חצי-האי הקוריאני מצוי כעת באחת מנקודות הרתיחה החמורות שלו. ב-12 בפברואר 2013, לאחר סדרת גינויים ומהלומות מילוליות בין צפון-קוריאה והקהילה הבינלאומית, הודיעה פיונג-יאנג שערכה ניסוי גרעיני שלישי. כשלושה שבועות-ומחצה לאחר מכן אישרה מועצת הביטחון סדרת סנקציות חדשה נגדה, ופחות משבוע אחר-כך פתחו ארצות הברית ודרום-קוריאה בתמרון צבאי משותף. צפון-קוריאה לא נשארה חייבת. היא האשימה את ארצות הברית במתקפת סייבר נגדה והודיעה שבמידת הצורך תשתמש ביכולותיה הגרעיניות להגן על עצמה. כתגובה לכך ארצות הברית שלחה מפציצים אסטרטגיים ומטוסי חמקן לאזור, ואילו צפון-קוריאה ניתקה את הקו-החם בינה לבין דרום-קוריאה שנועד בדיוק למצבים אלה. שלושה ימים לאחר מכן היא הודיעה על מצב מלחמה בינה לבין הדרום (למרות שמבחינה רשמית זה המצב ביניהן כבר למעלה משישה עשורים). בזה לא תמה ההסלמה, ובתחילת אפריל הודיע הצפון על חידוש פעילותו של הכור הגרעיני ביונג-ביון ושל מתקני האורניום, ומיד אחר-כך הודיע שיערוך שיגור ניסיוני של טילים בליסטיים. על-מנת להמחיש את כוונותיה, צפון-קוריאה אף הודיעה שלא תוכל לערוב לשלומם של הדיפלומטים הזרים השוהים בתחומה. בנקודת שיא זו נקטו פיונג-יאנג ו-ושינגטון כאחת צעדים שנועדו להרגיע מעט את המצב, כמו הודעת ארצות הברית על השעיית ניסוי בטיל בליסטי בין-יבשתי, אולם החשש מהתלקחות, ולו גם בלתי מכוונת, עדיין רב.
משבר זה נוגע קודם כל למערכת האזורית הצפון-מזרח אסייתית. שורשיו נעוצים בסכסוך הממושך בין שתי מדינות קוריאה ובריתותיהן הרשמיות והבלתי רשמיות עם מדינות האזור (וארצות הברית). תוצאותיו ישפיעו יותר מכל על תושבי האזור, כלכלת המדינות המעורבות ומערך הכוחות האזורי. עם זאת, נוכח הסוגיות שבמוקד העימות ועוצמת הכוחות המעורבים, השלכות המשבר רחבות בהרבה. הגורם המיידי למשבר הוא מאבק ההישרדות של המשטר הרודני של צפון-קוריאה, הנוקט בפרובוקציות קיצוניות כדי ליצור ערוץ הידברות ישיר בינו לבין ארצות הברית ולקבל ממנה סיוע משמעותי. במקביל, הוא מנהל משחק דיפלומטי מתוחכם עם פטרוניתו לכאורה, סין, במהלכו הוא נסמך על תמיכתה הכלכלית וגיבוייה הדיפלומטי מבלי לשתף אותה בהחלטותיו. לשם כך, הוא נוקט בטקטיקת הליכה על הסף תוך שימוש ביכולתו הגרעינית המוגבלת ומנצל את חששה של סין מפני חיזוק מעמדה האזורי של ארצות הברית והתלקחות מלחמה בחצי-האי הקוריאני. נוכח מעמדה של צפון-קוריאה הן כבת-ברית ומדינת חסות מסורתית והן כחיץ מפני הכוחות האמריקניים בדרום-קוריאה וביפן, הישרדותה היא בעלת חשיבות אסטרטגית לסין. קריסתה, לעומת זאת, צפויה לא רק לחזק את מעמדה של ארצות הברית באזור ואולי אף לערב את סין במלחמה בה היא איננה מעוניינת, אלא גם להציף את הפרובינציות הצפון-מזרחיות שלה בשטף פליטים שיטילו עול נוסף על כלכלתה.
התפקיד המרכזי שממלאות סין וארצות הברית במשבר, והשימוש שנעשה בו - במובלע או במפורש - באמצעים גרעיניים ובטילים בליסטיים הוא שמקנה למשבר משמעויות גלובלית ודורש את תשומת ליבן של מדינות מחוץ לאזור. ראשית, נוכח מעמדה של סין כמעצמה עולמית עולה והתחרות האסטרטגית בינה לבין ארצות הברית, כל עימות או משבר בהן הן ממלאות תפקיד מרכזי הופך מאליו לסוגיה גלובלית. שנית, בשל חתירתה של סין למעמד מעצמה מובילה בקהילה הבינלאומית ומעורבותה בסוגיות גלובליות מגוונות, אופן התנהלותה במשבר זה יכול ללמד על התנהלותה במצבים רלוונטיים אחרים. אשר לסוגיית הטילים והגרעין, מאחר שבמשבר הקוריאני מעורבות שלוש מתוך חמשת החברות הקבועות של מועצת הביטחון (ארצות הברית, סין ורוסיה), ההתמודדות עם הפרות הכללים והסנקציות הבינלאומיות על-ידי פיונג-יאנג בוודאי יכולה ללמד על הצפוי במקרים אחרים בהם מתרחשות הפרות דומות, ובראש ובראשונה באירן.
מעצמה נורמטיבית
מה ניתן ללמוד בינתיים מהמשבר? ההתפתחות המעניינת ביותר היא תגובתה של סין, אשר איננה מספקת לצפון-קוריאה את הגיבוי וההגנה שנתנה לה בעבר - לעיתים תוך הפרת הבנות והחלטות בינלאומיות עליהן הייתה חתומה. ביטוי לכך היה הודעת הגינוי המרומזת שהשמיע נשיא סין ב-7 באפריל כלפי פיונג-יאנג, בה נאמר באופן משתמע שהיא מסכנת את יציבות האזור והעולם ממניעים אנוכיים. קודם לכן, קראו גורמים רשמיים סיניים לכל הצדדים להימנע מפרובוקציות על פיתחה של סין - רמז נוסף לצפון-קוריאה; ובתגובה לקריאת פיונג-יאנג להוציא דיפלומטים זרים מתחומה הטילה עליה בייג'ינג את האחריות לנציגיה. סיבה אחת לתפנית במדיניותה של סין היא ללא ספק הקושי להסכין אם מדיניותו הפרובוקטיבית של שליט צפון-קוריאה, קים ג'ונג-און, על-רקע מאמציה להצטייר כמעצמה נורמטיבית. לכך יש להוסיף את עלייתה של הנהגה סינית חדשה, אשר לצד ביסוס מעמדה הבינלאומי של סין חותרת לייצוב היחסים עם ארצות הברית ונדרשת בכל מקרה לסביבה אזורית יציבה כדי להתמודד עם האתגרים האדירים מבית. כמו-כן, בניגוד להנהגה הקודמת, זו החדשה מונה כמה מנהיגים בכירים ביותר ששירתו בעבר כראשי מחוזות הגובלים בצפון-קוריאה ולפיכך בקיאים בסוגיה. הדבר מאפשר לסין לשקול לעומק בדרג הגבוה ביותר תמורות במדיניותה המסורתית מול צפון-קוריאה.
עם זאת, הסיבה העיקרית לתגובתה של סין היא הנזק שגורמת לה מדיניותה של צפון-קוריאה. נוכח הקשר הקרוב בין השתיים והסיוע הרב שמספקת בייג'ינג לפיונג-יאנג, נתפסות הפרובוקציות הצפון-קוראניות כעלבון וכפיות-טובה כלפיה, שכן סין נאלצת להתמודד עם האשמות בינלאומיות חוזרות ונשנות על כך שהיא תומכת במשטר סורר ומסוכן ואיננה עושה די כדי לרסנו. בין אם הדבר נובע מחוסר רצון או מחוסר יכולת מצידה, הדבר מציג אותה באופן שלילי. יתרה מכך, פרובוקציות אלה מציבות אותה במצב אסטרטגי מסוכן. אם המשבר יצא משליטה וחצי-האי הקוריאני יתלקח, חלק ניכר מהנזק יחול עליה. אם המשבר ייושב לבסוף, נזק רב יגרם לה בכל זאת שכן האיום הצפון-קוריאני בשיגור טילים מניע את ארצות הברית לעבות את המערך הצבאי שלה באזור, כולל הצבת מערכת הגנה נגד טילים שהסינים מניחים שהיא מיועדת למעשה כלפיהם. הדבר יחליש את יכולת התמרון האסטרטגית שלה באזור ויגביל את מימוש שאיפותיה לזכות בדומיננטיות אזורית.
מבחינת ארצות הברית, משבר זה מהווה חיזוק להערכתה האסטרטגית שהמוקד האסטרטגי בעולם נע מזרחה. לא רק שההתמודדות עם המשבר חייבה אותה לתגבר את כוחותיה באזור, אלא שניתן להעריך שההתחמשות האזורית, שממילא נתונה בעליה, תואץ עוד יותר. כאשר מדובר בצפון-קוריאה אין גם לפסול את האפשרות שהדבר ילווה בזליגת טכנולוגיות טילים וגרעין למשטרים סוררים אחרים בעולם. תהליכים אלה צפויים להגביר עוד יותר את הקשב של ארצות הברית לחלק זה של העולם - קו עליו הכריז ממשל אובמה בקדנציה הראשונה - והדבר צפוי לבוא על חשבון אזורים אחרים. המזרח התיכון הוא ללא ספק אחד האזורים שיושפעו מכך, ולא רק בגלל הסטת הדגש האמריקני מזרחה, אלא גם בגלל שאופן טיפולה של הקהילה הבינלאומית במשבר יכול להשפיע על דינאמיקת המשבר האירני. בדיוק כמו שהמשבר הצפון-קוריאני הוא מקרה בוחן להנהגה הסינית החדשה, כך גם הדבר לגבי מזכירי ההגנה והמדינה האמריקנים שמונו לתפקידם לא מכבר, והאופן בו ינהלו אותו יהווה איתות ברור לאירן ולשאר המדינות המעורבות על גישתה וגבול סבלנותה של ארצות הברית בתחום זה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
