הנוכחות החווייתית הבראשיתית, נספגת ברך הנולד בעודו יונק מחלב אימו. הוא חש את רחשי אימו, צלילי קולה, מראה פניה, ומראה סביבתו הקרובה -נחרתים ודבקים בנפשו. ומשגדל ולמד את שפתה ותרבותה של הארץ, הוא נקשר ודבק בה בעבותות אהבה אין קץ.
מרגע הרחקתו ממחוזות הילדות המוכרת, נמשך הלב ונמלא בגעגועים לאותן חסרים, אשר מבקשים להתמלא מחדש.
הנקודות העיקריות שהביאו לכלל כתיבת היצירות בקובץ שלפנינו מועלים בגלים עולים ויורדים, והם נפתחים וזורמים כמים אדירים עד להעצמה גועשת וקוצפת כלפי הימים האחרים שבאו תחתן, אשר היו מלאים וגדושים בסערת חושים מבלבלת... מחד-גיסא, צפיות ותקוות חסרות מנוח. ומאידך-גיסא, חוסר הודאות והאכזבות. הריגושים, רובם ככולם רשומים בשפת שירה לירית מעודנת והמה נאחזים בקיים ובנעלם כאחד.
מנקודת מבטה כילדה הרוקמת חלומות ואוהבת סיפורי אגדות, הייתה בטוחה כי מסעה הגדול לארץ רחוקה, יהיה זהה לסיפורה של "אליסה בארץ הפלאות" שבסופו של מסע, שבה לדמותה הקודמת. והנה אצלה זה לא קרה.
הקורא חווה יחד עם המשוררת את האכזבות והגעגועים לילדותה (ע' 55): ..."נוֹסְעִים לְאֶרֶץ רְחוֹקָה",/הִפְתִּיעַ אָבִי בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם/וּמְחִילַת הַהַפְתָּעוֹת שֶׁל/אֶלִיס בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת/הִצִּיתָה אֶת מֶרְחַבֵי הַדִּמְיוֹן"...//..."אֶל הַמָּטוֹס נִכְנַסְתִּי/כְּאֶל מְחִילָתָה שֶׁל אֶלִיס/לְיוֹם שֶׁלֹא נִגְמַר/נִמְשַׁךְ/וְנִמְשַׁךְ/מֵצִיף אֶת הַלַּיִּל אוֹר 24 שָׁעוֹת."...
ומאותו יום, לא שבה עוד לראות את ארגנטינה ארץ מולדתה וכך רשמה בהמשך השיר: ..."יָמַי בְּאַרְגֶנְטִינָה/נִצְבְּעוּ הַרְפַּתְקָאוֹת./לְהַקְפִּיא אֶת הַזְּמָן -/רָצִיתִי/וְהַזְּמַן כִּגְבִישֵׁי הַשֶּׁלֶג/הִתְפּוֹגֵג,/מוּמָר בְּשֶׁמֶשׁ יִשְׂרְאֵלִית."...
בתחנות אחדות בחייה אשר קדמו לאותה נסיעה בלתי נשכחת, מאזכרת המשוררת את רגעי הפרידה האחרונים שנשתמרו בזיכרונה והרי לפנינו שלושה ציטוטים משמעותיים משיריה כמובא:
(ע' 52) ..."בִּמְרוֹמֵי הָרַכֶּבֶל עִם אִמִּי/מֵעַל הָרִים כֵּהִים"...//..."שַׁלְוַת הַתְּכֵלֶת/נִפְרְשָׂה בִּי/מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק"...
(ע' 48) ..."אֲנָשִׁים בּוֹדְדִים בַּתַּחֲנָה/נִפְלָטִים מֵהַרַכֶּבֶת/וּמֵחַיֵּהֶם/כְּקַטָּר לְלֹא קְרוֹנוֹת/טָסִים אֶל בְּדִידוּתָם"...
(ע' 54) ..."בְּאוּשׂוּוָאיָה נִגְמַר הָעוֹלָם/אֵין אָדָם מִלְבַדֵּנוּ"...//..."יַלְדָּה קְטַנָּה מְשׁוֹטֶטֶת/בָּעִיר הַדְּרוֹמִית בְּיוֹתֵר/רֶטֶט צִנַּת אֶרֶץ הָאֵשׁ/בְּעַצְמוֹתֶיה מְדַקֶּרֶת"...
המשוררת ערה בתוכה כי הדברים שוב לא יחזרו לקדמותן לעולם. אותן העקצוצים של פרידה מתקרבת כבר התקיימו בנפשה כילדה.
ולמרות זאת לא ממש עיכלה או הבינה אז את מלוא עוצמת ההשלכות של הרגעים ההם על חייה המאוחרים והבוגרים.
את ילדותה האובדת תאזכר המשוררת שתי וערב חזור ושנה. (ע' 23): ..."יַלְדוּתִי בְּכִרְכַּרַת הָאַגָּדוֹת/נִשְׁכַּחַת/קוֹרֵאת לַזְּמַן. חַכֵּה!/וְהוּא לוֹחֵשׁ:/לַכָּל זְמַן,/עֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת שָׁמַיִם"...
למרות התערותה המוחלטת בארץ, הנה נותרו שסעים בלתי פתירים בנפשה שאינם נמחקים ואינם נעלמים. שסעים אלה, הם חלק מישותה ומעולמה. וכך רשמה בשיר (ע' 38): ..."בִּכְבֵדוּת הֲוָיָה נוֹשֶׁקֶת/לְחֲרַכֵּי הֶעָבָר/הַמִּתְנַקְּזִים מִפִּתְחֵי הַאֲרֻבּוֹת"...//..."אֲנִי כְּעָשָׁן הָעוֹלֶה מִתּוֹכָם"...
שירי 'הזמן' מהווים את המוטו העיקרי בקובץ. 'הזמן', מעת לעת גם מעניק אשליה אופטית בו מתקיימים החלומות לצד המציאות. ולפיכך, נראה כי אין דרך לפנות לזמן עורף למרות צדדיו המעורפלים אשר שוהים ללא ליאות בין 'הלא נודע', לבין 'האשליה עצמה'. ואת זה האחרון, טווים אנו במו ידינו במסלולי החיים.
המסרים נחרטים עמוק בתת המודע ושוב אינם מרפים. מעת לעת עוברים צירקוליזציה ויוצרים הבנה מחודשת קרי (ע' 15): ..."בַּהֲלִיכָה אֶל 'הֲלֹא נוֹדַע'/מִתְעוֹרֶרֶת אֶל כָּאוֹס יוֹמִי/וְהַשִּׁירָה מְסַדֶּרֶת לִי/מִסְתּוֹרֵי נֶפֶשׁ"... ונראה משפטים בדומה, גם (ע' 19): ..."אָצִים אֶל 'הַלֹּא נוֹדַע'/וְהַהֹוֶה נָמוֹג כְּעָנָן"... וגם (ע' 24): ..."כְּפוּתָה כְּמַרְיוֹנֵטָה/אֶל הֲלֹא נוֹדַע/בִּזְרִיחַת שֶׁמֶשׁ הַשִׁירָה/בְּדִמְדוּמֵי יַלְדוּת חוֹרְשִׁים/קִמְטֵי נֶפֶשׁ/צִפּוֹר נוֹסֶקֶת פְּנִימָה"...
בכתיבתה, נמצא גם תקוות להווה מאיר, הבא במגע מתמיד עם הרוחניות ועושה באמצעותו מסע תרבותי רב-תחומי מקיף ומשכנע. ראה המשך השיר שהזכרתי לעיל (ע' 19): ..."לוּ רַק נַעֲצֹר/לְהַאֲזִין לְשִׁירַת הַחַבַצָּלוֹת/לִגְמוֹעַ רֵיחָן/לִמְשֹׁךְ אֶת הָרֶגַע פְּנִימָה."... משפט כזה מעורר את החיות לכתיבה 'ארס פואטית', אשר גם מצמיח מפנימו רצון להתבוננות נוספת (ע' 17):
..."שִׁירָה מְלַחֶכֶת בִּי/כְּאֵשׁ הָאוֹחֶזֶת בְּעִשְׂבֵי הַיַּעַר./מוּל תְּמוּנַת סְעֻדַּת הַשַּׁיָּטִים/שֶׁל רֶנוּאָר/הַזְּמַן מְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת"...//..."מַפְלִיגָה בְּכָאוֹס הַבְּרִיאָה/אַנְשֵׁי עָמָל בַּחוּץ/אֲנְשֵׁי רוּחַ בְּבֵית הַקָּפֶה/מְקִיצִים אֶת עוֹף הַחוֹל/
בְּשִׁירַי"...
נגזר מכאן, כי הניגודים 'בחיים הרוחניים' כה מציאותיים לעיתים, עד שהם מביאים את המשוררת לפרוק מהעומסים אשר בנפשה תוך שהיא משלבת אותם ביצירה. והנה אמירתה לפנינו (ע' 16): ..."כְּמִיהָה לְהִוָּלֵד/מִתּוֹךְ חֶבְלֵי הַיְּצִירָה/מְעִירָה אֶת הַמּוּזוֹת"...
הבדידות והלבדיות לא רק שאינם נעדרים מהקובץ, הם גם נאחזים במשנה תוקף במהויות הבסיסיות המהוות את האמת הטהורה שמשדרת המשוררת. (ע' 22): ..."כְּנָהָר שׁוֹצֵף מוּל הֶהָמוֹן/נוֹסַעַת עִם בְּדִידוּתִי"...//..."הָאֹשֶׁר שֶׁעַל סִפִּי/מְלַחֵךְ אֶת חוּפֵי לְבַדוּתִי/נוֹגֵעַ/לֹא נוֹגֵעַ"...
כזאת נמצא גם בשיר (ע' 20): ..."נִמְזֶגֶת עִם יֵשׁוּיוֹת/בְּמַעְגְּלוֹתַי/עַד שֶׁנֶּעֶלֶמֶת בְּחָלָל רַיק"...//..."מַרְחִיקָה תִּקְווֹת/אֶל שָׁמַיִם סְגֻלִּים/לְחַפֵּשׂ אֶת לְבַדוּתִי."...
לעומת זאת הלבדיות והבדידות כאחד, שואפים לצמיחה חדשה ומלאת תקווה לבאות (ע' 28): ..."וְשַׁבְתִּי מִן הַתּוֹהוּ/לִבְרֹא אֶת חַיַּיִ"...//..."הָאִילָנוֹת נוֹשְׁמִים בְּדִידוּתַם/שֶׁל הַיּוֹשְׁבִים בְּצֶלֶם/אֲנִי ההוֹלֶכֶת בֵּין צִלְלֵיהֶם/נוֹשֶׁמֶת יְרַק עַלִּים/אֶל חֲלָלִים פְּעוּרִים בִּי"...
ובהמשך שיר אחר נאמר (ע' 40): ..."וּבָאָה עֵת/אָדָם כָּעֵץ נִמְלָא/עַלְוָה יְרֻקָּה/עַל אַף גִּזְעוֹ הֶחָרוּךְ./שִׁירַת הָעֲשָׂבִים תַּחְתָּיו/מְשׁוֹרֶרֶת צְמִיחָתוֹ הַחֲדָשָׁה/כְּעוֹף הַחוֹל"... ואת פילוסופית החיים שהפנימה היא מסכמת (ע' 21): ..."יוֹמֵנוּ מִתְיַלֵּד מֵחָדָשׁ./מְכֻנָּפִים כְּגוֹזָלִים/בְּחֹסֶר יֶדַע/בֵּין אִם יוֹנִים/בֵּין אִם עוֹרְבִים/מְזִינִים יוֹמֵנוּ."...
מה שמשיב אותנו אל אותן מחוזות הילדות, ממנו צמחו השירים מחזק בי את הצורך להעניק את הקרדיט לשיר (ע' 14): ..."וְכָל יַלְדוּתִי עוֹלָה מִן הַסִּיר/בְּגַעְגּוּעַ/
מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּאֵדִים/הָעוֹלִים וּמְצִיפִים/בְּנִחוֹחָם אֶת הַבַּיִת./תַּבְשִׁילֵי הַחַיִּים/רוֹקְחִים/
אוֹתִי בִּקְדֵרָתָם"... וכדי לעשות תמונה זאת שלמה יותר, נחבר אליו את הפסוק (ע' 62): ..."מִשְׁאֲלוֹתַי/לְבָטִים-לְבָטִים/"...//..."רֵיחַ הַחַלוֹת/נֶאֱצָר בִּי/כְּסוֹד"...
לאורך הקובץ כולו חשים אנו כי מדובר ביוצרת בעלת אמונה חזקה ויכולות נעלות להתרומם מעל החומר והיומיום, ולומר באומץ את שירת היחיד שלה במלא תעצומות הנפש והרוח.