בשלהי מלחמת העולם הראשונה נשלח הסופר, העיתונאי והמחנך הצעיר, משה דוד גאון, לארגנטינה לצרכי הסברה בקרב עדת יהודי ספרד. משנשאל על-ידי אותם מיוחסים שבפניהם הופיע באיזו לשון ידבר אליהם - הוא השיב קצר ולעניין: "בלשון הדיבור של אבותינו - לאדינו".
לשמע דבריו התכרכמו פניהם של השואלים, שכן היו בושים באותה לשון, כדרך שיהודי-גרמניה היו בושים באידיש, וביותר היו בושים בפני שליחי הציבור הגויים, שאמורים היו לבוא לאותה אסיפה. אלא שגאון עמד על שלו: הוא ינאם את נאומו בלאדינו, במעמד קהל גדול, ובכללו שר החינוך של ארגנטינה. בתום נאומו של גאון קם אותו שר ובפה מלא הודה: "שמחתי שסוף-סוף זכיתי לשמוע את שפת-דיבורו של סרוונטס".
סיפור זה על אביו המנוח של הזמר והשחקן
יהורם גאון מאפיין אולי יותר מכל את דמותו של חוקר יהדות המזרח, ששפת הלאדינו הייתה בשבילו מה שהאידיש הייתה לשלום עליכם. רק מעטים הם הסופרים העבריים, יוצאי גלות-ספרד, שכה היו מעורים בשפה זו 'של סרוונטס' - כמוהו.
מפעל-הנצחה אז לפני שהיא גוועת, ממש כמו האידיש-להבדיל, יש מי שנחלץ להחיותה מחדש. מסתבר שד"ר אבנר פרץ, חוקר וסופר, מקדיש את חייו האינטלקטואליים להצלת תרבות הלאדינו בישראל ובתפוצות מגוויעה ומשיכחה. בראיון להיסטוריון גד נחשון, עורך ה"ג'ואיש פוסט" בניו-יורק, הוא קורא להנציח את תרבות הלאדינו הייחודית של קהילות יהודיות בתפוצות, שלהן היא שימשה שפה יחידה.
מסתבר שד"ר פרץ לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. במעלה אדומים הוא הקים מכון מיוחד לתרבות הלאדינו, הנזקק כדי לשרוד לסיוע פיננסי. בהקשר לכך ראוי להזכיר שהממשלה והכנסת, שהכירו בחשיבות טיפוחה של תרבות הלאדינו, דאגו לחוקק חוק ממלכתי לצורך יישומה. בראש הארגון המיישם הוצב נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון, שהוא מראשי מטפחי הלאדינו, אלא שבינתיים מצוי הפרויקט על הנייר בלבד.
הסמך-טתים בעבר הרחוק שימשה הקהילה הספרדית-יהודית בתפוצות כבסיס ללאדינו. היו אלה יהודי ספרד שהתפזרו לאגן הים התיכון מאז גירושם ב-1495 מארצו של סרוונטס על-ידי פרדיננד ואיזבלה. חלקם נקלט באימפריה העותומאנית וחלקם האחר בטורקיה, בצפון-אפריקה, ביוון, בבולגריה, במקדוניה ובפלשתינה. בפולקלור העממי הם כונו "ספרדים טהורים", או בקיצור: "סמך-טתים".
לימים הפכו הסמך-טתים לקהילה הוותיקה ביותר בארץ ומנו בה כ-64 אלף איש. רובם התגוררו בירושלים, אך הקהילה הזו נעלמה ברבות הימים, מלבד שרידים אחדים, ועימה גם תרבות הלאדינו. לדברי גד נחשון, נכשלו הניסיונות שנעשו בארצות-הברית לשמר את התרבות הזו ברחבי היבשת ורבים מהיהודים הספרדים שם התבוללו ונעלמו בכור ההיתוך האמריקני. בראיון להיסטוריון גד נחשון מאזכר בתוך כך ד"ר פרץ את חיסולה של יהדות סלוניקי הספרדית על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, כשבניה מצאו את מותם באושוויץ.
שפה לתקשורת ממחקרו של ד"ר פרץ עולה כי תרבות הלאדינו היא בת 500 שנים. משכילים יהודים-ספרדיים הם אלה שפיתחו את הלאדינו כשפה ספרותית, שהושפעה מניבים ספרדיים של השפה הקטאלאנית של ימי הביניים וגם מן השפה העברית.
ד"ר פרץ משווה בתוך כך את שפת הלאדינו לשפת האידיש, כשהיא משמשת ליהודים שפה לתקשורת. בין היתר הופיעו במרוצת 150 שנה עיתונים בלאדינו בארצות-הברית ובטורקיה, בעוד שבבולגריה שרו את "התקווה" בלאדינו בבתי הכנסת בחג הסוכות.
לדברי ד"ר פרץ הייתה במאות הקודמות ספרות-לאדינו עשירה ביותר וזו החזיקה מעמד עד הופעתה של תנועת ההשכלה, שדחקה אותה לקרן-זווית. עם הזמן התחדשה תרבות זו במדריד שבספרד ואף הוקם שם תיאטרון על טהרת הלאדינו. היה זה ד"ר פרץ עצמו שגאל מחזות אחדים בשפה זו מנבכי השיכחה. לגד נחשון הוא סיפר בתוך כך על תוכניתו להוציא לאור אנציקלופדיה של תרבות הלאדינו. למפעלו המבורך של ד"ר פרץ מסייעים, בינתיים, מספר מרכזי לימוד ללאדינו בארץ. כאלה מצויים באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר פרץ אינו מסתיר את סיפוקו מן העובדה שלמרות שקיעת הלאדינו, ישנה התעוררות ראויה לציון במחקר וביצירה הספרותית של השפה הנשכחת. הוא עצמו איש-בשורה ומודיע קבל עם ועדה שהוא שוקד על מילון-לאדינו היסטורי באינטרנט ובו 250 אלף ערכים.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
