נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (א')

שכונה קרובה לגבול במזרחה של כפר-סבא היא פיסת הנוף הקטנה שעל-רקעה סיפר ישעיהו קורן את הסיפורים על ילדותו של יוליק, גיבורו ובמידה רבה גם בן-דמותו, בספרו החדש "שתי כפות ידיים ומִלּה" ("הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה"). כיום לא נותר בכפר-סבא זכר משכונה זו, שהייתה הדלה בשכונות המושבה, במחצית השנייה של שנות ה-40' במאה הקודמת, בשלהי שלטונו של המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י.

זיקתו של קורן לשכונה מוסברת בסיפור האוטוביוגרפי "שתי כפות ידיים ומלה", אשר הוצב בתבונה בסוף הספר, אף שדווקא הוא העניק לספר את שמו. בסיפור הזה מספר קורן על ילדותו בשכונה זו, שרוב בתיה הושכרו למהגרים זה מקרוב באו ממזרח אירופה, וביניהם גם הוריו, שעלו לארץ בנפרד באמצע שנות ה-30', וכאן נישאו וגם הקימו את משפחתם. קווים מדמותם וחוויותיו כילד במחיצתם העניק ישעיהו קורן גם לגיבורי הסיפורים האחרים בקובץ זה, ועם זאת מומלץ לא לקרוא את הסיפורים הללו כסיפורים אוטוביוגרפיים, אלא כיצירות של הדמיון היוצר של הסופר.

יתר על כן: גם את הסיפור הזה עצמו מוטב לקרוא כיצירה המספרת על חוויה של ילד כבן ארבע או חמש, שנזכר ביום שבו הוליך אותו אביו אל המספרה, בלי ידיעתה והסכמתה של אמו, ושם קיצץ לו הספר באי-רצון גלוי את התלתלים שטיפחה אמו ושכבר הגיעו לו עד לכתפיים. הוא לא הכיר את עצמו וגם התבייש במראהו החדש, אך יותר מהריב שפרץ בין ההורים אחר כך, הוא זוכר, "הצטערתי שלא שמרתי כמה תלתלים בכיסי, לתת לה, שתשים אותם בתיבה השחורה שלה".

בנוסף לאירוע הזה, חקוק בזכרונו של גיבור הסיפור מגעם האוהב אך השונה של ידי הוריו: את כפות ידיו המחוספסות והמיובלות של אביו, כאשר ליטף את עורפו בצאתם מהמספרה וגם כאשר לגם מתוכן מים, כמו מתוך צלוחית קעורה, בשובם מהמושבה אל שכונתם, ואת כפות ידיה הענוגות והרכות יותר של אמו כשליטפה את ראשו קצוץ השיער או כשנגעה במצחו בזמן שבדקה אם יש לו חום. שם הסיפור מזכיר את מגעם של שתי כפות הידיים שלהם - מגעי עונג בלתי נשכחים מילדותו, שהיו מגעי אהבה - והיא המִלָּה שכל חייה שיבשה אמו את הכתיב הנכון שלה, ורק בהיותה כבר זקנה וכמעט עיוורת, כתבה מלה זו באיות נכון בסיום שתי השורות שהוסיפה למכתבו של אביו אליו. ולכן, מוצדק לראות במתן שם הסיפור לקובץ, פעולת הקדשה של הספר על-ידי קורן להוריו.



פרקי הנובלה "יוליק"

הנובלה "יוליק" ושלושת הסיפורים הקצרים שכונסו בספר זה אינם הניסיון הראשון של קורן למסור עדות על אותה שכונה ועל חייו בה. כבר בתחילת דרכו בספרות, בשנות ה-60', כתב סיפורים אחדים על חיי ילד באותה שכונה בשנים ההן. מאותו ניסיון ראשון כינס שני סיפורים בקובץ הראשון שלו "מכתב בחולות" (1967) את "אניות גפרורים" ו"שומר המאפייה", וסיפור בשם "המטרייה שבתמונה" - בקובץ השני שלו, "יונים לא עפות בלילה" (1989). ולמעשה, גם הרומן היחיד שפרסם, "לוויה בצהריים" (1974) משתייך למאמציו הנמשכים להשאיר עדות ספרותית לאותה שכונה ולחייהם של תושביה, שחיו בדוחק ועסקו בכל מלאכה כדי להיאחז בארץ שאליה היגרו ואשר לגורלה קשרו את עתידם ואת עתיד ילדיהם.

העדות המקיפה ביותר לחוויות הילדות בתקופה ההיא כלולה, כמובן, בנובלה "יוליק" (ע' 149-9) המספרת על שנת חייו התשיעית של ילד באותה שכונה. יוליק (יואל) נתנזון הוא ילד סקרן ובעל דמיון, שבגיל זה הינו כבר גם בעל כושר אבחנה מספיק מפותח כדי להבין את המתרחש בבית בין הוריו. מאחר שהיחסים בין הוריו מטרידים אותו, אין יוליק מוצא עוד עניין במשחקיהם של חבריו בשכונה, אלא מקדיש את מרבית זמנו לעריכת תצפיות על הוריו, שבהן הוא אוסף מידע עליהם: מזהה את הרגליהם השונים, לומד את עיסוקיהם ואת חלוקת התפקידים ביניהם, מאזין לשיחותיהם ובוחן את הקשרים שיש לכל אחד מהם עם מבוגרים אחרים, כגון: הקשר של אמו למורה ואיש הספר קיפניס, והקשר של אביו לעגלון הטורקי מיכאל אשכנזי.

להשלמת חקירתו חיטט יוליק אפילו בחפצי הוריו. הוא לא הסתפק בסקירת כלי האוכל היפים שאמו הציבה לתצוגה ב"ממלכתה", על המדפים העליונים של הארון בחדר השינה שלהם, אלא בדק גם את מה שהטמינה במגירות הארון, שאותן גדשה בספרי הלימוד וספרי הקריאה שהביאה איתה מרומניה. מעיניו החוקרות של יוליק לא נעלמו גם השמלות של אמו, והוא בחן בתשומת לב את צבען, את דוגמאות ההדפסים על הבד ואפילו את צורת הכפתורים שקישטו כל שמלה. בשקדנות דומה בחן את פרטי לבושו של אביו ובדק את החפצים שאסף באורווה - "הממלכה" של אביו.

כילד שהפך בגיל תשע לילד חוקר, קשר יוליק בלי קושי את תוצאות חקירתו לעולמם השונה של אמו ואביו, לתקוות השונות שהם תולים בו ולדרישותיהם הלא-מתואמות ממנו: בעוד שאמו "רצתה שיהיה רופא וינגן בכינור", דחקה בו להחליף ספרים בספרייה הציבורית, להתאמן בנגינה על כינור אצל מַגְדה וגנר, וגם רכשה עבורו בהקפה כינור אצל גברת רוזנר, רצה אביו "שיהיה בריא ושתהיה לו תמיד פרנסה" (27), ולכן הושיב אותו לידו על העגלה הרתומה לפרדה, שממנה פרנסתו כ"בַּלֶגוּלֶה" המבצע הובלות, צירף אותו לנסיעתו אל צאלח, הערבי שממנו הוא קונה עצים להסקה, אימן אותו להחזיק במושכות וגם לימד אותו לחרוש תלם בשדה.



מבנה הנובלה

כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, ראוי להבהיר, שאומנם האם הניחה ספרים וכינור והציבה פסל של שופן ליד מיטתו של יוליק, אך גם האב תרם לחינוכו. פעם הגיב בחומרה ונזף ביוליק אחרי שהשליך פסולת לחצרם של שכנים (90), ובהזדמנות אחרת נזף בספרנית על כך שסירבה לטענת יוליק להחליף לו ספר בגלל תשלום שלא שולם במועד (143). כך שלא הבדלים אלה בין הוריו הפכו את יוליק לילד כה מוטרד מהיחסים ביניהם, אלא הרגשתו שהללו התערערו ואינם כתמול שלשום.

המבנה המוקפד של הנובלה מוכיח, שיוליק ניהל חקירה מאוזנת על הוריו. שניים מפרקי הנובלה, "חריש" ו"הובלה", מוקדשים לאב, ובהם הוא מתואר כגבר מעשי ומפוכח, שביקש להכין את יוליק לחיים הממשיים - להכשירו, בהגיעו לבגרות, לעסוק בכל מלאכה המפרנסת את בעליה. היבלות בכפות ידיו של האב העידו על העבודות הקשות שביצע, וביניהן גם כאלה שאחרים דחו אותן משום שנחשבו בעיניהם לבזויות. בשובו מעמל יומו, נהג אביו להתיישב על מדרגת הכניסה לבית, לחלוץ את נעליו ולחתוך את היבלות שנוספו לו באותו יום (ע' 42 ו-94). המראה הזה לא דחה את יוליק, כפי שמעידה התמונה הבאה שנחקקה בזכרונו מיום גשום אחד, שבו צפה באביו ממשיך בידיו המיובלות לחרוש שדה תחת מטר הגשם: "הוא היה בסוכה לבדו. אביו רחוק ממנו, בלב השדה, רגליו החשופות מבוססות באדמה, מתרוממות ממנה לאט-לאט, פוסעות הלאה ושוב שוקעות. עוד ועוד הוא התרחק ממנו. כפוף, שק יוטה מקופל על ראשו, הוא הלך אחרי המחרשה" (26).

גם לאמו של יוליק הוקדשו שני פרקים בנובלה, "מְריטה" ו"תנור", אך מצטייר מהם, כי לה היה קשה יותר לשאת בהשלמה את תנאי הדלות שבהם נאלצה לחיות בארץ. תמונה אחת שנחקקה בזכרונו של יולק מגלמת היטב עובדה זאת. פעם התגנב עם שאר הילדים לצפות בשחיטת העופות בשוק. כמו חבריו, ראו גם עיניו את פרפורי העופות שנשחטו ואת דמם הנספג בחול, אך בניגוד להם ריכז את מבטו באמו, שעבדה אצל השוחט במריטת הנוצות של העופות כדי להוסיף הכנסה לבית. בעוד שמלתה מורמת מלפנים על-ידי הבטן ההריונית שלה, ביצעה אמו את עבודתה כשהיא "כפופה" ו"עיניה מושפלות", ובצאתה משם עם הפרוטות שהרוויחה בידה, "ריח של זיעה ושל עור חרוך מלווה אותה", וכנמלטת היא חולפת בין דוכני השוק "ראשה באדמה, היא לא קונה דבר...לא סוטה מדרכה ובצעדים מהירים חוזרת הביתה" (32).

התיאור החלקי הזה מחיי ההורים של יוליק, כזוג מהגרים המתאמצים לשרוד בארץ ולספק את כל צורכיהם של שני ילדיהם (יוליק ואחותו הצעירה ממנו) וגם של סבתא המתגוררת אצלם, משמש רקע לחווית החרדה שבה התנסה יוליק באותה שנה, והיא החוויה המהדקת את ארבעת פרקי "יוליק" זה לזה. קורא שלא יזהה במועד את החרדה הגדולה שבה נתון יוליק, כנקודת מוצא להבנת הקשר שבין הפרקים, ייתכן שלא יראה הצדקה לתיאוריו המפורטים מאוד של "המספר", וייתכן שגם יוקיע כמרושלים את המעברים מסצינה לסצינה ביצירה זו. למסקנות חפוזות כאלה עלול להגיע קורא שלא פיענח את הפואטיקה הצילומית המייחדת את כתיבתו של ישעיהו קורן בסיפורת הישראלית.



הפואטיקה הצילומית

עיקר חשוב בדרך הסיפֵר של קורן היא ההיצמדות של "המספר" (בין שהוא מספר יודע-כל חיצוני ובין שהוא מספר-דמות המשתתף בעצמו גם כדמות בעלילה) לחומרי העלילה החיצונית בלבד. כלומר: "המספר" פועל כמו מצלמה מהסוג הישן, הקולטת בכל צילום כל אובייקט הנמצא בגבולות המסגרת של העדשה, אם רק הזדמן בעיתוי הנכון לעמוד מולה, ולכן תשקף באותה מהימנות את כולם: בין שהם אירועים ובני אדם ובין שהם חפצים, מלבושים, צמחים ובעלי חיים.

על-ידי הימנעות משימוש במילים הרגשיות "חשב", "נזכר", הרגיש", "הרהר", "חלם" ועוד, נראית תחילה הפואטיקה הצילומית שאימץ ישעיהו קורן לסיפוריו כמוזרה או קפריזית (גחמנית), ככתיבה נייטרלית, צחיחה ואדישה, אך אין היא כזו כלל וכלל. קורן בחר לוותר על החומרים הטיפוסיים של העלילה הפנימית, כמו מחשבות, הזיות, רגשות, וחלומות, משום שהם פתח לגלישות סנטימנטליות, שנועדו להשפיע על הקורא ולהדריך את הבנותיו, בעוד שהוא מצפה מהקורא, שהתרגל לטקסטים עמוסים בהסברת רגשות ובמתן סיבות פסיכולוגיות למעשי הגיבורים, שישלים בעצמו לכל גיבור את חיי הנפש בעזרת הפרטים ובעזרת חומרים החיצוניים שנמסרים בסיפור, הלקוחים כולם רק מהעולם החושי-גשמי של הגיבור. אם הקורא מבקש להפיק את מלוא ההנאה מקריאת סיפור של קורן, עליו לקבל את התנאים שמכתיב לו הטקסט שלו.

וזו, כמובן, גם התביעה מקורא הנובלה "יוליק". מאחר שיוליק הוא כאמור ילד מוטרד, אין חקירתו ממוקדת, אלא הוא אוסף כל פרט הנקלט בעיניו, שהן "המצלמה" שלו. ומאליו מובן, שכאשר הוא מסב את ראשו או משנה את מיקומו, מקפצת "המצלמה" שלו לזירה חדשה וקולטת שם כמות נוספת של פרטים, המטילה מחדש על הקורא את משימת המיון של הפרטים, שנקלטו באופן גולמי כזה, לאלה המתקשרים לנושא שמטריד את יוליק ולאלה שאינם תורמים דבר לנושא הזה.