האופרה הישראלית תעלה במסגרת העונה הנוכחית את ההפקה האמריקנית של המחזמר האמריקני "סיפור הפרברים" - יצירה שהפכה לאבן דרך בעולם מחזות הזמר ומאז לא יורדת מהבמה. הפקה זו חוזרת לאופרה לאחר שהועלתה בה בשנת 2009 לרגל 50 שנה לבכורה העולמית בברודוויי וזכתה להצלחה בינלאומית ענקית בלונדון, בפריס, בברלין ובערים נוספות בעולם.

המופעים יתקיימו בתאריכים 9.11-31.10 בבית האופרה - המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

בשנת 1957 עלתה בניו-יורק הבכורה העולמית של "סיפור הפרברים" - יצירת המופת של ארבעה יוצרים אמריקנים וירטואוזים שחברו יחד: המלחין ליאונרד ברנשטיין, הבמאי והכוריאוגרף הידוע ג'רום רובינס, המחזאי ארתור לורנץ וכותב השירים סטיבן זונדהיים. ברנשטיין וזונדהיים רצו ליצור מיוזיקל המבוסס על סיפור האהבה של רומיאו ויוליה ולמקם אותו בשכונות העוני של ניו-יורק ובכך להביא את הסיפור החברתי של גזענות ושנאה באמריקה של שנות ה-50.

הבכורה שהתקיימה בתיאטרון "גן החורף" בניו-יורק הציבה סטנדרט חדש בעולם מחזות הזמר. "סיפור הפרברים" נחשב למיוזיקל המודרני הראשון, מחזמר פורץ דרך והמחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים בו שפת המחזמר הפופולרי נוצרת בסגנון המוזיקה הקלאסית.

מאז הפכו שירי המחזמר: feel pretty" ,"America" ,"Maria" ,"Tonight" I", ללהיטים גדולים והוא הועלה בברודוויי בניו-יורק וב"ווסט אנד" בלונדון. אלפי פעמים. בשנת 1961 אף הפך לסרט שגרף עשרה פרסי אוסקר ומיליוני צופים ברחבי העולם.

ההפקה המגיעה לאופרה בישראל מבוימת על-ידי הבמאי ג'ואי מקנילי שהיה רקדן בלהקתו של ג'רום רובינס ואף שימש כעוזרו האישי. מקנילי אחראי על שיחזור הכוריאוגרפיה והבימוי המקוריים. המנצח על התזמורת הוא דונאלד צ'אן. צוות הזמרים-שחקנים-רקדנים שלוהק להפקה זו כולל את מיטב האמנים הצעירים הפועלים כיום על הבמות הגדולות בברודוויי.

את הזמרים תלווה תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית ראשון לציון ונגנים אורחים של ההפקה. ההופעות תתקיימנה בשפה האנגלית בליווי כתוביות בעברית המבוססות על התרגום הקלאסי של "סיפור הפרברים" לעברית מאת אהוד מנור.

"סיפור הפרברים" נחשב ליצירתו הגאונית והמושלמת ביותר של לאונרד ברנשטיין. העלילה מתרחשת בניו-יורק ובמרכזה הנאהבים טוני ומריה המאבדים את אהבתם ואת התום שלהם כיוון שהחברה הגזענית בה הם חיים אינה מאפשרת להם ליהנות מאהבה עזה זו.

זוהי אולי הגרסה הנוגעת ללב ביותר לסיפורם הטראגי של הנאהבים הצעירים רומיאו ויוליה שבה העלילה עוברת לניו-יורק של מחצית המאה ועימות הדמים הוא בין משפחות לבנים לפורטוריקנים. אצל ברנשטיין סופה של היצירה שונה במקצת מהסוף המוכר. גיבוריו אינם מתאבדים. טוני (רומיאו) נרצח ומריה (יוליה) נותרת בחיים כשהיא מאשימה את החברה שגרמה למותו של אהובה. מריה היא הדמות החזקה במחזמר ואולי היחידה שתהיה מסוגלת לגרום לשינוי בזכות יכולתה להישיר מבט למציאות.

המחזמר שזור בקטעי מחול המתארים את ההווי של חבורות הצעירים בניו-יורק - מחד-גיסא ריקודי רחוב סוערים ומאידך-גיסא ריקודי נשף מאופקים יותר. ברנשטיין אפיין במוזיקה את כל אחת מהקבוצות והדמויות: מהגיבורים הראשיים טוני ומריה ועד לאניטה, אהובתו של ברנרדו, ראש הכנופייה של הפורטוריקנים, ריף, ראש הכנופייה של הלבנים, צ'ינו, ארוסה הפורטוריקני של מריה ואחרים.

הפקה זו הועלתה ברחבי העולם וזכתה לביקורות משבחות ומהללות: "אחד ההישגים הענקיים של התיאטרון המוסיקלי במאה האחרונה. גורמת ללב לפרוץ בשירה" (הגארדיאן הבריטי). "ההפקה הזו המציינת 50 שנה לסיפור הפרברים היא באמת נפלאה. סיפור הפרברים הוא לא רק ציון דרך בהיסטוריה של המיוסיקל. אף פעם לפני ואחרי לא הצליחו מוזיקה, שיר ריקוד וסיפור להתמזג ליצירה מושלמת כל כך".

הדעות לגבי הסרט החדש של אלן חלוקות. מבחינתי כל סרט שלו משחד אותי לגבי יוצרו. אני אוהבת את אמירותיו האנושיות והחברתיות, המושמות בפי הדמויות, את האתרים בהם הוא מצלם. את בחירת שחקניו, ובפרט את הדמויות הנשיות שבהם. וודי אלן בעיניי הוא לא רק שחקן, במאי, תסריטאי מן המצוינים שידע הקולנוע, הוא בעיניי מותג, אשר גם אלה שלא אוהבים את היהודי שבו, את כיעורו הפיזי, את הרומנטיות והאירוניה שבסרטיו, אינם יכולים להתעלם מכישוריו.

לגבי הסרט החדש, שעוסק במספר תובנות על החיים, בחר הפעם אלן את ניו-יורק וסאן פרנסיסקו, כמקומות לצילומיו היפים. מקומות מטפוריים, האחד - ניו-יורק ובפרט השדרה החמישית, משליך על מצב אקו-סוציולוגי של המעמד העשיר, האלגנטי, החומרי של החלום האמריקני, המתבטא בבית מהודר, מעוטר בחפצי אמנות יקרים, במסעדות יוקרתיות, בתכשיטים יקרים, במכוניות פאר, ולמעשה ברדידות נפש, ואמות מוסר ירודות. לזה מצטרפת האישה התלותית, שאינה חייבת לעבוד, אלא רק להיות יפה, מטופחת ומארחת לבושה במותגים. בעלה ממלא את כל מחסורה, מפנק אותה, מצד אחד, אך בוגד בה עם נשים אחרות. חיי שקר הם חיים שניהם, הוא ועסקיו המפוברקים, והיא בהתעלמות גמורה ממעשיו ומבגידותיו. אגדת הנסיכה הקסומה על העדשה. יסמין, היא קייט בלנשט, במשחקה המצוין.

העיר השנייה בסרט היא סאן פרנסיסקו היפה -מסמלת אותה אחותה הגרושה, סגולי הוקינס שמתגוררת שם - אישה עובדת לפרנסתה ומגדלת שני בנים. היא למעשה מייצגת עם הגרוש שלה את הסקטור של החיים הבלתי זוהרים. אורזת קופסאות בסופר. ובעלה אף הוא שיפוצניק, בנאי, למעשה לוזר, לא מצליחן.

שם הסרט העלה בי אסוציאציה לגבי הדם הכחול, דם האצולה החדשה באמריקה. אחרי שהמצב של הזוג העשיר התדרדר, הכחול הופך בעיניי למשהו חולני, דיכאון, או עצב, מעין גווייה מהלכת, יסמין מדברת אל עצמה, לוקחת כדורי הרגעה בכמויות, כדי לשרוד (בעלה התאבד בכלא).

סאן פרנסיסקו היא עיר כיפית, של בילויי הרגע, סקס, לבוש זרוק, לא מדגישה את ההבדלים בין האוכלוסיה השונה. כפי שהיא מצטיירת בשדרה החמישית.

המרכיב הנוסף בסרט הוא האמון. זה מתבטא בקשר של האנשים, האחות מניו-יורק העשירה לא שמחה לביקור אחותה מקליפורניה ביחד עם בעלה. גם בני הזוג אין ביחסיהם אמת. לזוג העשיר יש בן שעזב את לימודיו, כי לבסוף הבין שאביו נוכל החי על חשבון כספי ציבור, ואמו בצר לה הסגירה את בעלה לידי ה-FBI עד שהוכנס לכלא ולבסוף תלה עצמו.

גם אצל הזוג בקליפורניה אין אמת ואמון. האחות חלשת אופי ומושפעת מדברי אחותה, שאומרת לה כל הזמן דברים שליליים על בן זוגה העומד להינשא לה. הוא עצמו אלים, שתיין וחובר לחבורה של לוזרים, בדיוק כמו בעלה הראשון. היא פוגשת במסיבה גבר נשוי שלא מצהיר על כך, ובכך מרומה ומרמה את עצמה שהוא מתאים לה לחיים משותפים. והשיא הוא הפסדה שמציגה יסמין לגבר המוצלח, אותו היא פוגשת במסיבה. היא מציגה את עצמה באור חיובי. אלמנה ללא ילדים, מעצבת מוכשרת, בעלת רמה כלכלית, בגדים ותכשיטים, הראויה להיות אשתו של המצליחן, העומד לחיות מספר שנים בווינה היפה, ואחר-כך לחזור לביתו המפואר בקליפורניה ולרוץ לפוליטיקה.

יסמין חיה בעולם של הזיה ובדיה. החיים האמיתיים מתרחשים בדמיונה בלבד. לאחר התרסקותה הכלכלית והאישית, היא מלאת כעס ותסכול. נוסעת לפתוח בחיים חדשים במקום אחר, אך אינה מסוגלת להתמודד עם המציאות הקיומית הקשה. ולסוף נוחלת מפלה פעם נוספת בחייה.

הסרט מתכתב עם המחזה של טנסי ויליאם "חשמלית ושמה תשוקה", ואף עם סרטו המצוין של איליה קאזאן, בכיכובם של מרלו ברנדו ווויאן ליי.

מוזיאון תל אביב לאמנות פותח בסדרת מפגשים עם אמנים מובילים על דרכם האמנותית. סדרת המפגשים 'שיחות עם אמנים על אמנות' ביוזמת אגף החינוך לאמנות של המוזיאון, תכלול מפגשים בלתי אמצעיים עם אמנים ישראלים בינלאומיים מתחומים שונים. במפגשים יציגו האמנים את עבודותיהם וישתפו את הקהל במקורות השראתם ותהליכי עבודתם. את המפגש הראשון ביום ה', 31.10.13, בשעה 20:00, יפתח האמן אלכס ליבק, בשיח על צילום רחוב והשתקפות התרבות הישראלית דרך השוטטות במרחב הציבורי. אמנים נוספים שישתתפו מדי חודש בסדרה יהיו: ארם גרשוני, מיכל נאמן, רועי רוזן, פיליפ רנצר, חן שיש וחנוך פיבן שינעל את הסדרה.

המפגשים יזמנו לקהל הרחב אפשרות להכיר מקרוב את מיטב האמנים הישראלים ולהתוודע לתהליכי עבודתם. האמנים שיציגו השנה בסדרה מגיעים מכל קשת היצירה - ובכך זוכה הקהל להכרות מעמיקה עם מגוון סגנונות, מדיה ואופני עבודה שונים. את הסדרה יפתח חתן פרס ישראל אלכס ליבק, אמן פורץ דרך ומקור השראה בתחום הצילום התיעודי בישראל.

אלכס ליבק: יליד ת"א, 1944, מהחשובים בצלמי העיתונות והצילום התיעודי בישראל וחתן פרס ישראל בצילום 2005, מתעד זה עשרות שנים את החברה הישראלית דרך צילום ישיר ובלתי מבוים במרחב האורבאני. דרך סגנון צילומו הספק הומוריסטי ספק קודר, לוכד ליבק רגעים חמקמקים אך מדויקים של מציאות מקומית הנעה בין האירונית לסוריאליסטית. בשנת 1984 עמד במרכזה של פרשת קו 300, כאשר צילם עבור עיתון "חדשות" תמונה שהיוותה הוכחה לכך שבזמן סיום אירוע החטיפה אחד מהחוטפים עודנו היה בחיים ובהכרה מלאה, לפני שנמצא מת מאוחר יותר. ליבק הציג במהלך השנים תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ וברחבי העולם, זכה בפרסים שונים והוציא מספר ספרי צילום. מצלם עבור עיתון הארץ בעשרים השנים האחרונות.