"האשה מן הים": ביצוע משכנע

את "האשה מן הים" ראיתי לראשונה בברודווי עם וואנסה רדגרייב המהממת. לאחר זמן מה, עלתה ההצגה ב"חאן הירושלמי". הזכרון העמוק והחזק של ההצגה בברודווי לא הותיר מקום להשוואה. לעומת זאת, ההפקה הנוכחית בבימויו של נעם שמואל, מרעננת את הסיפור בנוסח החדש. הן בתוספת פתיח לפני הכניסה לאולם, בו השחקן המצוין והרבגוני אדי אלתרמן משמש כ"מדריך לקבוצת התיירים (הצופים) שהגיעו לטיול בנורווגיה". אלתרמן, עם זקנו המעוצב, נראה כוויקינג אמיתי. לשון הגוף הכה עשירה שלו (בעיצובו של עמית זמיר) היא נכס, שמעטים זוכים לכזה.

באולם התיאטרון של הסטודיו, הצליח אבי שכווי בעיצוב הבמה הכה מקורי להעניק יותר תחושת נפח ממה שהוא באמת, אך למעשה, עם צוות כה מעולה וביצוע כה מצוין - ראויה ההצגה להיספח לתיאטרון רפרטוארי קיים, שם היא תקבל יותר עוצמה וביטוי בחלל ראוי.

אצל איבסן, לרוב האשה היא לב הדרמה, כשהוא למעשה הפמיניסט הראשון שמבטא במחזותיו את הרצון הנחוש בלב כל הנשים להשתחרר מהמוסרות והכבלם הנוקשים, שבעטים היו הנשים במשך כל הדורות שפחות מין ועוזרות בית לבעליהן. ללא יכולת לממש את תשוקותיהן וחלומותיהן.

כמו אוגוסט סטרינדברג, גם הוא מגדולי המחזאות המודרנית של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, גם איבסן נותן ביטוי לתת מודע, כפי שפרויד עשה בחשיבתו ובתורתו. את דמות אלידה, הגיבורה המיוסרת, ממלאה יפה אורטל בן שושן העדינה ומלאת הרגש. היא נשואה לבעל מבוסס, רופא, שנישאה לו חרף הבטחתה להיות רעיתו של המלח שרצח את רב החובל, ונמלט לכמה שנים. התשוקה לזר המושך כה בוערת בקרבה, עד כדי כמעט היווצרות מחלת נפש. הדמות שלו (אבינעם בן נחום) מופיעה (פיסית על הבמה) במחשבותיה, וכמו מתערבת בהגיגיה ובהחלטותיה. מתוך היותה שבויה ביסורים, היא מתעלמת משתי בנותיו של בעלה ד"ר ואנגל (עמית אפשטיין החביב) - "בולטה" הבלונדית היפה והמעשית, ו"הילדה" הצעירה יותר שכה חסרה את הרגש האימהי מצד אלידה. הכמיהה שלה שלא באה על סיפוקה, יוצרת ממנה נערה רעה ופוגענית. עד כדי התעללות פיסית בצעיר מקסים, לינגסטרנד (שגיא הלפרין, כשרון כה בולט שמחייה את הבמה בכל דקה שהוא עליה, הודות לרבגוניותו והקסם הבלתי נדלה שלו).

לינגסטרנד היה גם הוא על הספינה שטבעה, ועליה התרחש הרצח של רב החובל, וכמעט כל מי שעליה טבע. גם הזר היה שם, ואלידה חששה שהוא מת. ברגע של חולשה, ומתוך רצון לרכוש לה מעמד כלכלי בטוח - נישאה לרופא המקסים והמתחשב בה. דמות נוספת בעלילה היא של ארנהולם, (נצר חריט המשכנע) שהיה בעבר המורה של הילדה. הוא הגיע הודות למכתב של הרופא, שהתוודה לפניו שאשתו אהבה מישהו אחר לפניו. ארנהולם חושב שמדובר בו עצמו, כי גם הוא היה בקשר עם אלידה. כשמתבררת הטעות, הוא מפנה את רגשותיו לבולטה.

הצעירות - מאי בכובסקי כבולטה, ואפרת בן יעקב פלג כהילדה, חולמות גם הן על בעל, על הגשמת החלומות, כמו כל אשה צעירה. המערבולת של הקשרים בין הגברים והנשים יוצרת הזדמנות לבימאי להציב סצינות מרתקות, שדווקא בהפקה האמריקנית לא קיבלו הבלטה כזו. ודווקא סצינות דיאלוגים אלה, מהוות פנינים נוספות ביצירה האלמותית, שנראית כאילו נכתבה בימים אלה, על בעיות המטרידות נשים גם כיום, כשהחופש והאפשרויות לממש את חלומותיהן וכשרונותיהן עדיין רחוק ממימוש מלא. כל דיאלוג בהצגה מהווה חדירה לנפש הדמויות, מעלה בעיות קיומיות הרלוונטיות להיום, כשכל זה עשוי נפלא.

תרגומו הכה יפהפה של פרופ' גד קינר,(כיום ראש החוג לתיאטרון באונ' ת"א, ובימאי בעצמו) נובע מכך שגדי למד נורבגית במיוחד בגלל הערצתו את איבסן, ורצונו לתרגם את המחזות שלו מהמקור. שלא כמו מתרגמים רבים המתרגמים משפה אחרת בה נכתבו מחזות קלאסיים ביוונית, או מודרנים בצרפתית ואיטלקית- כשהמתרגמים חפים מכל ידע בשפת המקור. יש לציין גם את הדיבור הרהוט של השחקנים את שפת התרגום הנפלא, שכמוהו לא מרבים לשמוע על בימה העברית.

העוצמה שבמחזהו של איבסן "האשה מן הים" נעה בין שני צירים. האשה - קשורה לים בכבלים בלתי נראים אך חזקים כפלדה. ומכאן מקור המשיכה שלה לזר, המושך וויזואלית גם הוא, אך בנוסף, בעל כוחות מאגיים מיסתוריים, המעניקים לו שליטה על נפשה של אלידה. עיצוב דמותו של הזר (אבינועם בן נחום), הן במשחקו, הן ביפי תארו, והן בעיצוב בגדיו ותסרוקתו, גורמים לדמות להיות מהפנטת את הגיבורה והקהל כאחד. מה שקרם עור וגידים בהצגה בברודוויי, אך לא קרה בהפקת החאן, ומכך נבעה חולשתה של ההפקה אז.

הציר שממול דמות הזר הוא דמותה של אלידה. כאן, בשיאו של המחזה ושל הקונפליקט בו היא נתונה - האם לעזוב את בעלה וללכת עם הזר, או להשאר לגור בבית שליד הפיורד, אך רחוק מהים, משאת נפשה ותוחלתו - בסצינה הזו מוכיחה אורטל בן שושן את יכולותיה הדרמטיות, גם אם הסצינה קצרה ותמציתית אולי מדי.

שלא כמו ב"בית בובות" או ב"הדה גאבלר”, כאן המחזה לא מסתיים ביציאת האשה לחופשי ומימוש תשוקתה. כאן המחזה אינו מסתיים במוות או בטרגדיה, אלא בריפוי נפשה של החולה מסיוטי חלומותיה. בהכרה שהמציאות חזקה מהחלומות. והקהל נהנה מהפתרונות לכל הבעיות שהתעוררו במחזה.

מחזה יפהפה של גדול המחזאים המודרניים, בביצוע משכנע, בבימוי מעולה וביכולת להעלותו כמות שהוא כהצגה מקצועית על כל במה.

עד ה-10 לאפריל בסטודיו ברח' עבאס פינת חנוך בשכונת התקווה השקטה והנעימה.