השיטה של פואד

הכי חשוב כששמים בן-אדם על הקרשים זה לעשות את זה בלי סימנים, לימד אותנו בן-אליעזר וסיפר בפעם האלף סיפור שתמיד היה חוזר ומספר גם ראש הממשלה אריאל (אריק) שרון. "בעזה היינו עוצרים לקחת פיתה פלאפל אצל רוכל פלשתיני קטוע-ידיים. ואני ברוך השם יש לי מקום בבטן לפיתה ועוד פיתה ועוד פיתה. עם התותבת הרוכל עשה לנו מעדן גן עדן. קצץ סלט טרי טרי וטיגן כדורים וול דאן-שרוף-שרוף ומרח חומוס ככה טוב טוב, והכניס בפיתה. כל הרצועה עמדה בתור לראות איך עושים פלאפל בלי ידיים. עד עכשיו ועד לכאן אני מריח את הטעם הזה של פעם".

בורג היה אז יושב-ראש הכנסת, אבל הסתובב במסדרונות כאילו זכה כבר בעוד כיסא. זה של יו"ר המפלגה. עם חיוך שלא יורד מהפנים הקים בורג צוות 100 ימים. כמו שמעון פרס בזמנו הוא חיפש חבורת עוזרים, בלייזראים וממושקפים, כאילו שלנצח בקלפיות זה עניין קטן שכבר נמצא בכיס, ולא בקלפיות. בורג היה בטוח שהקרב האמיתי הוא מול ראש הממשלה שרון, ראש בראש, בבחירות הקרובות. "אני אללה, ואריה האן, מזכיר הכנסת, הוא מוחמד נציגי", התרברב בורג בתשובה לכל מי ששאל איך הוא יסתדר לבד עם שני הכסאות.

ואז הגיע יום שלישי. הפקס בלשכת יושב-ראש הכנסת פלט הררים של ניירות עם שאלות ב-30 פרשיות מרכזיות על ליקויים, אי-סדרים ושחיתויות בניהול הכנסת והמעון הפרטי ביישוב נטף. איזה סקיי-לייט שהתקין בורג בגג ביתו, וסורגים על החלונות ותריסים חשמליים. והגנן של הכנסת שהוזעק לקצץ את הדשא ולשתול כמה פרחים, הכל על חשבון משלמי המיסים. ומכוניות מאזדה שנקנו לעובדים. ומחשבים נישאים במאות אלפי שקלים כדי להחליף את המחברות והפתקים שאיתם התנהל משכן הכנסת במשך דורות. וחגיגת פנסיות. ומסיבות והילולות. וטלפון לוויני שלקח איתו בורג לטורקיה, כשהיה באיזושהי הפלגה על יאכטה. תחקירו המיועד של העיתונאי מרדכי (מוטי) גילת על בורג עומד לקבוע את תוצאות הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, וברגע אחד, כפי שבן-אליעזר "העריך", התהפכה הקערה - והחיוך של בורג נמחק בסערה.

"נו, מה אתם אומרים", התפקע מצחוק פואד בסעודת ההודיה. במשרד הביטחון לא שוחטים כבש, אז הוא הגיש לנוכחים חביתות שטיגנו עובדות המשק. "תאכלו משהו, תרטיבו את הגרון, על בטן ריקה מתערפלים החושים, ואני צריך אתכם חיים ובועטים", נתן פואד את האות להסתער על הצלחות והרטיב את הגרון שלו בתה עירקי שחור, כמו שרק ראש הלשכה איילת אזולאי יודעת לעשות, ומאפה אחד או שניים. "זה הזמן, רבותיי, חברים וחברות, לשמחות. עכשיו נעשה חפלה בקלפיות".

תמי שינקמן הייתה לפני שנים העוזרת של העיתונאי גילת. בהרבה מקצועיות היא עזרה לו במלחמה הגדולה נגד שר הפנים אריה דרעי, עד שבעקבות כל התחקירים והחשיפות היה משפט גדול שבסופו דרעי נכנס לכלא, לשנים ארוכות. אבל מאז הפכה לפה של פוליטיקאים, עם חמאה על הראש, ועכשיו היא מצידו השני של הכביש בדרך מנחם בגין בתל אביב, בחדרון קטן במשרד הביטחון, כדוברת.

בשני תחקירים ענקיים פוצץ גילת את כל החלומות לבורג. בשמונה עמודים במוסף לשבת ובכותרת ראשית בעמוד הראשון, הפך בורג ברגע אחד מראש הממשלה הבא - לבדיחה. פער של 30% בסקרים נסגר ביום שישי אחד ועוד אחד בגיליון מיוחד. עם הררי מסמכים שנלקחו מהנהלת החשבונות של הכנסת וחשבוניות שאסף מישהו ש"עם השם שלו אני הולך לקבר, לקבר", סיכם בן-אליעזר את המבצע ואת ההצלחה הגדולה. ועכשיו, אחרי שבורג נוקה מהשטח בארטילריה, צריך היה להסתער עם כל הכוחות והתומכים והפעילים על הקלפיות. בורג היה על הקרשים, כמו שפואד אוהב את הפלאפל בעזה, בלי ידיים ובלי סימנים, בפיתה ועוד פיתה ועוד פיתה.

לגילת היה תחקיר חשוב. העובדה שפוליטיקאים תופרים תיקים לפוליטיקאים אחרים או מגלים איזו עלילה עסיסית על חברים למזנון הכנסת, או אוספים מסמכים לעיתונאים - איננה מעידה בהכרח שהפרשייה איננה נכונה או שסיפורים על הפוליטיקאים שנתפסים עם המכנסיים מופשלים אינם בעלי ערך. רק שאלה שתופרים תיקים לאחרים, צריכים גם מעת לעת להביט על עצמם במראה, אומר תמיד איתן כבל, שהיה עוזרו של בן-אליעזר במשך שנים ועכשיו הוא חבר כנסת. תמיד משגעים אותי הפוליטיקאים שמחפשים אצל אחרים. הם מסתובבים עם מפעל של בלו-בנד על הראש, בשמש קופחת, אבל משתמשים בבלשים ואוספים חומרים על אחרים. במקום לזרוק הון תועפות על חוקרים פרטיים, שייגשו לאיקאה הקרובה וירכשו איזו מראה גדולה, שיביטו על פדחתם או קרחתם או מה שהייתה פעם בלוריתם, לפני שהם מבשלים מטעמים, לאחרים.

"אני מסתובב ממקום למקום, אני רואה את האנשים, את הילדים - המדינה צוהלת", אמר בראיון ברדיו בן-אליעזר לרזי ברקאי בשיא תקופת הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים. במפלגת העבודה לפי המסורת, שוב התכוננו לפריימריז. בן-אליעזר עוד לא חימם את הכיסא כיושב-ראש, אבל איך ישמרו במפלגת העבודה על המסורת והמוניטין אם לא יערפו, שוב, את הראש ליושב-ראש?

מזכיר הסניף העוצמתי של המפלגה בחיפה, ישראל סביון, ערק ממחנה בן-אליעזר אחרי שנים למחנה של ראש העירייה עמרם מצנע, והבטיח להביא לו את כל הגייסות אם יתמודד בקלפיות. כמיטב המסורת, מיד נשכרו בלשים פרטיים לאסוף על סביון את כל הסודות שבן-אליעזר הכיר משנים של חברות עם איש העסקים, שי אופיר, חבר של השניים עם כיס שתמיד היה פתוח. על הדרך התבקשו הבלשים מ"ויצמן יער, חקירות ומעקבים בסגנון אחר", להכין תיק גדול גם על הטוען לכתר היושב-ראש. "למרות שבעניין שלו, אין לי הרבה ציפיות", אמר בן-אליעזר. "לפי דעתי והערכתי, מצנע הוא מלפפון. אצלו, גם אם תחפרו עמוק בפנים עד הלבה, לא תמצאו עסקים שחורים או נשים".

עכשיו מתמודד בן-אליעזר על הנשיאות. אם גם במרוץ הזה הוא הקפיד ליישם פעם נוספת את האסטרטגיה, גם הפעם צריך יהיה צריך לנקות את השטח בארטילריה. עם בלשים ותיקים וחקירות על יריבים. אם גם הפעם בן-אליעזר יקפיד על המורשת, זה יהיה בלי סימנים ובלי ידיים. כמו הפלאפל בפיתה שהוא הכי אוהב מהכיכר המרכזית בעזה.

המזל של בן-אליעזר, שהיריבים שלו מאמינים באסטרטגיה ישנה וקצת מוזרה, שבטח מצחיקה אותו כל לילה במיטה לפני השינה. בלי לכלוכים ובלי השמצות על היריבים, פשוט לאסוף מאחד לשנייה אצבעות. איש מהמתמודדים האחרים על הנשיאות לא ישכור בלשים פרטיים לברר כמה כסף בדיוק הרוויח בן-אליעזר כמתאם פעולות צה"ל בשטחים, בשנות השמונים, כשהיה גם במדים וגם יבואן פרטי של רכבים ובעלים של חברה שמכרה מכוניות יפניות עם בלעדיות ו"מבצעים מיוחדים", לתושבי השטחים.

זו גם שאלה טובה איך קנה את הפנטהאוז ביפו בתשעה מיליון, מה כתב על חברותם חוסני מובארק בזיכרונותיו או מה עשה בקזחסטן כשר תשתיות בביקור פרטי, כשזימן אנשי הון ופוליטיקאים מקומיים לפגישות סודיות במסעדות, עם הבן יריב שעושה שם עסקים - בתשתיות.

רק שבן-אליעזר עלול להיות הפעם מופתע. המדינה השתנתה וגם שיטת פואד יצאה מהאופנה. אם אדם פושט את עורם של אחרים ולא מביט במראה, לשם שינוי יש מי שיעשו את העבודה. לא בלשים ולא יריבים, אלא עיתונאים, שמחפשים כבר בימים אלה, תשובה טובה.