נושא יחסי אם החתן עם כלתה (צרתה) ועם בניה, כואב לכל אחד כמעט. יעקב גורדין(1853-1909) סופר, מחזאי, עיתונאי ומבקר תיאטרון, עשה מהפכה בעולם התיאטרון היהודי כפי שהיה עד אז. מחזהו "מירלה אפרת" נחשב לפיסגת התיאטרון היהודי מאז ועד היום. מהכרותו ואהבתו את גדולי הספרות העולמית, כתב בהשפעת "המלך ליר" של שייכספיר את מחזהו "המלכה היהודיה ליר - מירלה אפרת". זאת - לבקשתה של השחקנית היהודיה האמריקנית הדגולה קני ליפצין.
מאז - כל גדולי השחקניות היהודיות והישראליות ראו במחזה מטרה למימוש. ואכן, מאז אסתר קמינסקה בפולין, בתה אידה קמינסקה, דינה קניג (אמה של ליא) ובארץ - ליא קניג ומרים זוהר לחלופין בהבימה, אורנה פורת ביידישפיל, יונה אליאן בבית לסין לפני 10 שנים וכעת ביידישפיל, וגילה אלמגור בהבימה בימים אלה - כולן מילאו את תפקיד האישה הפמיניסטית הראשונה על הבמה העברית.
אשה שבעלה מת בגלל פשיטת רגל, אך היא התעשתה, נטלה את מוסרות ניהול העסק ביד רמה, והצליחה להפוך למה שקוראים היום טייקון. מה שלא היה דבר שבשגרה בימים ההם, וגם כיום עדיין מקום הנשים נחות במספרו בעמדות הניהול. לצידה, כמנהל הכספים, שגם הוא נטל בחשאי לכיסו, משחק ישראל טרייסטמן, (מדור הביניים של היידישפיל). שבהמשך, מעניק לה מחסה ותמיכה כשהיא הופכת חסרת כל. וביחד, הם שוב מתעשתים כלכלית.
מירלה (יונה אליאן) היא אישה שאין מי שמעז להמרות את פיה. שני בניה המקסימים -יוסלה (דורי אנגל) ודניאל (יונתן רוזן) מצויים בצילה. הגדול מנגן ב פסנתר להנאת המשפחה, והקטן מכור לחליפות אופנתיות בסגנון גויי-גרמני. כל הטרגדיה מתרחשת כשמירלה מחליטה לחתן את בנה יוסלה עם כלה עניה, אבל עם יחוס. התבשיל לא כ"כ צולח, ובסצינת ההכרות שלה עם המציאות, בבואה לעיירה הקטנה והנידחת של מגורי הכלה, מתגלים הורי הכלה כנצלנים, נוכלים וסחטנים. סצינה זו שארתור קוגן הבימאי עושה ממנה מעדן (לא פחות ממה שעשה במחזות ריצ'רד השני והשלישי בקאמרי, עליהם זכה בפרס בימאי השנה), מלאה התרחשויות וחוויות. אורנה רוטברג כאם הכלה, זוכה לתשואות רמות בתום כל סצינה שלה. הקהל פשוט נהנה לראות את הביקורת שמנחית המחזאי גורדין על היהדות בסוף המאה ה-19, בכל נחיתותה, וכל הגועל נפש שהיא מעוררת בנו. עם רדיפת הכספים, גסות הרוח, חוסר התרבות וה"עממיות" שגם כיום קיימת פה ושם בתוכינו.
גם אבי הכלה, נחומצ'ה (אנדריי קשקר, שעושה נפלא את הנלעג, השיכור והמצחיק כליצן בעלגותו), לא מרנין במיוחד את אם החתן, והיא רוצה לחזור הביתה ולבטל את החתונה. אך אהבת יוסלה לשיינדלה היפה (מירי רגנדורפר) גוברת על הכל, והיא נעתרת לנישואין. ומכאן מתחילה התדרדרותה מראש ההר - אליו, כדבריה, קשה מאד לעלות, אך קל מאד לרדת.
הדמות המקסימה והחיובית ביותר בהצגה היא של המשרתת ויד ימינה של מירלה - מאכלע, המכמירה, (אנאבלה, מלכת התיאטרון היידי בדורנו) שכולה נאמנות, אהבה לגבירתה עד אין סוף, ושאותה רומסת הכלה הדורסנית והשתלטנית עד עפר. השינוי ביחסי הכוחות מתבטא ביחסה של הכלה לכורסה של מירלה, אח"כ לשאר הרהיטים, איסור להדליק אורות בבית, צעד סמלי לחשיכה שהיא מטילה על כולם, וגניבת תכשיטיה היקרים של מירלה וענידתם תוך התרסה. רק בסצינת ההתפייסות שלה עם מירלה, היא מחצינה את רגשותיה האמיתיים, ואת הסיבה להתנהגותה הדורסנית והפוגענית עד אז: שאיפתה להשתחרר מכל עול - של הוריה וחמותה כאחד.
מירי רגנדורפר מציגה את דמות הכלה הריאליסטית הקלאסית בצורה הכי נאמנה שאפשר. דורי אנגל הבן המתוק, הופך לשפנפן לידה, ומורד באמו אף הוא. יותר מכולם - בועט בכל מה שהורגל. הבן הצעיר דוניה יונתן רוזן, שגם אם נמנע ממנו בהצגה זו להפעים אותנו בשירתו, הרי משחקו כמורד באמו, והעברת כל הונה והעברתו לידי הבנים והכלה, כולל הוריה - מבטא בכך בהצלחה את התמרדותו, ובכך הוא סותם את הגולל על חייה של מירלה כגבירה שהגיעה בעשר אצבעותיה ובחוכמתה להונה הגדול. הון אותו הצליחו הצעירים חסרי הידע והניסיון למסמס ולאבד.
יונה אליאן היא הגיבורה הראשית, והתהפוכות המתרחשות בגורלה מומחשות במשחקה האצילי והנפלא של אליאן, שיכולתה הרגשית, במיוחד במערכה השנייה, מביאה את המחזה לשיאו, ומטלטלת את הצופים. יונה הפעימה תמיד מראשית דרכה כשחקנית, אך במחזה זה היא מגיעה נראה לי לשיא שלא ידענו עוד.
הקהל יוצא מההצגה עמוס בסערת רגשות אליו הוטל הודות לבימוי הנפלא של ארתור קוגן הכה מוכשר, שהוא מגדולי הבימאים שלנו כיום. ובהצלחתו בבחירת הקאסט, להפיק מכולם את המירב שבתוכם. כמו למשל מאורנה רוטברג, הוציא את מירב האכספרסיה שלה, שעולה אף על הישגה המרשים בהצגת היחיד על ג'ניס ג'ופלין לפני שנים בהבימה.
אך לא רק, התרגום של צבי שטולפר ז"ל, בעלה של ליא קניג, עיבוד המחזה של מרים קיני, התפאורה היפהפיה המעוצבת בכזו חכמה ע"י גדול מעצבי התפאורה בישראל בשלושים השנים האחרונות - סשה לישיאנסקי, המוזיקה הנפלאה שכה "מדברת" לליבנו של אסף תלמודי המלווה באקורדיון את ההצגה, התאורה הכה מקצועית ומדויקת של מישה צ'רניאבסקי, והתלבושות התקופתיות הנפלאות בהידורן (של מירלה, הכלה, והבנים) וגם בעליבותן (אצל המחותנים) שעיצבה בכשרון ובתשומת לב מוקפדת ומושקעת דלית ענבר - כל אלה יוצרים הרמוניה של מרכיבים מושקעים וחדשניים, המעשירים את החוויה ומעניקים תמונה נוקבת של חיי היהודים בעיירות פולין, על כל היפה והמכוער שבהן. ואולי ילמדו מזה לקח אלה הבאים לצפות במבט על מה שהיה פעם, אך מבעבע בתוכינו גם כיום.
נעים לראות בין הצופים שחקנים נודעים צברים, משפחות שבאו עם ילדיהם, וכולם, גם אלה שאינם דוברי יידיש - יכלו לקרוא את הטקסט בעברית על הפס הרץ. מורגשת טביעת כף ידו של מנהלו של היידישפיל, ששי קשת, שממשיך את מפעלו של קודמו שמואליק עצמון בטיפוח דור חדש של שחקני יידיש צברים צעירים, שמדברים יידיש כמו הגיעו זה עתה מרומניה. יש עתיד לתרבות היהודית והכרתה לכל שכבות האוכלוסייה, שרווים מוזיקה ותרבות מזרחיים, וחפים מידע על תרבות העבר העשירה שלנו, בספרות בשירה ובתיאטרון. ולמראה ההישגים האמנותיים של יוצרים כה מחוננים בתוכינו, נראה לי שאין כוח בעולם שיכול להפסיק את המנגינה הזאת עם פצצות או כל כלי נשק אחרים. הרוח שלנו תגבר על הכל, כמו שהיא עומדת לנו כבר 4000 שנה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
