה.
לֹא נִשְׁאָר יַיִן.
הוצאת פיוטית אכן עמלה על הפקה מרשימה של הקובץ - ועבודת העריכה של שושנה ויג למופת. המסע השירי של נועם שדות סוחף את הקורא לנגינה נסתרת, לצלילים נשכחים. זו גדולת השירה, שאין היא מסתפקת במבט השגרתי אל העולם:
רַק תִּקְוָה נִשְׁכַּחַת נִשְׁאֶרֶת נִתֶּנֶת בְּלִי סוֹף.
ושורה זו כה אופיינית לשירתו של נועם: לגעת בנשכח, ברובד העלום, בשכבות האבודות. ומעבר לכל חש הקורא את הסתירה בין מעמקי הכאב והאופל - לבין ניצוצות האור שבין השורות, ניצוצות של מבע אנושי נוקב. יש בנועם שדות חיוניות מיוחדת, חיוניות מבטיחה, ובוודאי עוד יפתיע אותנו בספריו הבאים.
