אלו פרדות

וֵנֶצְיָה עִם אִמָּא
שָׁחֹר לָבָן.
נְחָלִים נְחָלִים
וְהַמִּרְפָּסוֹת.
הִיא עִם שֵׂעָר קָצָר לֹא טִבְעִי
הַתְּנוּעוֹת הַיַּלְדוּתִיּוֹת.
מוֹבִילָה אוֹתִי
כְּנֵסִיָּה כְּנֵסִיָּה
שַׁיַּט הַגּוֹנְדּוֹלָה שָׁר לָהּ שִׁירֵי אַהֲבָה
וֵנֶצְיָה עִי עַל מַיִם.
אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִטְּבִיעָה.
שְׁתֵּינוּ בְּתֵאַטְרוֹן רְחוֹב
מִתְגַּלּוֹת, מִתְבַּלְבְּלוֹת
נִפְרָדוֹת.
מַקְדִּימוֹת אֶת הַטִּיסָה.

(ונציה", עמ' 19)

בחרתי לפתוח את הרשימה בשיר הזה, שמצוי באמצע הספר, בשל יותר מסיבה אחת: אלף - מדוע שיער האם לא טבעי. בית - מדוע ונציה הציורית, עם אמה של המשוררת היא בשחור לבן. גימל - האם הן עצמן מהוות בתחושותיהן מול חייהן את תיאטרון הרחוב. דלת - מדוע הקדימו את טיסתן חזרה הביתה. וְהא - לגרות בשאלות האלה שמתעוררות כמעט בכול שורה את תהיותיו של הקורא. בעיניי זה היה השיר המזוקק ביותר בספר.

אין ספק כי בקריאת השיר הזה, שמצליח לבטא במילים מעטות, מרומזות, לא פתטיות את המצב אליו נקלעו השתיים - מצד אחד האם שכפי הנראה חולה וחובשת פאת שיער על ראשה מסיבות של חולי, ומן הצד האחר הבת שנלווית אליה - מתקיים מצב של כמעט יקום הזוי בשל התחושות שלהן - יקום שמצוי בין שם לכאן, מה שהופך את העיר לרישום בשחור לבן, של ישנו ואיננו, של בא והולך, שקיים באופן סכמַתי בלבד, שנתון להימחק; או שמא מוליד את התחושה שהחיים עצמם בלתי יציבים, כמו העיר ההיא השוקעת ואולי קרקעיתה מתנודדת; כמו הגונדולה שמתערסלת על המים; דברים שגורמים לשתיים לחוש עצמן בתוך תיאטרון, גם הוא רק תיאטרון רחוב, משחקות את המשחק המתבקש ויודעות כי הנה יבוא סוף להצגה ולפחות אחת מהן צפויה לרדת מהבמה.

ואולי אז באה הבהלה. אולי אז זה מחלחל. הגוף מאבד את צביונו, החולי מאיים וכבר מקדימים את הטיסה לחזור הביתה כדי למצוא בפעם נוספת איזו הצלה, להיאחז בתקווה שלא ונציה ולא נחלי המים אינם יכולים לתת.

נַגִּיד אַתְּ יַלְדָּה. אַת נְמוּכַת קוֹמָה.
אַתְּ אוּלַי מֶטֶר, יְצוּר עִם רַגְלַיִם זְרִיזוֹת.
נִדְרַשׁ לָךְ חָלָל סָבִיר לִחְיוֹת.
נַנִּיחַ: מִשְׁתָּלָה.

(מתוך "נגיד", עמ' 15)

כמה הייתה רוצה בכך. כמה געגוע יש לאותה ילדה שבטוחה הייתה כי החיים יפים ונפלאים ובלתי נגמרים וכי כל אלה שלידה יהיו תמיד, יאהבו אותה וידאגו לה. וכאן אומַר, שאת מה שיש בספר הזה בחרה ועדת שיפוט שהעמידה עיריית תל אביב כדי לבחור למקום הראשון את השירים הזוכים בפרויקט "שירה על הדרך" בשנת 2007, ונראה שאכן מה שיש בו עורר בשופטים את התחושות הנכונות, וכי עורר בם את אותה אמונה שההמשך מובטח. המחברת שרי שביט כבר פרסמה שני ספרי פרוזה לפני שהתפרסמו השירים האלה, לפי כך נראה שנכתבו כשחרור של מועקה שמצאה דרכה אל הנייר, וודאי הוא שפרסומם שחרר עוד יותר. שחרור של כאב לא יכול לחכות לכתיבה של ספר שלם, עבודה שיכולה להימשך שנים. שחרור של כאב זקוק לפרוץ במהירות, באבחה, וכאן באה השירה ומאפשרת זאת. מהר. קצר. חריף. מיידי.

ועכשיו, שהיא כבר בוגרת ומפוקחת, אמשיך את השיר שהתחלתי למעלה:

בְּשָׁלָב מְסֻיָּם נִגְמֶרֶת הַיַּלְדוּת,
וְנִדְרָשׁוֹת עָרִים שְׁלֵמוֹת שֶׁיַּקִּיפוּ אֶת גּוּפֵךְ הַזָּעִיר,
וְהַנּוֹפִים מִסְתּוֹבְבִים כְּמַבָּט שֶׁל אָדָם שִׁכּוֹר,
וְרַמְזוֹרִים מִתְאַמְּצִים מַחֲלִיפִים צְבָעִים,
בִּרְגָעִים שֶׁאֵין אַף אֶחָד בָּרְחוֹב.
אוֹמְרִים שֶׁתִּהְיֶה שׁוּב רְעִידַת אֲדָמָה,
שֶׁתְּזַעֲזֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹת רַגְלֵינוּ

אֲנִי גְּדֵלָה
וַעֲדַיִן עוֹשָׂה פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה.
אֵיךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי כָּכָה
יוֹצֶרֶת לְעַצְמִי מְהוּמָה.

בת כמה נעזבה הכותבת על-ידי אמה שהלכה ממנה, שחדלה להיות שחקנית בתיאטרון רחוב, שחדלה לחבוש פאת שיער על ראשה, שחדלה לחוש בתוך עצמה את תנודות הגונדולה, שקיצרה את זמן שהותה שם כדי לשוב מהר הביתה אל הבלתי נמנע? היא נעשתה חרדה, יודעת שדברים לא טובים יכולים להתרחש, דברים שלא פעם ואולי ברוב המקרים באים במפתיע, כמו רעידת אדמה שתזעזע את אמות הספים פתאום. ואולי לכן היא מנסה ברגעים של געגוע לשוב אל עצמה, אל מה שהיה לה בשנות ילדותה, לפני שבא הרעש, כאשר הייתה עדיין עטופה. כיום היא זקוקה להרבה יותר כדי שיעטוף עליה, וכנראה שגם משהיא זוכה לכך זו אינה אותה החביקה המיוחדת ההיא. אולי לכן היא עומדת מול המראה ו"עושה פרצופים" כמו אותה ילדה. אלא שהיא נותרת מול המראה לבדה, הליצנות העצובה שהיא נוקטת בה לא מסייעת בידה כדי להשיב אליה את אמה. כך השאירה אותה.

אִם אִמָּא שֶׁל אָלֶכְּס הָיְתָה אִמָּא שֶׁלִּי אָז
הָיִיתִי גְּדֵלָה בְּבַיִת לָבָן
סֻכָּרִיּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת עַל מִטָּתִי.
דִּירוֹת עַל שְׁמִי הָיוּ נִקְנוֹת,
בִּשְׁכוּנוֹת בָּהֶן אוֹר צָהֹב,
נוֹפֵל מֵחַלּוֹנוֹת, וּדְקָלִים צְבוּעִים בְּעֹמֶק מִדְרָכוֹת.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _

יָכֹלְתִּי לִישֹׁן תַּחַת מַצֵּבָה בִּמְטוּלָה
וְלֹא לָשֵׂאת שׁוּם מַבָּט אֶל
אִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת.

(מתוך "אם אימא של אלכס", עמ' 11)

הכתיבה מתקרבת לפרוזה, לא מתייפייפת, (דומה שכך נעשה מקובל כיום, הדרה של השירה המחורזת, השקולה, המתנגנת, המוקפדת בכך, וזה בוודאי נושא לדיון בפני עצמו) ללא מרחבים, באה מבפנים ומכוונת לעצמה, ודומה שהיא חסרת מנוחה כל כך, חסרה כל כך, כדי כך שהייתה מוכנה להיוולד לאם אחרת רק כדי שתישאר לידה. שלא לאבד אותה. בשיר המלא ברור שאלכס נהרג בתאונת אופנוע, אבל לתחושתה הוא מצא מנוחה בקברו, תחת מצבה במטולה, זוכה כך בידיעה כי אמו מביטה בו תמיד ולא חדלה לחשוב עליו, מחבקת בתוכה את גופו. אצל הכותבת נוצר מצב הפוך, מצב טבעי מנקודת ראות ההורים שאינו נכון עבורם לקבור את ילדיהם, אך היא שבויה של תחושותיה ולפי כך רוחשות בה המחשבות חסרות התקווה בעקבות אובדנה של אמה. אמה בכול מצב. גם כאשר היא כעוסה כנגדה. גם כאשר היא נוזפת בה על אלו דברים שעשתה.

אִם אִמִּי הָיְתָה כָּאן הָיְתָה גּוֹעֶרֶת בִּי הֵיטֵב
תִּהְיִי נֶחְמָדָה וְחַיְכָנִית לַאֲחוֹתֵךְ.
תַּאַסְפִי אֶת הַפֵּרוֹת. תְּטַאַטְאִי אֶת הַסָּלוֹן.
תְּכַבִּי אֶת הָאוֹרוֹת. תְּלַטְּפִי אֶת הַשָּׁעוֹן.
אֲבָל אֲנִי לְבַד, עוֹמֶדֶת,
שׁוֹמֶרֶת עַל תְּנוּפַת הַמִּסְדְּרוֹן.

(מתוך שיר ללא שם, עמ' 13)

ועל הפתעת חייה, על הרעש הגדול שקיוותה כי לא יבוא, על המכה העזה שהיא מקבלת במוות המוקדם שתמיד יהיה בלתי צפוי של אמה היא אומרת:

לֹא לְכָל הַצִּפוֹרִים יֵשׁ תְּחוּשָׁה שֶׁל סוֹף
הֵן נֶעֱצָרוֹת בִּמְעוֹפָן
לֹא כּוֹרְתוֹת פִּנּוֹת בְּתוֹךְ אֲוִיר
לֹא מַצִּיבוֹת רַגְלַיִם בְּבִצּוֹת

(מתוך שיר ללא שם, עמ' 12)

גם עם חלוף השנים נותר הריק הזה שבפנים. אנשים אינם נכחדים, הם רק חולפים ונעשים בלתי נראים. הם מרחפים בתוכנו, לידנו, סביבנו, הם המחשבות שלנו. הם הזיכרון שלנו. יסודות הישות שלנו. וכאשר הלב הוא לבה של משוררת אין הדברים יכולים לחלוף בלא כלום גם לא לשקוע בה סתם כך. הם צריכים את ביטוים. ואז באה השירה. כי השירה היא קצרה, חדה, כואבת, ביטוי של פצע שהוא עצמו יכול לפצוע. וקובץ השירים הזה מצליח לעשות זאת. כאילו אומרת המשוררת, זה כואב, בואו השתתפו אתי וקחו חלק בפצע שבי.

גם השירים האחרים שבקובץ, סבים ונוגעים סביב החוסר הזה של האם. הכותבת מתבגרת וצורתה משתנה, אך אלה שהלכו נותרים כפי שהיו. הזיכרון בכול הקשור אליהם נעצר ביום בו הלכו, כפי שהיו וכפי שנראו. ובתוך הזיכרון הזה גם אנחנו כפי שהיינו ביום הוא, היום בו הלכו, היום בו נחבאו מאתנו. ספר שירה בא לצבוט, וגם אם לא כל השירים נכתבו או נקראים באותה עוצמה, זה אכן בא וצובט.

לָנֶצַח אֲחַפֵּשׂ אֶת הָעֲטִיפוֹת הַסְּגֻלוֹת
קְשׁוּרוֹת בִּסְרָטִים אֲדֻמִּים, מַבְרִיקִים, לְבָנִים
לָנֶצַח, קֻפְסָה בְּתוֹךְ קֻפְסָה בְּתוֹךְ קֻפְסָה,
אֲבַקֵּשׁ לָתֵת אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת

אֵיפֹה אַתְּ אֵיפֹה אַתְּ אֵיפֹה אַתְּ

(מתוך "מתנות" עמ' 36)

מאמר מוסגר

אנצל את המקום ובמאמר מוסגר אומר: הרשימה שלי, כרשימות אחרות שלי, אינה רשימת ביקורת אלא רשימה של קריאה חוויתית, תחושתית. המילה ביקורת אינה אהודה עליי בשל המשמעות שבה, משמעות של חיפוש פגמים.

זאת ועוד: אומר גם שביקורת, אם יש והיא נעשית, אינה חייבת להיות רק כלפי התוכן, היא יכולה לבוא גם באשר לצורה. והביקורת יכולה להיות גם לגבי המחיר שנדרש עבור אותו תוכן שעליו נכתבה הרשימה. וכאן אני חייב לומר, לא רק לגבי ספרון זה אלא בכלל, ותמחל לי המשוררת על כך שאני מנצל את המקום שהועדתי לה, אך בכל זאת זה עניין שקשור באותו עניין: אם ספר קריאה שמכיל עד 200, 300, 400, או גם יותר עמודים נמכר במחיר תקרה של עד 98 שקלים, כי שיווקית ופסיכולוגית נזהרים מחציית הגבול המוגזם למדי של המאה, ואין כוונה לומר כאן שמחיר זה הוא זול - לא הגיוני ולא הוגן לקבוע מחיר של 68 שקלים לספר שירה צנום כמו זה, שבהחלט ראוי להיקרא, וגם זכייתו במה שזכה אומרת כך - אלא אם כן המחיר שנטבע על גב הספר נטבע בשרירות, מבלי שתהא להוצאת הספרים שמאחוריו, ותהא זו טובה ככל שתהיה והספר עשוי היטב ככל שהוא עשוי, כוונה או דוחק ואולי אפילו צורך למכור אותו. כך מרחיקים אולי בבלי דעת את ציבור הקוראים מלקרוא שירה, שהיא, כמו הסַפרות בכלל לסוגותיה וכמו כלל האמנויות, מיסודותיה של כל תרבות נאורה.)

שרי שביט, "ומה יש עוד", שירים, "אחוזת בית", 37 עמודים, 2014.