לאורכו ולרוחבו של הספר, זילבר מפארת את היועצים המשפטיים ומגנה את הפוליטיקאים, ובעיקר את מי שלא ראו עין בעין עם היועצים לדורותיהם. הנה דוגמה אחת, שממש אינה היחידה: "היו תקופות בהן הדרג הפוליטי קיבל על עצמו את הכרעותיו של היועץ המשפטי לממשלה גם כשאלו לא היו לרוחו, מתוך הפנמה של חלוקת הסמכויות הראויה בזירה הציבורית. אך כשהדרג הפוליטי נעדר את מידת הריסון העצמי ואת תפיסת הממלכתיות הראויה, מגבלות החוק שלעיתים אינן מאפשרות לו להגשים את מבוקשו נתפסות כמכשלה שיש להסיר מהדרך".

גם כאשר מתברר בדיעבד שיועץ משפטי היה איש פוליטי, זה לא מפריע לזילבר. הכוונה למיכאל בן-יאיר, שלאחר סיום תפקידו החל לפעול בצורה בולטת בשמאל הקיצוני. זילבר אינה מזכירה זאת במילה; את התפטרותו של בן-יאיר היא מייחסת למה שהוא עצמו אמר – שהתקשה לפעול מול צורת קבלת ההחלטות ה"מוזרה ולא מסודרת" של בנימין נתניהו. היושרה הייתה מחייבת להזכיר כאן את השתייכותו הפוליטית של בן-יאיר, אבל למה לעשות זאת, אם אפשר ללכלך עוד קצת את הפוליטיקאים?

שירי ההלל ליועצים המשפטיים מגיעים לרמות מביכות בפרק על מני מזוז, העמוס בפרטים על יוזמותיו והצלחותיו. האם ידעתם, שבזכות פעילותו של מזוז "חלק ניכר מראשי משפחות הפשע וארגוני הפשיעה מצויים כיום מאחורי סורג ובריח"? מה, לא הרגשתם שהפשיעה מוגרה? במקביל, נעדרת לחלוטין מפרק זה הביקורת שמתחו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון על הראיון שהעניק מזוז בעיצומה של פרשת קצב, ובו קבע שמדובר בעבריין מין סדרתי.

חוסר היושרה מתבטא לעיתים בפרטים קטנים. למשל: זילבר אומרת שיוסף חריש למעשה צדק בכך שלא רצה להעמיד לדין את ראשי הבנקים בפרשת הוויסות, כי הרי בסופו של דבר הם לא נשלחו לכלא. אבל בית המשפט העליון קבע, כי עונשי המאסר שהטילה מרים נאור (אז במחוזי בירושלים) הם מוצדקים, וביטל אותם רק בשל חלוף הזמן – עילה שנגרמה בין היתר בשל התעכבותו של חריש והצורך בהתערבות בג"ץ כדי שהבנקאים יועמדו לדין.

זילבר מצטטת את יצחק זמיר, האומר שהמבחן המרכזי להתאמה לתפקיד היועץ המשפטי הוא "העדר השלדים בארון": רק מי שבטוח שאין שום כתם בעברו, יכול להיות מועמד לתפקיד. כאן כמובן מתבקשת הערה, לפיה מועמדותו של יהודה וינשטיין הייתה לכל הפחות בעייתית בשל סיפור העובד הזר. אבל ברור שזילבר לא תגיד את זה על הבוס שלה.

רשימת המרואיינים של זילבר מרשימה ביותר: יועצים משפטיים ופרקליטי מדינה לשעבר, שופטים ונשיאים בבית המשפט העליון ועוד. אלא שרק מרואיין אחד – השר לשעבר דניאל פרידמן – שייך למחנה המתנגדים לעוצמה הרבה שצבר תפקיד היועץ המשפטי. היכן למשל יעקב נאמן, חיים רמון ודוד רותם? אותם לא חשוב לשמוע? כנראה לא, כאשר הדעה קבועה מראש.

זילבר לא מוכנה לקבל מצב בו הדרג הפוליטי מסרב להסכים עם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לדעתה, היועץ הוא כמו שופט עליון ודעתו מחייבת את הדרג המדיני, ואם זה רוצה לקבל ייצוג משלו – יש למנוע זאת ממנו. לדעות אחרות, בעיקר אלו הטוענות שהיועץ המשפטי שכח שהוא יועץ והפך להיות המחליט, אין כאן מקום.

תראו מה קורה כאשר זילבר כן מציגה דעות אחרות. נפנה לפרק האחרון של הספר, המזכיר את היוזמות לפיצול התפקיד בין היועץ המשפטי לבין ראש התביעה הכללית. העמדה התומכת בכך מוצגת ב-6.5 שורות, ולאחר מכן באות 22 שורות של המתנגדים. הופכים את הדף, והנה עוד 7.5 שורות (מנוסחות בציניות לעגנית) בדבר יוזמת הפיצול – ואחריהן כמעט שלושה עמודים של עמדת משה לדור שהתנגד לפיצול. זוהי כתיבה "מטעם" ולא כתיבה של מי שמבקש לנהל דיון ענייני.

כאשר אני מוצא אי-דיוקים בפרטים שאני בקיא בהם, השאלה המתבקשת היא האם יש אי-דיוקים שאינני יכול לזהות. ספרה של זילבר עמוס בכאלו שמצאתי, ויש לי תחושה שקיימים נוספים.

בפרק על משפט קסטנר, זילבר מתארת בצורה שגויה את עסקת "סחורה תמורת דם" שהציע אדולף אייכמן לישראל קסטנר ב-1944 ומתעלמת מכך שהיה זה כזב מוחלט מצידו של אייכמן. היא מדברת על "קומנדו היהודים" של אייכמן – גוף שלא היה קיים.

לגבי משפט אייכמן, מצטטת זילבר את ביקורתה של חנה ארנדט, תוך התעלמות מכך שהביקורת הזו מבוססת על תיאורים כוזבים ומסולפים של הראיות והעדויות. היא גם מסתמכת יותר מדי על ספרו של גדעון האוזנר "משפט ירושלים", ולא נעזרת מספיק במחקרה המעולה של פרופ' חנה יבלונקה – המוכיח עד כמה האוזנר היה נתון ללחצים פוליטיים בניהול המשפט ואפילו בבחירת העדים; אבל יבלונקה סותרת את התמונה המפוארת שרוצה זילבר לצייר, ולכן כנראה מוטב להתעלם ממנה. זילבר אומרת שהאוזנר היה האחד והיחיד שביקש וקיבל עונש מוות לנאשם – ושוכחת את משפט דמיאניוק.

הטעות המביכה ביותר, עליה חוזרת זילבר מספר פעמים, היא שיצחק רבין התפטר בשל חשבון הדולרים ושפרשה זו הביאה להקדמת הבחירות. העובדות הן, שרבין התפטר לאחר ששרי המפד"ל נמנעו בהצבעת אי-אמון על חילול שבת בהגעת מטוסי אף-15 לישראל. חשבון הדולרים אילץ אותו לפרוש מראשות רשימת המערך בבחירות, חמישה שבועות לפני מועד הבחירות. הטעות הזו מביכה גם משום שלא צריך לנבור בהיסטוריה כדי לדעת את האמת, וגם משום שבהמשך הספר מספקת זילבר עצמה תיאור נכון של העובדות. זילבר מייחסת את המהפך של 1977 לחשבון הדולרים, בעוד הסיבות היו הרבה יותר מורכבות.

את זיכויו של איוון דמיאניוק, טוענת זילבר, אפשר היה למנוע אילו שר המשפטים דאז, משה נסים, היה שואל האם זיהויו ודאי. שוב: העובדות הן אחרות. בית המשפט העליון, שכזכור זיכה את דמיאניוק מחמת הספק, קבע במפורש שהוא הוסגר כדין ושההרשעה במחוזי הייתה מבוססת; הזיכוי בא על סמך ראיות שהוגשו רק בערעור. את מסמך טרווניקי – תעודת השירות של דמיאניוק בס"ס – מתארת זילבר בצורה שטחית וחלקית.

על מני מזוז אומרת זילבר, שהוא הוביל את החקירות נגד אהוד אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים ונגד אביגדור ליברמן, ש"התגבשו לאחר סיום כהונתו לכדי החלטות להגשת כתבי אישום". האמת: תיק המינויים הפוליטיים נגד אולמרט נסגר, וכך גם התיק העיקרי נגד ליברמן.