המציאות נשמעת אחרת

זה התחיל מעצם ההחלטה על הקמת התחנה. התופעה התרבותית הקרויה גלגלצ לא באה לעולם כי מישהו בצמרת מערכת הביטחון החליט שיש לצה"ל צורך דחוף בתחנת מוזיקה מיינסטרימית עם שיעורי ההאזנה הגבוהים במדינה. גם לא כתולדה של דיוני ועדה על יעדי השידור הציבורי בישראל ואתגריו, או כחלק ממדיניות תקשורת מקיפה ומגובשת. היא נולדה באולפני גל"צ, ממוחותיהם הקודחים והיצירתיים של אנשי התחנה, כדוגמת ארז טל.

"הייתי חייל קטן ומדוכא בתחנת רדיו מצליחה, ולי ולחיילים אחרים היה ברור שלוח השידורים גדוש וחסום מכדי להכיל את כשרונותינו הבוסריים", כתב לימים טל. הוא שיכנע תחילה את מפקד התחנה דאז נחמן שי לנצל את משדרי ה-FM לשידור נפרד משידורי ה-AM, וב-1986 הביא להפעלתו של ערוץ רדיו מקביל שכונה "צה"ל 2". בראשית שנות ה-90 דחף טל את המפקד דאז, משה שלונסקי, להשיק את גלגלצ בשיתוף עם המינהל לבטיחות בדרכים.

מי שהעניק בסופו של דבר את האישור הסופי היה הרמטכ"ל אהוד ברק, שרק שנה קודם אמר, "את ההישגים של צה"ל לא יקבעו שיעורי ההאזנה לגלי-צה"ל", ויחד עם שר הביטחון משה ארנס יזם את ניתוק התחנה מצה"ל. כששמע ברק על יוזמתו של שלונסקי להקים תחנת-בת שתתמקד במוזיקה ובתשדירים להגברת הבטיחות בדרכים השיב: "לך על זה". האישור ניתן, התחנה יצאה לדרך. מדוע שינה ברק את יחסו לתחנה? אולי כי הבין כי לגל"צ יש עורף פוליטי ותקשורתי אוהד ולוחמני, ואין שום טעם לצאת למלחמה נגדו, אולי כי הפנים שהתחנה מעניקה לצה"ל, במודע או שלא במודע, עוד כמה נקודות זכות בעיני מרבית הציבור הישראלי.

גם גלי-צה"ל עצמה החלה כיוזמה של שני אנשי חיל הקשר, ישעיהו לביא ונפתלי רז. הם דחפו את רעיון הקמת גלי-צה"ל - כולל השם - לאחר הקמת המדינה, ואף החלו בשידורי ניסיון פיראטיים למחצה, תוך שימוש במשדר ישן של הצבא האמריקני ממלחמת העולם השנייה. להקמת התחנה נדרשו עוד שנתיים וגם אישור של הרמטכ"ל, שר הביטחון והממשלה, תוך העברת האחריות מחיל הקשר לחיל החינוך. בדרך דומה היה זה יצחק לבני שקיבל את התחנה לידיו חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת-הימים ושינה את אופי שידוריה והרכב שדריה למינון אזרחי מובהק.

המתכונת דומה: נדרשת תחילה יוזמה פנימית של אנשים יצירתיים, ואחר-כך גם כישרון לא מבוטל של שכנוע ושתדלנות בקרב הגורמים המקבלים את ההכרעות. אבל מרגע שמושגת ההסכמה - מוענקים אמצעים, ובעיקר חסות המאפשרת עבודה מקצועית עם מינימום התערבות מלמעלה. גלי-צה"ל משובצת במדרג הפיקוד הצה"לי מתחת לקצין חינוך ונוער ראשי, הכפוף לראש אגף כוח אדם. אבל מרבית קציני החינוך הראשיים בעשורים האחרונים משכו ידיהם מהתערבות פעילה בעבודת התחנה. מבחינה ארגונית-פיקודית אמורה העצמאות היתרה של גלי-צה"ל לעורר סימני שאלה, אפילו ביקורת מצדו של מבקר המדינה. בדוח השנתי ב-2004 קבע המבקר כי משרד הביטחון וצה"ל לא קיימו את הבקרה והפיקוח הנדרשים על התחנה.

בפועל, כל מי שמכיר את סבך הפיקוח-בחישה-מעורבות של גורמים פוליטיים ברשות השידור, מהוועד המנהל דרך המנהלים ועד הכתבים, יכול רק לקנא במתרחש בגלי-צה"ל. מפקדי התחנה אומנם נדרשו ונדרשים לבלות שעות רבות במפגשים עם בכירים בצה"ל ובמשרד הביטחון, כמו גם עם שרים וחברי-כנסת, אבל ידם של הפוליטיקאים כמעט שאינה חודרת אל האולפנים. העיסה הדביקה הזו, שמונעת כל אפשרות לשיקום והתחדשות ברשות השידור, אינה נחלת התחנה הצבאית.

לא שאין מאבקי כוח ותככים במסדרונות הבניין ביפו. טרם נמצא גוף תקשורת או מוסד תרבותי שהתחרות הפנימית על חשיפה, בולטות וקרדיט אינה מובילה בו למאבקי אגו כוחניים, לעתים מכוערים. זה קרה גם בימי הקמת גלגלצ, כאשר אנשי התחנה נחלקו לתומכים ולמתנגדים. האחרונים הזהירו מאסון: ערוץ המוזיקה החדש ישאב את מאזיני התחנה הוותיקה; בדומה לפחד שאפף שנים אחדות אחר-כך עורכים וכתבים בעיתונות המודפסת מפני הקניבליזציה הטמונה במעבר לעידן הדיגיטלי - אתרי האינטרנט יטרפו את קוראי העיתון.

גלגלצ אכן דחקה את גל"צ בסקרי ההאזנה - 25.8% לעומת 20% לתחנת-האם במחצית הראשונה של 2013 על-פי סקר TGI - אבל בזכותם של יוזמי הרעיון ומפקדה באותה עת, שיקפה הקמת גלגלצ עוד מרכיב חשוב בהצלחת התחנה הצבאית לשרוד ולהתפתח: ערנות למציאות התקשורתית המשתנה. בסוף שנות ה-60 היה זה לבני שהבין כי הרדיו צריך להתאים את לוח השידורים במהירות לעידן הטלוויזיה. הקמת גלגלצ בסוף 1993 הייתה בראש וראשונה מכת מנע מקדימה לתחנות השידור האזוריות-מסחריות, שהחלו לקבל את זכיונותיהן ב-1995.

את הצלחת גל"צ וגלגלצ ראוי לזקוף לזכות מרכיב ארגוני-אנושי נוסף: השילוב בין סגל ותיק ומנוסה - כדוגמת דלית עופר, מנהלת גלגלצ, גלית אלשטיין, מנהלת מחלקת החדשות, ומגישים כרזי ברקאי, מיכה פרידמן ואחרים - לבין חיילים צעירים ותוססים המחדירים לשתי התחנות מדי שנה רוח נעורים, ולא פעם גם רעיונות לתוכניות חדשות. זהו תוצר לוואי משמעותי של שיוך התחנות לצה"ל. במוסדות ציבוריים אחרים עובדים נקלטים, צוברים ניסיון וזוכים לקביעות - עניין ראוי לכל הדעות מבחינת זכויותיו של העובד - אך המצמצם את היכולת לקלוט בקביעות מצטרפים צעירים ורעננים.

ויש מרכיב נוסף, המחזיר אותנו לראשית הטור: שיווק, יחצנות, תדמית; שיעורי ההאזנה, ולא פחות מכך הצגתן של שתי התחנות כמוסדות תרבות ישראלים המשלבים פופולריות עם איכות. התדמית הזו מקלה מאוד על גלי-צה"ל וגלגלצ לגייס שותפים לפרויקטים ומקורות מימון. לא בכדי הצטרפה הרשות לבטיחות בדרכים להקמת גלגלצ וממשיכה לסייע במימונה, ומפרסמים רבים מעדיפים תשדירים קצרצרים שם על פני קמפיינים מורכבים יותר בתחנות אחרות. כמאמר הקלישאה, אין דבר מצליח יותר מן ההצלחה.

מבקריה של גלגלצ - ובעיקר של המדיניות המוזיקלית של התחנה - ודאי קוראים גם את השורות הללו בתחושה של מיאוס. זכותם. רבים מהמאזינים, מתברר, חושבים אחרת, כבר 20 שנה. יש גם מי שחוזרים על השאלה מדוע צריך צבא של מדינה דמוקרטית להחזיק, לנהל ולממן, חלקית לפחות, שתי תחנות שידור פופולריות, שמשדרות גם פרסומות. המענה התיאורטי הוא חד-משמעי: אין לכך הצדקה. המציאות נשמעת אחרת.