הנה כמה מושכלות יסוד, כפי שאוהבים לומר המשפטנים, בנוגע להתנהלותם של בתי משפט במדינה דמוקרטית.
1. הדיונים מתנהלים בפומבי, למעט בנושאים שנקבעו בחוק או במקרה של החלטה נקודתית של בית המשפט. משמעות הדבר היא, שכל אדם רשאי להיכנס לכל דיון.
2. מותר לנהל רשימות בזמן הדיון. החוק אוסר להקליט ולצלם בזמן דיונים, וכללית אוסר להפריע למהלכו. מי שיושב וכותב בשקט - אינו עושה שום דבר פסול.
3. האחראי על ניהול הדיון ועל ההתנהגות באולם הוא אחד ויחיד: השופט. זה לא עניינם של הצדדים, ובוודאי לא עניינה של המדינה אפילו כאשר היא אחד הצדדים. על אחת כמה וכמה שאין זה מעניינה של המשטרה.
על כל היסודות הללו לא שמע כנראה ערן צמיר, אשר ייצג את המשטרה (יום ד', 1.5.13) בדיוני מעצרים בפני השופט אלון רום בבית משפט השלום באשקלון.
הח"מ, כתב News1, הגיע לאולמו של רום במסגרת המדור
"שיפוט מהיר", שמעצם מהותו - התרשמות בלתי אמצעית מן השופטים - מחייב הימנעות מחשיפת העובדה שמדובר בעיתונאי. צמיר דרש מהח"מ לדעת מיהו. "קהל", השבתי. צמיר המשיך: "אבל הקהל הזה כותב". עניתי: "מותר לו".
צמיר דרש ממני לצאת איתו מהאולם וטען שלא הזדהיתי כנדרש. השבתי שהוא כלל לא דרש שאזדהה והוצאתי את תעודת העיתונאי (המונפקת בידי לשכת העיתונות הממשלתית שבמשרד ראש הממשלה). צמיר טען, כי לא כל אחד רשאי לכתוב באולם, משום שלא כל אחד רשאי לקבל גישה לפרוטוקולים של הדיונים. זוהי טענה כה אווילית וכה כוזבת, עד שלא היה אפילו מקום להתווכח איתה.
את כל הנזיפות הללו ביצע צמיר במסדרון בית המשפט, לעיניהם ולאוזניהם של עורכי דין ומתדיינים. אז אולי לפני שהוא מנסה להפריע לעיתונאי במילוי תפקידו ולפני שהוא מנסה למנוע מאזרח זכויות יסוד שלו, כדאי שצמיר ילמד שני דברים: את החוק וקצת נימוס.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
