ביקורת: הדייר חיימוביץ

בתיאטרון תמונע בת"א מוצגת ההצגה "הדייר חיימוביץ" המוגדרת בתוכניה כקומדית אימה.

מה יכול להיות מאיים בקומדיה? מה האימה שבה? אם מסתכלים על ההפקה כקומדיה בלבד אין בה כל אימה אך אם רואים בה סוג של סטירה, אלגוריה, פארודיה על המציאות שלנו, על תופעות שאנו נתקלים בהן יום יום הרי הקומדיה הופכת באמת לאימה.

כתב את ההצגה אריאל ברונז שגם משחק בה. ההצגה מוצגת כעת בתיאטרון תמונע כאשר במקור היא הוצגה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב כאשר המשתתפים בהצגה היו עדיין תלמידים שנה ג' בסטודיו.

סופר צעיר בשם דניאל חיימוביץ-אייל נגר שוכר דירה שהיא רק קירות ולכלוך מבעל דירה-אריאל ברונז שכאמור גם כתב את המחזה. הוא משונה, סרקסטי, מצחיק עם כשרון לדבר לא לעניין, לשכנע ולא לומר את כל האמת בקשר לדירה. משחקו וירטואוזי נהדר.

בלילה כאשר חיימוביץ הולך לישון הוא נכח לדעת אולי בחלום ואולי במציאות שהוא אינו לבד בדירה אלא יש לו עוד שישה שותפים. לדייר אין פרטיות-כל השכנים שלו מתערבים בחייו הפרטיים. ההצגה כולה גרוטסקית, הדמויות משונות.

פנקס השירה של הדייר נלקח על-ידי דיירי המשנה ואז מתחיל הסיוט של הדייר. מתחילים לעלות בצורה אבסורדית בעיות שאנו נתקלים בהן יום יום ושעה שעה.

כאשר הוא מבקש את פנקסו הוא נשלח מאחד לשני וכל אחד מתעלל בו. כל אחד רואה את עצמו בעל סמכות, בדיוק כפי שקורא במציאות כאשר אנו נתקלים בביורוקרטיה שבמשרדים השונים בהם תפקיד הפקידים אינו לשרת אותנו אלא להתעלל בנו.

הכל נראה מגוחך, פרודי. בעלי הסמכויות שואלים שאלות לא לעניין. כאשר מתברר להם שחיימוביץ נולד ברוסיה שואלים אותו האם נימול או לא, האם הוא גוי, שומר כשרות, מתפלל בשבת, מזכירים לו שכל הנשים מאוקרינה אינן הגונות, שואלים אם אוכל קוטג', מה עמדתו לגבי במבה וכאשר נודע להם שהוא סופר מביעים את דעתם על-ידי כך שרושמים בדוח-מובטל.

הוא נמצא במעגל סגור שאינו יכול לצאת ממנו ויפה הסצינה בה הוא מוקף בחבלים אדומים-אולי רמז למשטרים מסוימים וקשור כך שהם יכולים לכוון אותו כרצונם.

שאלות, שאלות, התרוצצויות, הכל כדי לא לעשות את מה שמבקשים מהם. הוא ממוצא רוסי. לגביו אומרים "יש אני ויש אתם-אין אנחנו".

הדייר נזכר בזמן לידתו. הוא נולד בכאבי האם. הוא גדל. הם דאגו לו אך כאשר הם היו צריכים את עזרתו הוא לא מוכן לעשות אפילו שיחת טלפון אחת עבורם.לא אכפת לו מההורים הזקנים. הוא היה ילד של אהבה אך כעת הוא יודע רק לקחת. הילד הוא החלום של כל אימא רוסיה.החלום במקרה של חיימוביץ לא התגשם לכן עליו לעזוב את הבית והוא בורח ממנו.

אם רואים את המסתתר מאחורי הקומדיה רואים שתמיד יש הגיון בשיגעון. רואים את האימה המשמשת ראי לעולם בו אנו חיים.

הבמאיות מרינה בלטוב ונתי שילמן יצרו הצגה צבעונית, משעשעת, מבדרת ועם זאת מסתירה ומרמזת על הרצינות של הדברים שהגיבור הראשי חולם.

הקצב יאה לקומדיה אבסורדית, נדרשת אנרגיה גדולה מהשחקנים הנמצאים כל הזמן על הבמה בתנועה, מקפצים, רוקדים ומשתוללים עד אין סוף ועושים העמדות יפות בגופם. רב הדמיון של הבמאיות בהעמדת השחקנים בסצינות השונות.

הבימוי והביצוע של השחקנים קפדניים מאוד ומחושבים עד הפרט האחרון.

המוזיקה שערכה תמי ברק נהדרת ומתאימה מאוד לאופי ההצגה.

התלבושות והתפאורה שירה וויז וברק איש שלום נהדרות, הולמות היטב את ההצגה והיתי מגדיר אותן "גרוטסקיות מתורבתת". עיצב את התאורה אפי אוגד.

כל שבעת השחקנים המשתתפים בהצגה מעולים. אייל נגר- הדייר- מרשים; יש לו נוכחות במה נהדרת, כושר מעולה ליפול, להתגלגל, לקפוץ ועוד הנדרשים מהתפקיד המבוצע מצויין. מיכל קורמן טובה מאוד כרופאה, רפאל קפוסטיאן רב גווני ומעולה בתפקידיו. טובים היו גם רן אסולין כאבא ג'סיקה קראץ כאהובתו ובועז פינקוביץ.

זאת הצגה גרוטסקית ביותר בה השגעון גובר על ההגיון לטובת ההצגה ולהנאת הצופה.

לראות או לא לראות:זהו תיאטרון שאנו לא רגילים לראות לעתים קרובות; הצגה מקסימה שאין לי אלא להמליץ עליה בפה מלא לכולם ולא רק לאנשים לא שמרניים עם רוח צעירה ופתוחים למשהו שונה, חריג ונהדר.