מה יש בו בתיאטרון "מלנקי", שמזה 15 שנה הוא מעלה הצגות שרק קהל אוהב תיאטרון אמיתי בא לראותן? מה סוד הקסם של הצלחתם, וקביעתם בשורה הראשונה של התיאטרונים בארץ, שווה ערך לכל הגדולים והנתמכים?
סוד הקסם שלהם טמון ראשית בחומר האנושי: כולם בראשית ימיו, התגבשו לקבוצת תיאטרון שכשמו כן הוא" מלנקי, ברוסית - קטן, זעיר. בלי יומרות, ללא תמיכה אפילו לא מהתקשורת, הם עושים את מלאכתם באהבה, במסירות, ובקפידה עילאית על התוצאות. הבמאי של הלהקה, איגור ברזין, העלה כבר אז, לפני 15 שנה את "השד האחרון" מאת יצחק בשביס זינגר, ובו כיכבו ילנה ירלובה (היום ב”קאמרי”), מיכאל טפליצקי (ב"מלנקי") וגרא סנדלר (היום ב"יידישפיל”). הייתה זו פנינה תיאטרלית שלוואי והיו מעלים אותה שוב עם אותו הקאסט, לטובת כל אוהבי התיאטרון המשובח שהחמיצו זאת.
מאז, כבשו את ליבנו כל הצגות "מלנקי”, ולאחרונה הקסימו בהצגת "הנזיר השחור" מאת אנטון צ'כוב, שתעלה גם ב-5,6,7. ליולי וב-11 ו-13 לאוגוסט. מכיוון שלא ראיתי את הזקנה בתחילת דרכה, לא רציתי לוותר על ההצגה שהגיעה לשבוע בלבד עם הקאסט המקורי. כמו למשל - דימה רוס (הבלתי נשכח שגילם גם את הזקנה אותה שדד ורצח רסקולניקוב ב"החטא ועונשו") - כאן, בדמות הסופר המתלבט במילים, ומתנסח עמן באהבה, הודות לתרגומו היפהפה של רועי רוזן - מתורגמן "גשר", ולעיבודם של בוריס ינטין ואיגור ברזין. הסופר מגלה לנו גם את חששותיו מהמוות האורב בכל פינה, ולובש דמות של אשה זקנה ומאיימת, בעלת כוחות מתפיסיים (מיכאל גלוזמן, שהגיע במיוחד ממיאמי בארה"ב, שם הוא מתגורר בשש השנים האחרונות, ומשמש כחזן בבתי כנסת ולשם הוא חוזר בשבוע הבא). מיכאל הוא מוסיקאי וזמר מחונן, שהעטיר עלינו במסגרת המחזה אריה נפלאה של דוניצטי, ועוד שני שירים שכתב בעצמו. קול הבריטון שלו ממש הפעים, והמינעד שלו איפשר לו לשכנע שהוא אכן זקנה... וכך גם משחקו כזקנה, עם שפת גוף עשירה ומראה דרמטי שהטיל חיתיתו על הגיבור.
שתי דמויות הזויות נוספות מעשירות את ההצגה במשחק ווירטואוזי לא פחות מהקודמים, בכמה תפקידים - כך שהבימאי עשה מהסצינות עמם מטעמים ווירטואוזיים. אלה הם מיכאל (מישה) טפליצקי הרבגוני, ואיה ט. סטולניץ הבלונדית המקסימה שהגיעה אף היא להצגה לאחר שנים בקנדה, וחזרה כעת לכור מחצבתה במלנקי. קשה לתאר במילים את כל היכולות שהם מפגינים בגילום טיפוסים כה שונים, בין היתר - כמו ילדים מופרעים, אך הצפיה בהצגה תסבר את עיני, אזני ולב כל הצופים.
הסופר דניאיל חאראמס שיצר את הסיפור, נחשב לאבי תיאטרון האבסורד, של בקט יונסקו ועוד. הוא פעל בלנינגרד בשנות השלושים, נחשד בהסתה, נכלא ומת מרעב בכלא ב - 1942.לאחר מותו הפכה כתיבתו הבוטה והעוקצנית לסמל המאבק בשלטון הדיקטטורי הסובייטי, וספר מספריו ראה אור בספרית
מעריב - "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף".
סוד קסמו של תיאטרון מלנקי הוא ביכולתו לגרום לצופה תחושת אינטימיות באולם הבית הקטן שלהם שבגן מאיר, וקודם לכן בתיאטרון תמונע ועוד, כאילו האדם קורא ספר והתיאטרון מאפשר לו לחשוב ולדון בשאלות גורליות לאדם.
מומלץ בחום.
