כולנו משקרים. למה?

קראתי את ספרו של פרופ' דן אריאלי, האמת על באמת, וחשבתי שרק בשביל השם מגיע לו פרס. הספר עוסק במחקריו של אריאלי, כלכלן ופסיכולוג, על ההתנהגות שלנו ובוחן מדוע אנחנו מרמים. כן, אנחנו, האזרחים הנורמטיביים, מרמים.

לראשי קופצת מייד הדוגמה של פרופ' אחר, יעקב פרנקל, שרימה או לא רימה בחנות הדיוטי פרי בהונג קונג ובגלל חליפון (קודם היה בושם), איבד את המשרה היוקרתית והחשובה של נגיד בנק ישראל. אחת התגובות הנפוצות היתה, מה אדם עשיר כל-כך צריך להסתבך בפריט ביגוד שולי.

ספרו של דן אריאלי אינו עוסק בכך, אבל מניסיוני אני יודע שיש פיתוי. יש הזדמנות להשיג משהו ואז מנסים. לי עצמי קרה לא אחת שהזדמנות "דיגדגה לי באצבעות". אף פעם לא נתפסתי, כי אף פעם לא ניסיתי. אבל...

הספר "האמת על באמת" מספר בלשון עליזה ובסיפורים עסיסיים, על מחקרים רבים שערכו המחבר ועמיתיו באוניברסיטאות בארה"ב כדי ללמוד כמה אנחנו מרמים ולמה. ויש לחוקרים תשובה: לא הרבה.

דוגמה לניסיונות: נתנו לקבוצות נבחנים שאלונים. לקבוצה אחת ניתנו שאלונים סטנדרטיים והתשובות נבדקו ונמצא הממוצע הסביר. לקבוצה שניה ניתנו אותם שאלונים, אך בשוליים היו התשובות ואפשר היה להציץ. לקבוצה השלישית ניתנו השאלונים ללא תשובות, אבל הנבחנים נתבקשו לבדוק את תשובותיהם בהתאם לתשובות-בית-הספר, לרשום לעצמם את הציון ו... להשמיד את הטפסים. עם הרישום ובלי הטפסים המושמדים, הם ניגשו למפקחת, אמרו את הציון שרשמו לעצמם וקיבלו את התגמול המובטח לכל משתתף.

בכמה רימו? במעט לעומת הממוצע האמיתי. לא חשוב איך יכלו לרמות, וחשוב מזה לא חשוב מה גובה הגמול לכל תשובה נכונה. הנבחנים המקבלים סנטים בודדים לכל תשובה נכונה והמקבלים דולרים לתשובה נכונה רימו באותה מידה.

הספר המשעשע הזה סוקר ניסיונות שונים ומבחנים משונים והתוצאה, בגדול, דומה. אנחנו מרמים, אבל קצת...

ההסבר של דן אריאלי (עמ' 37): "את ההתנהגות שלנו מניעים שני כוחות מנוגדים. מצד אחד אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים הגונים ומכובדים. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להביט בעצמנו במראה ולהרגיש טוב. מצד שני, אנחנו רוצים להרוויח מרמאות ולקבל כמה שיותר כסף (זוהי המוטיבציה הכלכלית הסטנדרטית)".

כלומר, כאשר מרמים טיפה, המצפון משלים עם זה. כשמרמים הרבה - יש כבר בעיה מוסרית. כאן אוסיף את דעתי, מבלי שערכתי ניסיונות מלומדים. המניע לבלוף הוא לא הרווח, אלא ניצול הזדמנות. אם תרצו, אתגר, משהו כמו ספורטיבי.

להמחשת המוסר הכפול, בדיחה מן הספר: בן השמונה חוזר מבית-הספר ומציג לאביו פתק מהמורה: "יוסי גנב מחברו עפרון". האב: "חכה שאמא תבוא!" אחרי רגע "אבל למה לא אמרת לי? הייתי מביא לך מהמשרד"...

אריאלי מספר על סטודנט, שמצא את דלתו נעולה והזמין מנעולן לפרוץ את המנעול. האיש עשה זאת בתוך דקה. לסטודנט, שנדהם מן הקלות לפרוץ, הסביר המנעולן: מנעול נועד לאנשים ישרים. אם יהיה פתוח, גם אדם ישר מתפתה להיכנס. גנב ימצא דרך לגנוב גם כשיש מנעול. נזכרתי, שהמורה לתושב"ע וחקלאות בבית-הספר היסודי, מרדכי בר-סלע, אמר לנו בדיוק את הדברים הללו לפני שנים רבות מאוד.

המסקנה החשובה לי מן הספר: אין קשר בין אינטליגנציה לרמאות, אבל יש קשר מובהק בין יצירתיות ורמאות (עמ' 167). אנשים אינטליגנטיים אינם מרמים יותר מאנשים נמוכי מצח. אבל לאנשים יצירתיים - סליחה מראש מסופרים, שחקנים, ציירים ואמנים - השקרים יוצאים יותר בקלות. אם נזכור שישראל מדינה יצירתית, נבין מדוע אפרים קישון נתן כינוי למדינה - פרטצ'יה.

יחד עם יזמות, רעיונות והמצאות היי-טק, שאנחנו יוזמים ומייצאים, אנחנו ידועים גם כמדינת קומבינה. היהודים מפעילים את המוח היצירתי וממציאים דרכים שיאפשרו לאכול את העוגה ולספר שהיא נשארה שלמה.