השופטת: אינעאם דחלה-שרקאווי, בית המשפט בבית שאן

המועד: יום שלישי, 21.1.14, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים

"או שמפוצץ או שאין אף אחד", אומרות התובעת והקלדנית באולמה הריק של השופטת אינעאם דחלה-שרקאווי בשעה המיועדת לתחילת הדיונים. "בבוקר בדרך כלל חלש, לאנשים קשה לקום והם מגיעים יותר מאוחר". הראשונים מגיעים באיחור של כרבע שעה ודחלה-שרקאווי יכולה להתחיל את היום ב-09:20.

מדובר בעבירות תכנון ובנייה, הסניגור ביקש דחייה אך דחלה-שרקאווי סירבה. הוא אומר שהלקוחות הגיעו אליו רק שלשום, אך דחלה-שרקאווי מגיבה: "אני רוצה לגלות לך סוד קטן. נאשמים בעבירות תכנון ובנייה מחליפים לצערי הרבה ייצוגים, לפעמים הם לא מיוצגים, והתיק נמשך שנתיים-שלוש. זה [עורך הדין] שנכנס לתמונה אומר שהוא רוצה לצלם [את החומר], ואחרי שבועיים הוא מתפטר מהייצוג ואומר ש[הנאשמים] לא משתפים איתו פעולה. זה קורה לי הרבה, והגעתי למסקנה שאפסיק להתנהג לפנים משורת הדין ואמרתי כבר שלא יהיו דחיות".

הסניגור נאלץ להשיב על כתב האישום לגופו, ויש לו שתי טענות. האחת: בעצם לא מדובר בבנייה. התובעת מציגה תמונות ודחלה-שרקאווי אומרת לו: "זה כן בנייה, לצערי". השנייה: שכנים אחרים שעשו בדיוק את אותם הדברים, לא הועמדו לדין הסניגור מנסה לגמד את העבירה, אך דחלה-שרקאווי מבררת היטב את הפרטים ולבסוף אומרת:

"בואו נדבר קצת על מה שאמרתם עכשיו. אתם מודים וטוענים שזו לא בנייה ושהחלק מהגשר בשטח ציבורי וחלקו בשטח פרטי. ברגע שאנחנו מגיעים למסקנה שהגשר אסור, צריך היתר גם אם הוא נבנה על שטח פרטי שלהם. אם אין היתר, צריך להחזיר את המצב לקדמותו. טענתם שיש שכנים שלא אכפו עליהם, ולהוכיח הגנה מן הצדק - הנטל הוא עליכם.

"כתב האישום הזה, אתם בעצם לא כופרים בו. אם אתם חושבים שהגשר איננו בנייה - תטען בכמה שורות ואני אתן החלטה. אם אתם טוענים לאכיפה בררנית - זה דיון של חצי שעה". דחלה-שרקאווי מאפשרת לנאשמים לומר כמה מילים, ולבסוף מכתיבה החלטה: הדיון בטענת אכיפה בררנית יתקיים ב-8.4.2014, המדינה תביא באותו יום את עדיה בנושא זה, אם יש לה; "אתם לא צריכים להוכיח את כתב האישום", היא אומרת לתובעת.


"לא עושים ככה, אדוני"


הנאשם בתיק הבא נשען על מקלו, דחלה-שרקאווי אומרת לו בחביבות שהוא יכול לשבת. האיש מואשם בכך שהשליך פסולת מדירת גרושתו לרחוב. דחלה-שרקאווי מסבירה לו את מהות האישום נגדו, והוא טוען שבשל מצבו הבריאותי לא יכול היה לעלות ולרדת שש קומות; הוא התכוון לפנות בסוף היום אך לא הספיק, משום שאחת השכנות התלוננה והוא נלקח למשטרה.

דחלה-שרקאווי עונה: "לא עושים ככה, אדוני. גם אם זה קומות, שמים שרוולים או אוספים בשקיות. בוודאי לא זורקים מהחלון ומסכנים אנשים, לא זורקים לשטח ציבורי. מה ההגנה שלך? למה ביקשת לבוא [לבית המשפט]? למה לא שילמת את הקנס?". האיש טוען שהקנס אינו צודק, ודחלה-שרקאווי משיבה: "המחוקק בכנסת קבע את הקנס הזה, לא היא [התובעת] ולא אני". הנאשם אומר שהוא חי מקיצבת ביטוח לאומי, ודחלה-שרקאווי אומרת שהיא מרשיעה אותו משום שביצע את העבירה ולכל היותר תוכל לפרוס לו את הקנס. "אתה החלטת, אתה תשא בתוצאות", היא מוסיפה. הנאשם: "אין היגיון". דחלה-שרקאווי: "ההיגיון הוא שאסור לזרוק".

התובעת מבקשת כפל קנס, משום שהנאשם יכול היה לשלם וגמרנו. דחלה-שרקאווי מסבירה זאת לנאשם ושואלת מדוע לדעתו יש להימנע מכך, והוא משיב: "כי שללו ממני את האפשרות לפנות". דחלה-שרקאווי קובעת, כי לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם, היא מסתפקת בקנס המקורי - 730 שקל בשני תשלומים. תחילה קובעת דחלה-שרקאווי את מועדי התשלום ל-21 בחודש, אך היא נענית מיד לבקשתו של הנאשם וקובעת את ה-28 - מועד תשלום הקיצבה. "שיהיה לך בריאות, אדוני", היא נפרדת ממנו בצאתו מהאולם.


"אין לראות בו סיבה"


בתיק הבא יש ארבעה נאשמים - אחד בעניינו אמורים להתקיים טיעונים לעונש ושלושה להקראה, אבל רק אחד מהם טרח להתייצב, וגם סניגורם לא הופיע. התובעת מזכירה שכבר באוקטובר הייתה דחייה, אך דחלה-שרקאווי די חסרת-אונים: "אין לי את הנאשמים כולם, את יכולה לבקש צווי הבאה והוצאות".

הנאשם שהתייצב מציג אישורי מחלה של שניים מחבריו, ואומר שהשלישי לא בא משום שעליו לפתוח את העסק. דחלה-שרקאווי מעיינת באישור הנוגע לנאשם ששבר את רגלו: "עבודה זה משהו אחד, להתייצב בבית משפט זה משהו אחר. לא כתוב שהוא לא יכול ללכת; כתוב שהוא לא יכול לעבוד. הוא לא אושפז, הוא נכנס ויצא מהמיון". בנוגע לנאשם זה מחליטה דחלה-שרקאווי לבסוף שלא להוציא צו הבאה ולא לחייבו בהוצאות, כי סביר להניח שרגלו השבורה אכן מנעה ממנו להתייצב.

לא כך לגבי שני האחרים. לאחד יש אישור על כאבים בגב, אך זהו אישור ש"אינו מתאים להגשה לבית משפט. לצערי אין לראות בו סיבה המצדיקה אי-התייצבות לדיון", ולכן דחלה-שרקאווי מוציאה צו הבאה לאותו נאשם. כנ"ל לגבי זה שלא הגיע משום שנשאר בעסק המשותף, ושניהם יחדיו מחויבים בהוצאות בסך 800 שקל. דחלה-שרקאווי לא סיימה: "עו"ד אביטן ינמק מדוע אין לחייב אותו בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה", לאחר שלא התייצב לדיון. דחלה-שרקאווי דוחה את הדיון ל-18.3.2014 וממליצה לנאשם: "תנצלו את הזמן הזה כדי לנסות לעשות משהו בתיק".


"אתה תפרק ותהרוס?"


עוברים לעוד תיק של תכנון ובנייה: דייר באחד הבלוקים של עמידר בבית שאן מואשם שבנה מחסן בן תשעה מ"ר בשטח המשותף. "מה יש לך לומר? רק תגביר את הקול, כי כשהיא מקלידה - אוזן שמאל הולכת לכם". האיש מציג טיעון בכתב, דחלה-שרקאווי מקפידה לציין בפרוטוקול שהוא מציג ולא מגיש, ואחרי קריאה שואלת: "ברשותך, אני יכולה לתרגם את הדברים האלה לתוך הפרוטוקול?". הנאשם טוען באותו נייר, כי מדובר בשטח מופקר ומסוכן, ושהוא למעשה היטיב עם הדיירים.

דחלה-שרקאווי לא קונה את זה: "עמידר מבקשים ממך להשיב את המצב לקדמותו. היית צריך להגיש בקשה". האיש מציג תמונות, דחלה-שרקאווי רוכנת קדימה ומביטה בהם; במשך כמה דקות היא נותנת לו את יומו, למרות שהמסקנה ברורה. "שמעתי אותך", היא אומרת לבסוף. "בפועל אתה מודה שעשית זאת, רק טוען שהיו לך סיבות מוצדקות. לצערי זה לא עובד ככה. מי שרוצה לבנות, צריך לקבל היתר.

"שמעתי אותך, עכשיו תקשיב לי" - היא אומרת כאשר הנאשם מנסה להפריע. אתה מודה שבפועל סגרת את זה. בסיבות האלה בית המשפט אולי יתחשב בעונש, לא לעניין ההרשעה. אתה רוצה שאני אדחה את זה, אתה תפרק ותהרוס וזה אולי יקל?", מוצאת דחלה-שרקאווי פתח בדבריו של הנאשם עצמו. הוא מסכים, גם המדינה מסכימה והטיעונים לעונש נדחים ל-18.3.2014.

השורה התחתונה: ניהול מרשים של ההליכים, אם כי יש לציין שהם מן הפשוטים ביותר שיש. דחלה-שרקאווי אינה מאפשרת לבזבז זמן, דבר הבולט במיוחד בדבריה בנוגע לדחיות הרבות בתיקי תכנון ובנייה, ובמקביל - מפגינה מידה ראויה של סבלנות כלפי הנאשמים שאינם מיוצגים. אם כל השופטים היו נוהגים בצורה דומה, סביר להניח שחלק משמעותי מהסחבת היה נמנע.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.