למה אני לא מסתפרת

"רק בַּיָרוֹק מוצאות כל הדרכים את תיקונן", שלח לי מישהו ציטוט, אך שכנותיי אינן "מוצאות את תיקונן" בירוק אלא בבלונד. את זאת גיליתי צהריים אחד, עת קרני הצל השתעשעו עם קרני האור, שהבינו אולי את האיום הגלום במשחק. עמדתי בכיכר וספרתי ארבע.

בלונדיניות נרכשות שישבו במספרה לצורך גיהוץ. גם את הכלבלבים שלהם מעדיפים שכניי לקנות בחוות המתמחות בהרביית בונבוני-פרווה בצבעי הגזע הארי. רק מעטים סביבי מחלצים כלב ממכלאה. "דע לך שהייתי אוספת אותך מהבוץ גם לוּ היית שחור וצולע", אמרתי לכלבי, שפרוותו בלונדינית אך על נפשו יש כתמי מלנכוליה, כמו חש שהוא חי על רפסודה בתוך ים האלימות הממוסדת.
וגם אני, אחרי חשיפת הזוועות בתעשיית העופות, נפלתי לאי-איזו מלנכוליה, שהרי כל מכריי ומקיפיי מפקידים את רוחם בבור אכזריות נורמטיבי זה. וראו כמה מגוחכת היא נפשו של אדם: מה שגירש ממני את הנכאים לא היה שירה ולא מוזיקה, ואפילו לא השֶלֶט הענק שהציב איציק רוכברגר בכניסה לרמת-השרון, ובו הוא אומר "תודה!" לתושבים שבחרו בו שוב למרות מחרוזת האישומים התלויה על צווארו. לא ולא. מה שהצהיל את רוחי היה דווקא תוכנית נידחת בשם 'בית ספר לשיער' המלמדת טריקים למיניהם, מקצתם שימושיים ומקצתם בונים מגדלים באוויר, פשוטו כמשמעו.

מעצב השיער אמיר אליהו נעמד מאחורי אירנה, שנעוריה פגו וזִקנתה טרם החלה (כף הקלע של הגילים?), ובחיוך קונדסי משופם, המזכיר במקצת את גראוצ'ו מרקס, ליפף את שיערה הבלונדיני סביב ספוגים (כדי להגדיל את הנפח), ארז אותו ברשת (כדי להקטין את הנפח), ואחרי כל הברשה או הידוק ריסס בנדיבות (כדי לשמור על הנפח). איזה חוש קומי! את כל קדחתנות הכפיים הזאת ליווה אליהו בחיוך סרקסטי, שאמר בערך כך: "אני יודע שהתסרוקות מגוחכות ומפוארות מדי בשביל עַם שנועל נעלי אצבע גם בתיאטרון, אבל יש דברים מגוחכים יותר. למשל הענף האמנותי הקורא לעצמו 'תיאטרון חזותי'. שמא יש תיאטרון שאינו חזותי?"

מעצב השיער מזכיר לי מרצָה בחוג לספרות עברית שלימדה אותנו, 29 בנות ודרוזי אחד, את תורת הפרוזודיה. הכיתה נמנמה מול פרצופה, ורק סטודנטית אחת, אני במקרה, זרחה מאושר. אך האושר עלה ביוקר: אהבתי את התרגילים הפרוזודיים, אך במשך 90 דקות נאלצתי לכבוש את צחוקי, שאיים להתפרץ בכל רגע לנוכח חיוכה הסרקסטי של המרצה. זה לא היה סרקזם מרושע אלא סרקזם לבבי ושופע חיוניות המסגיר את מוּדעוּתה לסיטואציה הגרוטסקית, ואת העובדה שהיא אינה מתייחסת לעצמה ברצינות תהומית.

זהו חיוך שמזהה את האבסורד בעצמנו, במקצוענו, במציאות האנושית ואפילו בשֶגֶב העל-אנושי - אך לא נכנע לחוסר התוחלת הנגזר מהאבסורד. יש מי שיקרא לזה אופטימיות עד מוות.